יוסף גרינבוים
יוסף הוא סבו של חבר משפחה קרוב של משפחתי, אותו אני מכירה במשך שנים. יוסף הינו ניצול שואה, שכל משפחתו נרצחה. הוא עלה לבדו מפולין לישראל.
יוסף גרינבוים נולד בשנת 1924 בעיר סוסנוביץ בפולין. סוסנוביץ הייתה עיר גדולה, עיר בפרובינציית שלזיה, בדרום-מערב פולין, על יד נהר פשימשה. היישוב קיים ככפר משנת 1780, אך בשנת 1902 הוכר כעיר. הודות לקרבת העיר לערי התעשייה של פולין - קטוביץ, גליביץ ובנדין- הפכה העיר לצומת דרכים חשוב. ביתו היה במרכז העיר (באותה התקופה היהודים נהגו לגור במרכז העיר ואילו הפולנים גרו בכפרים מסביב).
שמו של אבי סבי היה אלטר ושמה של אמו היה פרידה. אבי סבי נולד בלודג' ואילו אימו נולדה בכפר.
בביתו של יוסף היה מכל טוב וללא מחסור, והמשפחה נחשבה ליציבה ואיתנה כלכלית. בבית דיברו בשתי שפות: פולנית ואידיש. לאחר שהוריו התחתנו ועברו לסוסנוביץ.
יוסף למד והתחנך בבית הספר המקומי בעיר. יחד עמו למדו בבית הספר יהודים רבים. לאחר זמן מה החלה להתפשט תופעת האנטישמיות בעירם, שתפסה תאוצה ככל שעבר הזמן.
בפולין לא הייתה ממשלה מקומית של משתפי פעולה כבמקומות אחרים. מעט מאוד שיתוף פעולה ניתן לנאצים מן האוכלוסייה המקומית. הייתה זו תוצאה של היחס השלילי שהפגינו הנאצים כלפי האוכלוסייה, וכוונתם הייתה לרוקן את פולין מתושביה וליישבה בגרמנים. משום כך לא חפצו הנאצים בגיוס האוכלוסייה המקומית לעזרתם כמשתפי פעולה. עובדי הכפייה הלא יהודים במחנות הריכוז היו לרוב פולנים. האנטישמיות בעיר הייתה רבה. הפולנים שנאו את היהודים: בזזו את רכושם, הכו אותם, אסרו עליהם לבצע פעולות רבות ואף רצחו אותם. היהודים באותה התקופה עבדו בעבודות צנועות ופולנים לא נתנו ליהודים לעבוד בבתי חרושת.
הגרמנים ניצלו את הרגשות האנטישמיים של חלק מהאוכלוסייה ורבים הסגירו את שכניהם היהודים. יש שעשו לעצמם מקור פרנסה כ"ציידי יהודים".
בימים אלו הקהילה היהודית הייתה דתית והיהודים נהגו ללכת בלבוש מסורתי ורבים היו בעלי פאות.
יוסף ומשפחתו נהגו לחגוג את הטקסים היהודים עם הקהילה היהודית. היהודים באותה התקופה עבדון בעבודות צנועות ופולנים לא נתנו ליהודים לעבוד בבתי חרושת.
כאשר החלה המלחמה יוסף היה בן 10. הגרמנים החלו לפנות את היהודים אשר גרו בעיר מבתיהם ובהמשך נלקחו במשאיות לאושוויץ , שם מצאו את מותם.
כשאר הגרמנים הגיעו לפנות את יוסף ומשפחתו (משפחתו, שכללה את הוריו, אחיו וחלק משכניו אשר שהו בבית באותה עת), יוסף ראה שיש פתח בפח האשפה של הבניין ואין שם שמירה של חיילים גרמנים. הוא החליט בצעד אמיץ להתחבא בפח האשפה, וכך ניצל מגירוש למחנה ההשמדה. מאז לא ראה עוד את משפחתו. לאחר כמה שעות בתוך מיכל האשפה הבחין יוסף כי נמצא יהודי נוסף מתחבא גם הוא בתוך פח האשפה. כך חיכו שניהם יחד במשך שעות.
לאחר מכן עבד יוסף עבור הגרמנים ועבר בין ששה מחנות. באחד המחנות, אשר עבר בהם, נדבק יוסף במחלת הטיפוס, שהתבטאה גם בפצע שבדרך כלל גורם למוות. פצעו של יוסף היה פתוח זמן רב, דבר שגרם לכאב. יוסף מעיד כי המחלה הייתה מאוד קשה עבורו וכואבת וכי הוא היה צריך להתמודד איתה ללא כל אמצעי שיקל על כאבו.
יוסף מספר כי כשהיה מקבל חופשה קצרה בת יום מהמחנה הוא היה מוצא עצמו לבד ברחוב. הרחוב היה ריק מיהודים. הוא היה לבדו, ללא משפחתו, אשר נלקחה למחנה המוות. לאחר שהשתחרר מעבודה למשך פרק זמן קצר הלך יוסף לביתו הישן כדי לבדוק האם אולי בכל זאת מישהו ממשפחתו ניצל או שהרכוש נשמר. כאשר הוא דפק על דלת ביתו הופתע לגלות שלוש נשים פולניות, אשר פתחו לו את הדלת. הוא ביקש מהן רק מספר דקות כדי להביט בבית, אשר גדל בו. הנשים לא חשבו פעמיים והחלו להכות אותו קשות במוטות ברזל ועץ. במזל הוא הצליח לברוח מן הסיטואציה, אשר בה הוא נפגע פגיעות קשות. .
לאחר זמן מה של עבודות במחנה, שמע יוסף משכן פולני, כי הגרמנים מבקשים לעבודה 18 אנשים לבתי חרושת לעור עבור תפירת נעליים. יוסף התנדב לעבודה. יום אחד איש אשר הוא לא הכיר בא לחפש אותו. הוא הגיע למקום ושאל: "יש פה גרינבוים?"
יוסף שמע את הקריאה וענה במהרה: "כן, אני!". האיש אמר ליוסף כי הכיר את אביו, וכי הוא מעוניין לספק לו מזון במהלך השהות שלו כאות תודה לאביו שעזר לו בעבר. כעבור זמן קצר החל יוסף לקבל מדי יום מהאיש מזון אשר עזר לו לעבור את התקופה הקשה.
לאחר תקופה ארוכה הצליח יוסף להשתחרר מהעבודה אצל הגרמנים והחליט כי מכיוון ולא נשארו יהודים בפולין הוא יהגר לאיטליה. משם הצליח להתגנב לאנייה ונסע לכיוון ארץ ישראל. באמצע הדרך חיכו האנגלים, שהתנגדו לכך שליהודים תהייה מדינה והתנגדו לעליית יהודים לארץ ישראל. הם תפסו את היהודים על הספינה ולקחו אותם למחנה, שבו הם שהו כשנה, ובשנת 1945 השתחרר יוסף ונסע לארץ ישראל.
יוסף הגיע לארץ דרך המחנות בקפריסין. מיד כשהגיע לארץ התגייס לצבא, לחטיבת ולמרות כל מה שעבר הוא הרגיש כי הוא מוכן להקריב את חיו למען המדינה. כאשר הגיע לארץ החל יוסף לעבוד בליטוש יהלומים ובשנת 1955 נישא ונולדו לו שני בנים. כיום הוא אלמן בן 94 וחי בדיור מוגן.
יוסף הוא אדם ראוי להערצה.
