עמנואל נולד בשנת 1933 בסופיה, בולגריה, לאביו שלמה מפולין ואמו רגינה מבולגריה, ולו אחות הגדולה ממנו בחמש שנים ושמה אידה (איתקה).
הוריו של עמנואל נפגשו בארץ, בעין חרוד, נישאו בתל אביב ונסעו לבולגריה על מנת לפגוש את הוריו של אביו של עמנואל.
בשנת 1936 עלה אביו של עמנואל על אנייה לארץ ישראל כדי לבדוק את האפשרות לחזור, אך מכיוון שלא הייתה לו ויזה נאלץ לחזור לסופיה.
מאחר ועמנואל היה בן 6 בפרוץ המלחמה הוא חווה, כדבריו, את המלחמה מנקודת מבטו של ילד, כמשחק, נטול מסגרת חינוכית ובעיקר משוטט ברחובות עם חברים.
יחד עם זאת פחד כבד ליווה אותו כל העת, שמא יעצרו את אביו באחת הפשיטות שנערכו, בשל היותו פעיל ציוני.
בעת המלחמה הצבא הגרמני הסתובב חופשי בסופיה וחיל האוויר הפציץ את סופיה. "היינו עושים חשבון מי מפציץ את סופיה בלילה ומי מפציץ ביום- האמריקאים ביום והאנגלים בלילה" בצל הפחד והאימה מההפצצות הסתובבו הילדים בחוסר השגחה ברחובות,הלכו לבריכה וכדומה.
"ככה אנחנו מבלים באזעקות ורצים למקלט. המקלט היה מרתף בו שמרו את הפחם ותפוחי האדמה". אביו התנגד שירדו למקלט , מכיוון שבלילה אחד נהרגו 10,000 איש מקריסת בניין בהפצצות ומחנק.
בזמן המלחמה עמנואל חיפש "להתפרנס" מעט והתחיל לעבוד בנגריה בשיוף רהיטים. לאחר מכן מצא עבודה במספרה והבריש את השיער שנפל על גב הלקוחות והיה מקבל טיפים. "זה הכל דרך החברים באווירה הזאת של הפצצות וירידה למקלטים והכל בשעשוע אני גם עובד". "מהכסף שצברנו אצל הספר קנינו קופסת כורכום והיינו הולכים ומוכרים כורכום ברחוב".
שר הפנים, גברובסקי, הוציא הוראות חדשות מדי זמן ונקבע מה היהודים צריכים לעשות.
דבר ראשון נקבע כי היהודים צריכים למסור את מכשירי הרדיו לשלטונות, מה שהרגיש בשבילו כתקשורת היחידה עם העולם החיצון.
כל כמה זמן יצאה הוראה למסור דברי ערך מהבית. ההוראה האחרונה אמרה שעליהם לעזוב את הדירה כאשר כל אחד יכול לקחת מזוודה ולעבור למקום שהם בוחרים. "כל אחד פתאום מצא את עצמו בעיר אחרת"
בתקופה זו היהודים לבשו את הטלאי הצהוב. בבניין בו גרו גויים ויהודים יחדיו, וכאשר החלו הסנקציות השתנה יחסם של השכנים אליהם ומשפחתם החלו לחשוש שמא ימסרו אותם.
כילד הרגיש את הפחד מאותם שכנים וחברים.
משפחתו, במסגרת הפינוי, עוברת לקיוסטנדיל, בולגריה, שם הייתה להם משפחה.
האיכרים בסופיה החלו לטייל ולבחור לעצמם דירות.
אביו של עמנואל היה פעיל בקהילה היהודית , אשר קיבלה לידיה את ניהול הפינוי, דבר אשר איפשר להם להישאר בסופיה זמן רב יותר.
"האווירה הייתה כזאת שאין עוררין על דבר, עושים איתך מה שרוצים, השיטתיות הזאת של ההוראות שלאט לאט, כשאני חושב על זה,הם רוקנו אותנו מכל הרכוש, הם בנו לנו מודל חדש של אזרחות. אין לך שום זכויות ומה שיש הוא לא שלך."
באווירה הזאת אנשים ידעו להסתדר. היהודים מקיוסטנדיל היו נוסעים לסופיה והיו עוסקים במסחר באופן סמוי.
באחת הפעמים לוקחים את עמנואל מסופיה המופצצת לקיוסטנדיל על מנת להרחיק אותו מההפצצות, וכאן מספר את אחד הסיפורים המרגשים ששמעתי.
בעת הנסיעה ברכבת נשמעה אזעקה, הם יורדים מהרכבת וכאשר חוזרים- הרכבת מתחילה לנסוע, בן דודו מצליח לעלות ועמנואל נתלה על מוט הדלת. לפתע מושך אותו מנהל התחנה ומוריד אותו, הוא לוקח אותו אליו למשרד על מנת למלא טופס. כאשר מנהל התחנה מבין שהוא יהודי הוא נכנס לדילמה ושואל "מה אני אעשה איתך עכשיו?" לבסוף מחליט לתת לעמנואל להישאר ולישון בתחנה לבד, נועל אותו בחדר על מנת שיוכל לברוח בבוקר.
