תאריך לידה: 22/5/1919
תאריך פטירה: 8/1/1999 .נפטרה בישראל.
מקום לידה: הכפר צרגו, טרנסילבניה, רומניה.
עיסוק: תופרת, עקרת בית.
מקום מגורים במהלך המלחמה: במהלך המלחמה גרה בחלק מהתקופה בז'יבואו (עיירה קרובה למקום מגורים) וביתר התקופה שהתה במחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ.
סיפורה של הדמות לפני המלחמה
רגינה, סבתא רבתא שלי, הייתה לפני המלחמה אישה צעירה בת 25, שעסקה בתפירה ועבדה יחד עם תופרות צעירות נוספות במתפרה מקומית. בילדותה התגוררה אצל הדודים, פאני ומרטין, שלא היו להם ילדים משלהם. מרטין היה אחיו של אבא של רגינה ופאני הייתה אחות של אמה, כאשר, למעשה, שתי האחיות התחתנו עם שני האחים לוי, ולכן פאני ומרטין היו דודים של רגינה משני הצדדים. לאמא של רגינה הייתה מכולת, שאותה ניהלה בעצמה ובכליום הייתה עסוקה ולא יכולה הייתה להתפנות לגידולה של רגינה, וכך גדלה רגינה בסמוך אצל הדודים. לאביה של רגינה היה עסק של עורות – הוא היה בורסקאי וכולם התגוררו בז'יבואו. עד המלחמה היו להם חיים טובים. מצבם הכלכלי היה טוב ולא חסר להם דבר. הם קיימו יחסי שכנות טובה עם הגויים בכפר והשתלבו היטב בקהילה.
סיפורה של הדמות במהלך המלחמה
לאחר פרוץ המלחמה במאי 1944 נלקחו רגינה ובני משפחתה לעיר הגדולה הקרובה קלוזי, שם בבית חרושת לחומרי בנייה אספו את כל היהודים מכל האזור, ומשם דרך בודפשט הובלו ברכבת ישירות לאושוויץ. כל המשפחה נסעה יחד באותו טרנספורט. כשהגיעו לאושוויץ הובלו לסלקציה. מי שהיה צעיר וכשיר לעבודה הופנה ימינה, ומי שזקן ולא יכול לעבוד- שמאלה. רגינה ואחותה היחידה אסתר היו צעירות ונחשבו ככוח עבודה; רגינה הייתה בת 25 ואחותה אסתר בת 23, והן הלכו ימינה. ההורים ,הדודים והסבים נלקחו ישירות לתאי הגזים! רגינה ואסתר לא ראו ולא פגשו אותם עוד לעולם, וכפי הנראה, נרצחו כולם תוך זמן קצר. רגינה ואסתר עברו למקום הקבוע שלהן בכל תקופת השהות במחנה הריכוז. הן התגוררו "בבלוק מספר 1" וישנו על דרגשים. הן עבדו במפעל המייצר נשק עבור הגרמנים, מפעל בשם "פולטה", ועבדו בו מבוקר עד לילה עם הפסקת צהריים אחת בלבד, שארכה דקות כדי לשתות מעט מרק ופרוסת לחם ולהמשיך לעבוד עד הערב. בזמן שהייתה במחנה קיבלה רגינה 45 מכות עם מקל בגב מהדר' מנגלה, מפני שמצאו אצלה חצאית עשויה משמיכה ישנה אפורה, שאותה תפרה כדי להתגונן מפני הקור.
ב- 23.8.1945 הרוסים שחררו את המחנה. ביום השחרור שמו לב שלא מעירים אותן בבוקר והן לא שומעות את קולות הכלבים נובחים ולא את המגפיים של הגרמנים. בחשש ניגשו לחלונות ולא האמינו שלא רואים עוד גרמנים בחצר המחנה; הם לא העזו לצאת עדיין מהבלוק. יותר מאוחר שמעו קולות של חיילים, שמדברים רוסית, ובפנטומימה הסבירו להן החיילים שאין יותר גרמנים, שהגרמנים הסתלקו מפחד הרוסים, ורק אז אזרו אומץ לצאת מהבלוק לחצר.
