נולדתי ב-1942 בפלובדיב - העיר השנייה בגודלה בבולגריה (העיר הראשונה בגודלה היא סופיה - בירת בולגריה). ההורים שלי היו בני דודים ראשונים (האימהות שלהם היו אחיות). אבא שלי גר בפלובדיב ואימא שלי בסופיה. אחרי שהם התחתנו ואימא שלי עברה לגור עם אבא שלי בפלובדיב, נולדנו אני - שקראו לי אז מדלנה, ואחותי בטי, אשר הייתה גדולה ממני בשש שנים (היא נולדה ב-1936). חיינו כמשפחה טובה בפלובדיב - לאבי הייתה חנות של חוטים ושל מוצרי רקמה וסריגה. גם האחים שלו עבדו בחנות הזו (בזמן שאחותו גרה בסופיה). המצב הכלכלי היה טוב. גרנו בבניין בן שתי קומות עם שלושת האחים ומשפחותיהם. היחסים בינינו לשכנים הלא יהודים היו נפלאים, לא כמו ברוב מדינות אירופה. היו לנו הרבה חברים גויים אשר גרו לידנו. הם אהבו אותנו כאילו שהיינו לגמרי כמוהם. בולגריה זו הארץ היחידה שבה היה קשר כל כך טוב בין הגויים לעם היהודי.
בבולגריה של אותה תקופה המלחמה לא הייתה דומה למלחמה בשאר אירופה. הגרמנים היו קשים להרבה ארצות באירופה, אבל המלך הבולגרי בוריס החליט לדבר עם הגרמנים, ובזכות זה ניצלנו מהשואה. הגרמנים היו בבולגריה והם ניסו לשכנע את המלך לקחת אותנו למחנות ההשמדה. אבל, הייתה לו בעיה עם הארכיבישוף, האיש הדתי הגדול של בולגריה, אשר היה קשור מאוד ליהודי בולגריה. כאשר היטלר ידע שיש בבולגריה יהודים, הוא הכריח אותנו לשים טלאי צהוב. למרות זאת, כשהלכנו ברחוב, לפעמים הורדנו את הטלאי ואף אחד לא אמר כלום, כי היינו ביחסים מעולים עם השכנים הגויים, אשר אפילו ריחמו על מצבנו. זו גם הסיבה שיהודי בולגריה ניצלו. באותה תקופה שבה היטלר ניסה לשכנע את המלך בוריס לשלוח את יהודי בולגריה למחנות המוות, אבא שלי היה מין חייל כזה שנלקח למחנות צבא. בזמן שהוא לא היה בבית אמא שלי הייתה מאוד עצובה ולא ידעה מה קורה איתו.
יום אחד, הודיעו לנו לקחת שק עם אוכל ובגדים ולבוא לאחד מבתי הספר בפלובדיב. אז כבר ידענו ששולחים את יהודי אירופה למחנות, אבל לא הייתה לנו ברירה. ברגע שההורים שלי קיבלו את ההודעה הם כבר ידעו מה עומד לקרות לנו, אבל לא הייתה להם ברירה. הגענו לשם והתחלנו לבכות בידיעה שעומדים לשלוח אותנו למחנות. לקראת הערב הגיעה אנייה לחוף הים שהייתה אמורה לקחת אותנו. באותו זמן הארכיבישוף הלך אל המלך בוריס והתעקש שלא ישלח את היהודים למחנות ההשמדה. המלך, אשר היה נתון ללחץ כבד מצד הגרמנים, אך גם מצד הארכיבישוף, החליט לפזר את היהודים חזרה לביתם. אחרי החלטה זו המלך בוריס דיבר עם הגרמנים על ההחלטה שלו, והם בתגובה הזמינו אותו לגרמניה על מנת שידון איתם על המצב. כאשר המלך היה בדרכו לגרמניה, הגרמנים הפילו את המטוס מעל הים והרגו אותו. לאחר מותו של בוריס התחלף השלטון בבולגריה (זה היה כבר כמעט 1944). ככה לאט לאט נגמרה המלחמה ויהודי בולגריה ניצלו (מלבד אזור קטן אשר נלקח למחנות). אחרי המלחמה אבא שלי המשיך לעבוד בחנות שלו.
נשארנו בבולגריה עד שנת 49' ואז אבא שלי החליט שהוא לא מסוגל להמשיך לגור בבולגריה ושאנחנו צריכים לעלות לארץ ישראל. לכן, החלטנו לעזוב את הבית, את החנות ואת כל מה שהיה בה ולעלות לארץ ישראל רק עם מה שיכולנו לסחוב. סבי נשאר בבולגריה לטפל בחנות ואנחנו עלינו לישראל יחד עם דודיי ומשפחתם. כשהייתי בת שש וחצי עלינו לארץ בעזרת אנייה, שהייתה מאוד צפופה והמבנה שלה הזכיר לי גרוטאה. אימא שלי נהגה לספר לי כמה שאני הקאתי ושלשלתי באותה אנייה. הפלגנו באנייה זו לפחות שבוע עד שהגענו לנמל חיפה. אבי היה איש משכיל מאוד, הוא למד בבולגריה באוניברסיטה ולמרות זאת היה לנו בהתחלה מאוד קשה. שלחו אותנו למחנה עולים ואבא שלי נאלץ לעבוד בסלילת כבישים ואמי עבדה בפרדסים. לאט לאט התחלנו להסתדר יותר. לאחר מכן עברנו לעיר רמלה, בדיוק שעברנו לרמלה זו הייתה התקופה שבה כל הערבים ברחו מבתיהם וכל רמלה נשארה בתים ריקים מאנשים. לכן, גרנו למשך שנה-שנה וחצי בבית ערבי ריק עד שהצלחנו להשיג מספיק כסף לקנות שיכון. אני זוכרת שלבית היה תקרות ענקיות וכל מיני סוגים של רהיטי עץ שונים כמו בבית ערבי מפואר. לאחר מכן קנינו שיכון ועברנו לגור בו.
