אולגה קזס– סבתא רבא שלי,
תקופת מלחמת עולם שנייה
נולדה ב- 31.8.1913, בפלבין, בולגריה. בת ללינדה וחיים לוי. היו לה עוד 4 אחיות: כלינה, שרינקה, מתילדה וטינקה.
הכירה את יצחק, לאחר שנה ב- 1932 התחתנו, בסופיה.
אולגה ויצחק ז"ל
אירוסין וחתונה
הם גרו ברח' ולאדיסקה 39, סופיה. יצחק עבד כרואה חשבון. נולדו להם 3 ילדים: אדי דניאל (על שם הסבא, אביו של יצחק) (1935-1941) נפטר מסקרלטינה בגיל 6. בלילה בו נפטר, נולדה סבתי לינדה (על שם הסבתא, אמא של אולגה) הבן השלישי שנולד לה היה אדוארד ב-1.12.1945.
ב-1 במרץ 1941 הצטרפה בולגריה אל ההסכם התלת צדדי שבין גרמניה הנאצית, איטליה הפאשיסטית והאימפריה היפנית. ב-1943 החליטו לגרש את יהודי תרקיה ומקדוניה , מהלך שהביא לגירושם למחנה ההשמדה טרבלינקה, אולם מהלך זה נעשה בחשאי בבולגריה מכיוון שהייתה קיימת התנגדות בקרב העם הבולגרי ובקרב נציגיו בפרלמנט למהלכים אלו (משפחתו של יצחק ,סבא רבא שלי נרצחה בגרוש מקומוטיני , תרס לטרבלינקה). גם הכנסייה בבולגריה התנגדה לאורך כל המלחמה לצעדי השלטונות כנגד היהודים. "הסינוד הקדוש" (הגוף העליון של הכנסייה בבולגריה ) יצא כנגד "החוק להגנת האומה" ב-1940 ויזם תיקון בנוסח החוק שהקל במקצת על היהודים. במרץ 1943 כשנודעה התוכנית לגירוש היהודים נפגש המטרופוליט סטפן עם המלך ודרש ממנו לבטל את הגירוש תוך שהוא מאיים כי במידה והתוכנית תתממש, יתן הוראה לפתוח את כל דלתות הכנסיות והמנזרים ויתן מסתור ליהודים ובכך יפר את הוראות השלטון. באפריל 1943 נפגש המלך בוריס בברלין וסיכם איתו כי יהודי סופיה יגורשו אל כפרים וערי שדה בפרובינציות מרוחקות וזאת, כצעד מקדים לפני הגירוש למזרח. כך רצה המלך לנווט בין הלחץ מצד גרמניה ובין ההתנגדות הפנימית בבולגריה לתוכנית הגירוש. הגירוש אל הכפרים התבצע כמתוכנן ב-25 במאי, אך הגירוש למזרח נדחה שוב ושוב עד אשר הפך ללא אקטואלי.
נכון לזמן המלחמה, סבתי לינדה (אשר נקראה דידי למן היום הראשון שנולדה) הייתה ביתה היחידה. אחותה של אולגה, כלינה, נישאה לאחד השופטים הפשיסטים הבכירים ביותר בבולגריה. שופט נוצרי ממשפחת סטרסובה, אשר מתפקידו היה בתקופת מלחמת העולם השנייה לרשום את שמות היהודים אשר יגורשו אל מחנות הריכוז.
כאשר אך זה נישאה ישבה עליה המשפחה שבעה. אביה חיים הכריז שיותר אין לא בת. האחיות אשר היו קשורות אליה לא הורשו להשתתף בטקס החתונה, אך עמדו מחוץ לכנסיה כדי לראות את אחותם נישאת.
נישואיה של כלינה לשופט הצילו למעשה את סבתי. הוא ביקש מאשתו כלינה שתיידע את אחיותיה שגורלם של היהודים בסכנה ועליהם להסתתר. אומנם בבולגריה המלך בוריס ניסה עד כמה שאפשר למנוע את כניסת הגרמנים ואת ההתאכזרות אל היהודים. אך הם כבר נאלצו ללבוש על בגדיהם את הטלאי הצהוב. אולגה ויצחק עם ביתם דידי (סבתי) כשהייתה בת שנה עברו לשנתיים לכפר בבולגריה בו התחזו לנוצרים. המשפחה שבה גרו הייתה נוצרית וידעה שהם יהודים אך הסכימה לארח אותם. יומיים לפני שעזבו לכפר, ארזו את המזוודות. באותו זמן המלך בוריס הכריז שהוא לא מסכים שיוציאו את יהודי סופיה למחנות ריכוז. למרות זאת מרבית יהודי סופיה ברחו. האחות כלינה מכרה את הדירה בסופיה כדי שיהיה להם כסף להתגורר בכפר. במקביל פנה יצחק סבא רבא שלי אל בני משפחתו אשר ביוון כדי שיברחו בזמן, אך ניסיונותיו נכשלו.
