תאריך לידה- 1935
מקום הלידה- ורשה בירת פולין
עיסוק- אביו עבד כמפקד במשטרה
מקום המגורים במהלך המלחמה- בבית הנופש של המשפחה, ששכן בעיירה מידז'ין (Miedzeszyn), מרחק של 12 קילומטרים מוורשה. אחרי תקופה קצרה הנאצים הלאימו את ביתם והעבירו אותם אל הגטו. באותה תקופה, הוא מספר, אבי מכר דברי פולחן נוצריים כדי להתקיים.
הדמות לפני המלחמה- ישראל גדל בבית מסורתי, שבו הקפידו על שמירת השבת.
הוא היה בן 5, אבל הבין שמדובר בתקופת חירום ושצריך להיזהר. אבל אז קרה משהו שגרם לו להיות מודע לסכנות האורבות לו כיהודי.
"אימא שלי, ה' יקום דמה, הפכה לחלק ממערך הלחימה בנאצים. היא שימשה כבלדרית, שהעבירה תשדורות מהגטו שלנו לגטו ורשה ולהיפך.
"ואז, בשלב מסוים אמי נעלמה. התברר, שהנאצים עצרו אותה. אבי ניסה לשחד קצינים פולניים גבוהים, שהכיר, כדי לברר פרטים על המקום בו היא עצורה, אבל ללא הצלחה.
"העובדה הזו גרמה לאבי לחדד איתי את הנהלים בצורה ברורה, להסביר לי בפירוש מי נגד מי, ללמד אותי לברוח מהסכנה, מהגרמנים, מהתקהלות וממשתפי פעולה פולניים".
במהלך המלחמה- נלקחו אל מחוץ לגטו, אל משפחה פולנית, שהיו חברים טובים שלהם. אביו נתן להם כסף רב ותכשיטים וביקש מהם לשמור עליו. הוא גם נתן להם את המסמכים שלו ושינן באוזניהם אזהרות והוראות רבות לעשות הכול כדי לשמור על שלומו ובטחונו.
כמה ימים אחר-כך, כשפרץ המרד בגטו, המשפחה זרקה אותו לרחוב, ישראל יצא מהבית שלהם ורגליו הוליכו אותו בחזרה אל הגטו. במשך יומיים הוא הסתובב באיזור, מחפש אוכל להכניס לפיו, ובלילות ישן על סף דלתן של חנויות, מקום שהיה מוגן יחסית מהקור והרוח.
הוא ראה את אביו נרצח מול עיניו, כאשר העמידו אותם בשורה לפני העלאתם לרכבת.
ואז התקרבה למקום אישה לא מוכרת.
"היא צעדה לכיוון תחנת הרכבת ואמרתי לה שלא תתקדם לאזור, כיוון שהגרמנים הורגים שם אנשים. היא שאלה אם אני יהודי וכשעניתי שכן, היא אמרה 'אם אתה לא יהודי -תבוא איתי'. הבנתי שיש לי כאן אפשרות ללכת למקום מוגן וצעדתי איתה. היא הובילה אותי לביתה. לאחר תקופה ארוכה נודע לי שבעלה היה יהודי.היא לקחה אותי מיידית לעליית הגג, שם הבהירה לי, שאסור לי לרדת בשום פנים ואופן, ושהיא תדאג לי לאוכל.
"ואכן, האישה היקרה שהצילה אותי, סופיה הוצ'ינסקי שמה, דאגה להעלות לי מדי ערב אוכל ומים ליממה הקרובה.
כך הוא חיי במשך כשנה. ״התקלחתי ולא החלפתי את בגדיי, ואת צרכיי הייתי עושה בתוך עיתונים, שהיא הביאה לי״. לאחר כשנה היא הודיעה לי שאנו עוברים דירה לורשה. כשירדתי סוף סוף מעליית הגג-הבית היה ריק. שאלתי אותה היכן הסבתא והילד, והיא פרצה בבכי, וסיפרה שהיה מדובר באמה ובבנה, אבל שניהם מתו ממחלת הטיפוס...
