סיפור חיים
עבודת הנצחה- לאה הירשברג
שירה הלוי יא 5
הדמות המונצחת היא סבתא שלי.
תאריך הלידה- 20.10.1932
מקום הלידה- פולין, קולוגיובקה מחוז טרנופול
מקצוע- אחות
מקום המגורים במהלך המלחמה- גטו סקאלט, כפר קולוגיובקה, כפר בבורוב.
עד פרוץ המלחמה ב1939 הייתי בת 7, סיימתי כיתה א בבית ספר עממי, האוכלוסייה הייתה מעורבת- פולנים,
אוקראינים ו3 משפחות יהודיות (כולל אותנו).
בבית היו לי 3 אחים ואחד מהם, מאיר גרינשפן נפטר (בגיל 12) מזיהום ממחלת השושנה.
במשפחה שלי היו: אבא- זליג גרינשפן
אמא- גישה גרינשפן (לאופר)
אני האחות הקטנה - לאה גרינשפן
אח בכור - מאיר גרינשפן
אח - יצחק גרינשפן
אח - יונה גרינשפן
דודה- לאה גרינשפן
סבתא- רוזה גרינשפן (נפטרה לפני המלחמה)
היה לנו בית פתוח, התגורר אצלנו מלמד. בערבים התאספו השכנים והאוכלוסיה הייתה מחצית פולנים וגם
אוקראינים, האחים שלי היו מתיישבים על השולחן, מקריאים עיתונים וכולם היו משוחחים על פוליטיקה. החיים
היו צנועים והתחבורה הייתה בעגלות וסוסים. היה לנו משק חקלאי בו גידלנו תבואה, וגם גינה על יד הבית בה
גידלנו ירקות, היו לנו פרות, סוסים ותרנגולות. במשק אבי נעזר בבחור מהכפר שהיה בן בית.
בכפר שלנו הייתה אחוזה ולה היו מנהלים, אבא שלי היה עוזר למנהלים ובנוסף, עסק במסחר.
בשנת 1939, עם פרוץ המלחמה נכנסו לכפר הצבא האדום והשפה בבית הספר הוחלפה מפולנית לרוסית. כל
הילדים נשארו כיתה בגלל השפה, כולל אותי. הרוסים פתחו קולחוזים (האדמות שלנו הוחרמו לטובת הקולחוז).
אבי נאלץ לעבוד בקולחוז בעבודה פיזית והיה לו קשה מאוד עקב גילו המבוגר. כל שאר המשפחה ואני נשארנו
בבית והחיים המשיכו כהרגלם.
כעבור שנתיים, הרוסים נסוגו ושבוע ימים היינו ללא שלטון. באותו השבוע המקומיים, אנשי בנדרה טבחו
ביהודים, הם רצחו את ראשי המשפחה של 2 המשפחות היהודיות האחרות בכפר (כץ והנדל) ואת המלמד שגר
בביתנו. אבי היה מיודד עם המקומיים (שירת במלחמת העולם ה1) ולכן לא נפגע. עם כניסת הגרמנים חשבנו
שהסדר יגיע לכפר אך להפך והאוקראינים קיבלו את הגרמנים בשמחה ועם זרי פרחים. הגרמנים המציאו כל מיני
חוקים והחרימו תכשיטים, פרוות, ואת כל הרכוש שלנו באופן הדרגתי, נשארנו בלי כלום. התחלנו לארוז מזון
ובמיוחד אמא שלי עבדה קשה והשתדלתי לעזור לה באיסוף מזון מהמשק שלנו ומהשכנים הידידים וגורשנו לגטו
סקאלט. בגטו היו תנאים בלתי נסבלים ולא אנושיים, צפיפות ורעב כבד והיו אקציות. להוריי היו קשרים עם
המקומיים והם השיגו מידע לגבי האקציות וכך דאגו למשפחה. ההורים שלי הבינו בשלב מסויים שחייבים לברוח
רק לא היה לאן, בחוץ היה חורף קר ומלשינים. האחים שלי יצאו ליערות וביקשו לחם מאיכרים, יצחק נספה ויונה
שרד. הוריי נספו בגטו בקבר אחים. אני הוברחתי בהסדר של הוריי למשפחה פולנית, משפחת גרודצקי שבכפר