זמן מה לאחר שעלינו אני, אחותי וההורים, עלו לארץ גם האחים והאחיות של ההורים שלי. בערך באותה תקופה בחודשים פברואר-אפריל עלו לארץ גם רוב יהודי בולגריה, חוץ ממעטים שנשארו, כי אחר כך התחיל הקומוניזם בבולגריה. הקומוניזם היה מאוד קשה לאנשים ולכן היהודים (כולל אנחנו) לא רצינו להישאר שם. אבא שלי עבד בהתחלה בעבודות מאוד קשות, כמו סלילת כבישים. אבא שלי היה בוגר אוניברסיטה בבולגריה ואז העירייה ברמלה לקחה אותו לעבוד בתור קופאי, בתור עובד עירייה והוא המשיך לעבוד בעיריית רמלה במשך כמה שנים. לאחר מכן הוא קנה חנות בכביש הראשי של רמלה.
אני הייתי תלמידה של בית ספר יסודי ובית הספר שלי, "ממלכתי ב' אחווה" ברמלה, שבו למדתי מכיתה א', היה מהצד השני של הכביש, מול החנות. אני זוכרת שהייתי יוצאת מבית הספר בהפסקה ולוקחת סנדוויץ' מהחנות. אנחנו, יהודי בולגריה, מאוד שמחנו לבוא לארץ, כי ידענו שפה אנחנו נהיה עם שלם, נהיה חברים עם כל היהודים שיבואו מאירופה, אלה שנשארו אחרי השואה. היו לי שתי חברות טובות - עליזה שבאה מעיראק (המשפחה שלה הייתה מאוד עשירה שם, אבא שלה היה מנהל בית ספר בעיראק), והחברה השנייה יפה, אשר באה מרומניה (אימא שלה הייתה תופרת). היינו באותה כיתה ביחד והתחברנו עם כל מיני אנשים מכל מיני ארצות. לא היה יחס מיוחד בארץ כלפי עולי בולגריה. אני חושבת שסך הכל ידעו שאנחנו נבונים. אנחנו התחברנו עם המון עדות שונות ולא הצטערנו שהיינו עניים יותר כי ידענו שאנחנו צריכים לצאת מבולגריה ולבוא לארץ שלנו.
סיפור הקהילה היהודית בפלובדיב (ויקיפדיה):
בינואר 1940 הוחל על בני הקהילה החוק להגנת האומה, שדמה מאד במתכונתו לחוקי נירנברג. בני הקהילה נדרשו לענוד טלאי צהוב והוטלו מגבלות תעסוקה ולימודים על יהודי העיר. בהמשך נלקחו הגברים בגילאי 20–46 לעבודות כפייה. הופסקה הפעילות הפוליטית ובכלל זה פעילות התנועה הציונית. ב-1 במרץ 1941 הצטרפה בולגריה להסכם התלת צדדי ובו ביום נכנס הצבא הגרמני לממלכה ללא התנגדות.
ב-9 במרץ, בשעות הבוקר, פקדו שוטרים את בתי בני הקהילה היהודית בעיר והורו להם להכין חבילות בגדים לקראת גירושם. אחר הצהריים הוטל עוצר בעיר. ב-10 במרץ אחר חצות פשטה המשטרה הבולגרית על אזור מאראשה. בני הקהילה נעצרו והובלו אל בית הספר היסודי היהודי. יהודי פלובדיב נדחסו בחצר בית הספר מתוך ידיעה ברורה על מותם הקרב, שכן זה חודשים ארוכים הגיעו לבולגריה ידיעות על השמדת היהודים בשטחים הכבושים על ידי הנאצים. בצהרי ה-10 במרץ הגיעה הודעת ביטול הגירוש למפקד המשטרה בעיר והוא פתח את שערי בית הספר. בתחילה חשבו בני הקהילה כי הם מובלים אל תחנת הרכבת לצורך גירושם. האירוע לווה בזעקות שבר ומהומה המונית. מאוחר יותר נמסרה ההודעה על ביטול הגירוש ובני הקהילה פרצו בצהלות שמחה. רבים מהם רצו ברחובות העיר בקריאות שמחה "ניצלנו ניצלנו".
ממשלת בולגריה המשיכה בתוכניותיה לגירוש היהודים. באוגוסט 1943 מת המלך בוריס השלישי ולאחר מותו פסקו ניסיונות הגירוש. לאחר כיבוש בולגריה על ידי הצבא האדום פסקו רדיפות היהודים.