כשנתיים לאחר השהות בכפר, שבו אולגה ויצחק עם דידי סבתי אל סופיה וב-1948 עם עליית יהודי בולגריה לישראל, עלו אף הם לארץ. בשנת 1948 החלו היהודים להתארגן למסע לארץ ישראל.
ב- 1948 עלו לארץ. הם נסעו ברכבת עד לקפריסין, עם אחותה טינקה ובתה שלי ועם אחיו של סבא רבא שלי סמי, אשתו סטלה ובתו מרי. אחותה של אולגה, כלינה, אשר נשארה בבולגריה, ליוותה בדמעות עד הרכבת. היא בכתה הרבה. הרכבת הייתה רכבת משא. היה מאוד צפוף שם, למעלה מ- 50 אנשים בקרון קטן, לא היה מקום ישיבה, האנשים ישבו על הרצפה בצפיפות גדולה. אדוארד, הצעיר של אולגה, חלה באסטמה והיה צריך לקחת אותו לקרון הראשי. הם לקחו איתם רק 2 מזוודות עם בגדים. בקפריסין עלו לאוניות, אוניות עם שורות מדפים. יצחק, סבא רבא שלי, התעלף מחוסר האוויר באוניה, והעלו אותו לסיפון העליון. הנסיעה ארכה כשבוע. הם הגיעו לחיפה. כשירדו חלקו כריכי ריבה וכולם התנפלו על האוכל כי היו מאוד רעבים. "זה היה נראה מעדן מלכים. התיזו עלינו, על כל העולים די.די.טי. כדי לחטא אותנו מחיידקים".
משם הועברו לבתי עולים בפרדס חנה. שם גרו שבועיים באוהל. אולגה שלי הייתה מוציאה את דידי ואדוארד מחוץ לאוהל כדי לרחוץ אותם בדלי. מחוץ למחנה האוהלים היה בסיס צבאי שאליו היו הולכים כדי לקבל אוכל לפי כרטיסים שקיבלו מראש.
כעבור שבועיים חלק מהבולגרים עברו ליפו. משפחתה של סבתי עברו לרמלה כי אמרו להם ששם אפשר להשיג דירות. הם הגיעו לרמלה וכל אחד פלש לדירה שהוא מצא. הם פלשו לדירה אשר "עדיין היו תלויים בה הבגדים של האנשים, תמונות של בעלי הבית. כל אחד רץ לבתים אחרים למצוא רהיטים וכלים אשר חסרים לו". בחצר הבית היו עצי בננות.
פעם בשבוע היו הולכים לבסיס הצבאי ברמלה כי הייתה חלוקת אוכל. אף אחד בסביבה לא ידע עברית, סבתא שלי מיד נכנסה לבית ספר עממי, כתה א'. אדוארד נכנס לגן, ובכה כל הזמן.
הם גרו באותו בית בחצר גדולה עם ההורים של אולגה. חיים, אביה של אולגה (אבא של סבתא רבא שלי) נפטר כעבור שנה. אמה של סבתא רבא שלי, לינדה, נפטרה כעבור 4 שנים. סבתא שלי דידי, מעידה עליה שהיא הייתה אישה טובת לב שכל הזמן הייתה דואגת לה ולאדוארד, ושומרת שאף אחד לא יכעס עליהם.
אולגה החלה לעבוד כאחות ברמלה במוסד אמריקאי לילדים "אוזה".
אולגה ז"ל, סבתא רבא שלי אחות באוזה
כשעברו לתל- אביב ב-1954 המשיכה לעבוד כאחות בתינוקיה בבית החולים דג'נה ביפו . רק כשאמא שלי נולדה, היא הפסיקה את עבודתה כדי לגדל את אמא שלי. אמא שלי מספרת שהיא הייתה מבשלת הרבה, בורקס וחצילים לימי שישי, פסטלים, גיבץ, אורז בחלב ועוד מאכלים טעימים אחרים.
בחייה המאוחרים, עזרה לבמאי בהצגות ילדים ועבדה כמלבישה, כסטטיסטית בסרטים והצגות שונים. היא הייתה מנהלת את כל השחקנים.
היא נפטרה ב- 7.11.2004 מקריש בדם.