רגינה הייתה מאוד חלשה וחסרת כוחות, וכנראה ,גם הייתה שרויה בדיכאון ולא רצתה דבר לעומת האחות אסתר, שקיבלה כוחות והייתה אופטימית ומאושרת מכך שהן שוחררו מאותו "גיהינום עלי אדמות". מסביב למחנות היו בתים של גרמנים, שבינתיים הסתלקו מהמקום. הניצולים, שהיו מבולבלים, רעבים וחלשים, נכנסו לבתי הגרמנים ולקחו איתם אוכל, שתייה וכל מה שהיו מסוגלים לסחוב על הגב. רגינה, בהיותה חלשה ואדישה למתרחש סביבה, התיישבה על אבן בחצר ולא זזה ממנה אך האחות אסתר רצה כל הזמן הלוך ושוב לבתים להביא אוכל למחנה. כשחזרה עם בקבוק חלב, לחם וביסקוויט, רגינה לא שמחה. היא הייתה כל כך חלשה ופסימית שלא הייתה מסוגלת לאכול. אחותה אסתר דרבנה אותה ולאט לאט שתתה מעט חלב עם ביסקוויטים וקיבלה מעט כוח כדי לצאת מהמחנה. הן נפגשו עם צעירים אחרים וחגגו את השחרור עד שהתארגנו וקיבלו כרטיסי רכבת לחזור הביתה.
ברכבת דרך בודפשט לרומניה עלו על רכבת ובמהלך הנסיעה האחות אסתר לא חשה בטוב. כנראה קיבלה הרעלת מזון או מחלת בטן. היא ביקשה מרגינה לעשות לה עיסוי בבטן הכואבת. כעבור זמן-מה נרדמה ורגינה לא הבחינה, שלמעשה, נפטרה, וחשבה שהיא ישנה. התחנה הבאה של עצירה הייתה בבודפשט. בתחנה עלו אנשי "הצלב האדום" ופינו את האנשים שנפטרו בדרך מכל מיני מחלות.
כאשר בדקו את אסתר, שהייתה שרועה על רצפת הרכבת, ראו שנפטרה. לרגינה הייתה הפתעה מפני שחשבה שהיא ישנה. אנשי "הצלב האדום" הורידו אותה באלונקה מהרכבת ואמרו לרגינה שלוקחים אותה על מנת לקבור אותה ואם היא רוצה שיקברו אותה בארון היא צריכה לשלם. לרגינה ולאסתר לא היה כסף רק כרטיס רכבת לרומניה. רגינה חששה לרדת מהרכבת מפני שלא הייתה לה אפשרות לשלם לכרטיס חזרה הביתה. היא הייתה בודדה במחשבותיה וחשבה לעצמה שכאשר תגיע הביתה תספר להורים ולאחר מכן כולם יחזרו להביא את אסתר הביתה.
אלא שבבית היא לא מצאה אף לא אחד!!! אף אחד לא חזר ממחנות ההשמדה ולעולם היא נותרה בודדה בעולם. כאשר הגיעה לבית מצאה רק קירות חשופים, משום שהרומנים בזזו את מה שהיה בבית, אפילו דלתות וחלונות. אנשים טובים מהעיירה עזרו לה ונתנו לה כרית, שמיכה ומיטה לישון בה, אבל היא הייתה מסוגלת לישון רק על הרצפה כי כך התרגלה. כאן החלה בניסיון לשקם את חייה.
אחרי המלחמה
כעבור שנה הכירה רגינה את מיקי הרש, גם הוא ניצול שואה, שנותר בודד מכל משפחתו, והשניים התחתנו ב6.1.1946.
רגינה לא שכחה את משפחתה ובכתה עליהם בכל יום והתייסרה על כך שנפרדה מאסתר בבודפשט. היא סבלה מסיוטים ולא ישנה בלילות.
כעבור שנה, ב- 1947, נולדה לרגינה ולמיקי ילדה ראשונה (יהודית – שהיא סבתא שלי) ורק אז רגינה הבינה שהיא צריכה לצאת מהמחשבות הרעות ולהתמסר לגידול ולטיפול בתינוקת החדשה, ובזכותה הצליחה להעביר, חלקית, את הדיכאון ולא להתעסק בעבר, פחות להיזכר, כי עכשיו הם משפחה קטנה משל עצמם.
לאחר הקמת המשפחה חזרו החיים להיות טובים והתינוקת החמודה החזירה להם את החיים כעבור 9 שנים נולדה בת נוספת, לאה, וזו הפכה למשפחה רגילה. רגינה הייתה עקרת בית ומיקי ניהל סופרמרקט שהיה שייך למדינה (רומניה הייתה אז קומוניסטית)