"בורשה סופיה הוציאה לי תעודת זהות באמתלה שאני הבן שלה ושהתעודות שלי אבדו, ומה שעזר לכך הייתה העובדה שלפני כן הוטבלתי בכנסיה ונקראתי בשם אלכסנדר הוצ'ינסקי – כשמו של בנה המת".
"בחודש ספטמבר 1944 לקחו אותם עם פולנים נוספים למחנה עבודה בשם בילנה, שם היו עד לתחילת 1945.״ביום חורפי אחד ראינו שהגרמנים בורחים, הרוסים כבשו את האזור והמלחמה הסתיימה".
ישראל הלך לבית הספר לראשונה בחייו. האם המאמצת שלו בחרה שלא לגלות את זהותו האמיתית לילדי בית הספר, אבל חיש מהר הם הבינו זאת לבד.
"הייתי אז בן 10, אבל הכניסו אותי לכיתה א' כדי שאשלים את הפערים בקריאה, כתיבה ומתמטיקה. למדתי את החומר בתוך תקופה קצרה ועד מהרה הוקפצתי לכיתה ה', שבה למדו בני גילי. גם שם התבלטתי עד כדי כך, שהמורים היו שולחים תלמידים חלשים לביתי, כדי שאלמד איתם לאחר סיום הלימודים. כך חלק מצוות בית הספר ניחש שאני יהודי".
ואז יום אחד הכול השתנה.
"יצאתי מהבית בדרכי לבית הספר ונתקלתי בקצין בצבא הפולני. תוך דקה מצאתי את עצמי חטוף בתוך הרכב והתברר לי שמדובר בפעילים מטעם 'פועלי אגודת ישראל', שעברו מעיר לעיר, עלו על עקבותיהם של ילדים יהודיים, שהתגוררו במשפחות נוצריות, שגידלו אותם וחילצו אותם. הם הביאו אותי ללודז', שם שהיתי במוסד לילדים יהודים יתומים כמוני. לא מצאתי את עצמי וכשנשבר לי לאחר כשבועיים או שלושה, נמלטתי מהמקום ועליתי על הרכבת בדרכי חזרה לוורשה, לביתה של סופיה ובעלה".
סופיה ובעלה, שדאגו לו מאוד, שמחו לקבל אותו בחזרה.
"אבל הפעילים היהודים לא התייאשו ממני, וכמה ימים לאחר מכן שרה לדרמן הופיעה בפתח הבית יחד עם בחור צעיר בשם יעקב שפרינגר והם ישבו לשיחה עם סופיה וסטניסלב. הם הסבירו להם כמה חשוב שאחזור לעם היהודי, ולאחר עוד כמה פעמים נוספות, סופיה וויתרה עלי בלב כבד והסכימה שאעבור לידיהם. לפני כן היא שאלה אותי אם ארצה להמשיך לחיות אצלה כנוצרי, אבל אמרתי לה שבלב כבד אני נאלץ לוותר כדי לחזור לעם היהודי. לשבחם של הפעילים יש לציין שהם גם שילמו לסופיה כסף רב עבורי.
ישראל נלקח למוסד ילדים יהודי, ששכן בעיר ביטוב, ובגלל החשש מקשיי התאקלמות, הוא נלקח כפרויקט אישי של אותו יעקב שפרינגר. "זו הייתה אחת התקופות הטובות בחיי. שפרינגר דאג לי כמו לבן ואני הרגשתי שאני נמצא סוף סוף בידיים של אבא. הוא היה רק בן 16 ואני בן 11, אבל הוא טיפל בי, רחץ אותי, האכיל והשקה אותי ודאג לי לכל מחסורי. יענקל'ה היה כל עולמי וכל מה שהיה חסר לי בשנים האיומות של המלחמה. כך ישראל ניצל.
