(אביו של אבא)
נולד בשנת 1935 כבן זקונים, ילד חמישי, לאחר ארבע בנות.
דוד גדל בבית יהודי מסורתי בעיר בוקובינה שברומניה, בית בו הוקנו לילדים ערכים וחינוך ברוח המסורת היהודית.
הוריו של דוד הקפידו על שמירת השבת ולקראת החגים חלה בבית הערכות חגיגית ותמיד התארחו אורחים רבים.
ב- 29.6.1940 כשהיה דוד בן 5 נכבשה סטנשי עם כל צפון בוקובינה ע"י ברית המועצות.
במשך כל שנות השלטון הרוסי באזור החיים המשיכו כרגיל פרט לשפת הלימודים הרשמית שהפכה לרוסית.
ב-22.6.1941 נכבשה צפון בוקובינה מחדש ע"י הרומנים והגרמנים ומכאן מתחילה שואת יהודי בוקובינה.
ימים מספר לאחר ההשתלטות הוחלט על השמדת היהודים במקום.
הוציאו את הגברים מבתיהם והביאו אותם למועצה. אביו של דוד, הרמן, נלקח למעצר יחד עם האם והילדים. בזכות עזרתו של שכן רומני טוב, הם הצליחו לברוח ולחזור לביתם, אשר היה פרוץ וכל הרכוש נבזז ממנו. לאחר שבוע אספו שוב את כל יהודי הכפר, עגלות המתינו לקחת אותם לצ'רנוביץ ומשם למחנה בבסרביה. אבא הרמן נתן לאחד הקצינים שעון זהב שהיה ברשותו, וכאשר הגיעו לצ'רנוביץ הקצין נתן לו ולמשפחתו לרדת מהרכבת.
המשפחה גרה תקופה קצרה בבית אחיה של האם רוזה, משה לאוב. לאחר שלושה חודשים, הוחלט להקים גטו.
אספו את כל היהודים וסגרו מספר רחובות.
סבא דוד ומשפחתו עברו לגטו וכעבור שבועיים נשלחו למחנה עבודה.
הדרך הייתה מאד קשה. הם צעדו ברגל בחורף הקשה והגשם ירד עליהם ללא הפסקה. הם ישנו ברחובות, באורוות סוסים ובכל מקום מסתור.
הרבה אנשים מתו בדרך מקור, מרעב וממחלות.
בנובמבר 1941, הגיעו סבא דוד בן ה-6 ומשפחתו למחנה בילקי ושם הם היו עד מרץ 1944.
סיפורים מהמחנה
בצריף גרו 39 אנשים יחדיו.
הצפיפות הייתה גדולה והחלו להתפשט מחלות רבות.
אבא הרמן מצא את מותו ממחלת הטיפוס. גם אמא רוזה ואחיותיה חלו ולמרות שלא קיבלו טיפול רפואי, הן שרדו.
בשביל לקבל מעט מזון ופת לחם נהגו למסור בגדים.
האנשים היותר חזקים עבדו במסילת הברזל בעבודות קשות.
במרץ 1944 התחוללה מלחמה גדולה בין הרוסים והגרמנים. סבא דוד היה כבר בן 9 וברח יחד עם משפחתו. המשפחה עברה מכפר לכפר ברגל ונעזרו בעגלה לסחיבת חפצים. המשפחה פנתה לכיוון מוגילב.
בדרך פגשו את אחיה של רוזה, משה לאוב, שחשבו שהוא כבר לא בין החיים. המשפחה מאד שמחה לראותו.
כל השורדים מהמשפחה הגיעו לצ'רנוביץ. בשנת 1945 עברה המשפחה לעיר הגדולה טימישורה, עיר גדולה על גבול הונגריה.
באוגוסט 1950 הפליגה המשפחה דרך הים השחור לארץ ישראל.
המשפחה הגיעה לנמל חיפה ומשם נשלחו למעברת ברנדס בחדרה.
הם קיבלו מהסוכנות היהודית אוהל, ובו התגוררו שש נפשות בצפיפות רבה.
סבא דוד בן ה-15 עבד עם אחיותיו ועזר בפרנסת המשפחה.
בעזרת קשרים טובים המשפחה קיבלה צריף קטן. בצריף זה התגוררו במשך שנה ואז עברו לבית בשיכון בית אליעזר בחדרה.
סבא דוד נישלח לקיבוץ בארות יצחק (קיבוץ דתי) וכעבור שנתיים חזר לגור עם משפחתו בחדרה.
סבא דוד שירת במשטרה הצבאית ואחר כך עבר לחיל חימוש.
סבא לחם ב"מבצע סיני" כחייל, ב"מלחמת ששת הימים" כחייל מילואי וב"מלחמת יום הכיפורים" כחייל מילואים.
בשנת 1962 נישא סבא דוד לסבתא עמליה והשניים עברו לגור בבית אליעזר.
סבא דוד עבד בחדרה בחלוקת לחם.
בשנת 1967 עברו סבי וסבתי לגור בדימונה וגידלו שם את שלושת ילדיהם (צביקה, ברוך וטל,אבי).
בדימונה הייתה לסבא דוד משאית והוא עסק בחלוקת מים ודלק.
לאחר מכן הקים חברה לעבודות עפר.
בתמונה: סבא דוד ז"ל
בשנת 1976, הקים סבא דוד את חברת דוד פסטרנק בע"מ. החברה עסקה בבניה ולקחה חלק בפרויקטים גדולים בדרום הארץ.
בשנת 1982 עברה משפחת פסטרנק לרחובות.
את החברה הוריש סבא דוד לבניו- ברוך וטל.
אבי טל ואחיו האמצעי, המכונה ברוכי, מובילים את החברה בהצלחה עד היום.
בשנת 1989 חלה סבא דוד במחלת הסרטן. סבא הספיק לחתן את שני בניו הבכורים ולהכיר את אמי סיגל כחברתו של אבי.
סבא דוד לא זכה להכיר אף לא אחד משמונת נכדיו.