קולוגיובקה (כפר הולדתי) והם הסתירו אותי ודאגו לי עד השחרור בידי הרוסים. תחילה הוסתרתי במשך היום
מעל תנור אפייה ובמשך הלילה הייתי יורדת וישנה בדירה. בעקבות הלשנה, נעשה חיפוש באמצע הלילה בבית
ואני התחבאתי מתחת לשמיכה במיטה של בעלי הבית. האישה ישבה על המיטה ושוחחה עם השוטר שישב על
המיטה גם כן נושק לרגליי. הבעל, עם שאר השוטרים סרקו את כל הבית ובמזל לא מצאו כלום. כשעזבו, בעל
הבית (מיכאל גרודצקי) לא האמין שהאירוע קרה והוא חשב שחלם חלום בלהות. לאחר האירוע לא יכלתי
להישאר בביתם יותר, ורציתי לעזוב כדי לא לסכן אותם. מיכאל נסע לכפר הולדתו בבורוב שמרוחק מהכפר שלנו
שם אחותו התגוררה, היא הסכימה לקבל אותי בזהות בדויה. לימדו אותי את שמי ( בוינווסקה לודויגה) ואת
תולדות חיי, תפילות נוצריות והרגלים נוצריים. גרודצקי היה אדם חכם, והוחלט שיוצאים לפנות בוקר כי אז
הכלבים ישנים ולא נובחים. התחלנו ללכת והיינו אמורים להגיע לכפר בבורוב לפני הזריחה, היות ובמשך חצי
שנה לא יצאתי מהמסתור היה לי קשה ללכת ולא עמדתי בקצב והגענו לאחר הזריחה, כשהאנשים כבר עבדו
בשדות והם שאלו שאלות. בבית החדש, בעלת הבית (פרניה בדנרצוק) ושני ילדיה שלא ידעו שאני יהודיה עבדנו
ביחד בשדה. בימי ראשון הם הלכו לכנסייה, והיו שכנות שהתיידדו איתי ושאלו שאלות ולא ידעתי למה, נבהלתי
וסיפרתי לפרניה. היא אמרה שאני לא אשאר לבד בבית יותר בימי ראשון אלא אבוא איתם לכנסייה. כיוון
שהכנסייה הייתה מקום חדש לי, התפעמתי וזה היה מראה מוזר שעורר חשד בקרב המקומיים ופרניה הסבירה
שאני יתומה ולא מחונכת ולכן התנהגתי בצורה הזו. בבית זה, נשארתי עד השחרור בידי הרוסים ב1944.
לאחר המלחמה, נסעתי עם המשפחה של פרניה לפולין לאיזור שנקרא ״השטחים״, משפחת גרודצקי גם נסעו
לאותו אזור ורצו לאמץ אותי, עברתי לביתם וחשבתי להישאר אבל רציתי גם ללמוד, היות ולא היה ניתן עזבתי
ועבדתי כמטפלת בילדים עד שדודתי יטי מישראל חיפשה אותי ואז באו יהודים מכל המפלגות ולקחו אותי לבית
ילדים בלודג׳ ומשם עברתי להכשרה לקיבוץ של תנועת השומר הצעיר ואיתם עליתי ארצה. נסענו ברכבת מורשה
עד לעיר הנמל ברי באיטליה ומשם עלינו באוניה ארצה בדצמבר שנת 1949. לראשונה, כשביקרתי את דודתי
בחיפה היא הגישה דגים על השולחן שהזכירו לי טעם של בית. הייתי בקיבוץ עמיר כשנה, לאחר מכן עברתי לגור
עם בת דודתי לורקה בתל אביב שרשמה אותי לקורס אחיות. בגמר הקורס התגייסתי לצבא ושירתתי כאחות
בבית החולים תל השומר, ובמילואים שירתתי כחובשת. בשנת 1960 נישאתי לישראל הירשברג ז״ל הקמנו
משפחה, ובשנת 1964 נולדה בתנו גליה. כיום יש לי 3 נכדים: עידו, דניאל ושירה שאותם אני אוהבת מאוד
ושמחה בחלקי שיש לי אותם.