עמנואל כיפתר סביבו וסביב הכסא את המעיל כדי שלא ייפול בזמן שהוא ישן ונרדם כך.
בבוקר הוא מופתע לגלות שאנשים שמחים על הימצאו ודאגו לו.
משם בוחר לא לחזור למשפחתו שבסופיה ונסע לקיוסטנדיל (או כפי שהוא קורא לזה בהשוואה לסופיה "קייטנה").
בזמן הזה לא היה לו מה לאכול. הוא נזכר במרק השעועית על אף שהיה לדבריו "דלח".
בשנת 1943 נסע עם משפחתו מסופיה לקיוסטנדיל והם גרו אצל קרובי משפחה ביחד עם עוד משפחה, בחצר, במשך שנה.
גם שם מצא סבא חברים, ובעיקר שוטט ברחובות ובהרים.
אחותו, איתקה, למדה בגימנסיה לקיוסטנדיל, עמנואל לא למד.
" אני זוכר את הלילה הזה שאמרו לנו להיות מוכנים". זה היה הלילה שבו הם היו אמורים לעלות לרכבות, לא אמרו להם לאן וכך נתנו להם להמתין לילה שלם, כהכנה לגירוש.
בבוקר שלאחר מכן שררה אווירה של שמחה גדולה והסתבר שהמלך בוריס השלישי עצר את הגירוש. בשנת 1944 קיבלו היתר לחזור לסופיה.
"אנחנו רואים את הצבא הרוסי, בשנת 1944 הוא נכנס, משאית, שירים, וודקה, באמצע הרחוב משאית עומדת, הם עומדים משתכרים. אני רואה את הכל משתנה שמחה נורא גדולה. ואנחנו נוסעים לסופיה!"
כשחוזרים לסופיה הם מוצאים את הדירה שלהם לאחר שגרו בה איכרים "חזרנו הביתה. אני חוזר לחברים שלי הכל כאילו לא קרה כלום, הכל חזר לעצמו פורח ופנטסטי"
העליה לישראל
בסוף המלחמה אחותו עולה לארץ במסגרת "עליית הנוער" והמשפחה נשארת ומחכה לאישורים. בינתיים הוריו רושמים אותו לבית ספר של גויים, מכיוון שאביו מתנגד לשלוח אותו לבית הספר היהודי מאחר והיה קומוניסטי.
שנה לאחר מכן הם עולים לארץ באנייה "טרנסילבניה" דרך קושטא עם קבוצת מעפילים גדולה. בבואם ארצה הם נקלטים בבית עולים בחיפה, ואחר כך הוא עובר לבן שמן במסגרת "עליית הנוער" ,שם שוהה גם אחותו הגדולה איתקה , שדואגת שגם הוא יתקבל.
כך שבעצם בזמן כה קצר מתנתק עמנואל מהקבוצה עמה עלה לארץ ונחשב לאזרח מדינת ישראל כאשר באמתחתו מעט מאד מילים בעברית.
מגיל 6 עד 12, בהיותו במלחמה לא למד בשום מסגרת ובעיקר, כהגדרתו, היה "ילד רחוב".
לפני המלחמה למד בבית ספר עברי ואחרי המלחמה למד בבית ספר של גויים.
בכל אחד מהם למד שנתיים.
הוא נקלט בקבוצה, אשר דברה רק עברית, והוא נאלץ ללמוד מהר את השפה .
תוך חצי שנה הוא לומד עברית שוטפת .
הלחץ החברתי היה גדול וכלל לא היה קל להשתלב בקבוצת הילדים, על כן בנוסף לרכישת השפה עמנואל תופס את מקומו בקבוצה בזכות היותו שחקן ג׳ולות טוב מאד. הוא מלמד את הילדים שיטה מיוחדת, אשר מקנה לו מקום של כבוד בקרב חבריו.
לדבריו מיד בהגיעו לבן שמן הוא שם לעצמו כמטרה להיות ״ישראלי מוחלט״.
לאחר שהשתלב הוא דואג ומסייע לילדים אחרים להשתלב בקבוצה.
כאמור ההשתלבות הייתה אתגר ובתוכו הוא מתפעל מכל כך הרבה דברים שנראו לו כמו ״ פלא״ ממתקים אשר חולקו להם, בגדים חדשים ועוד.
"בן שמן היה עבורי סיפור אגדה חינוכי"
כעבור חצי שנה, שבה לא ראה את הוריו, הוא מחליט לצאת אליהם לחופשה. הוא נוסע לחולון, שם הם מתגוררים באוטובוס כאשר כל שיש ברשותו הינו שם הרחוב.
הוא שואל אנשים באוטובוס, אך איש אינו מצליח להבין כיצד ואיך יימצא את הבית.
לפתע שומע מישהו קורא לו בשם החיבה שלו״ עמקו״- היה זה אנסקי ,חברו הטוב של אביו, אשר קיבל גם כן דירה קטנה ליד בית הוריו בחולון.
כך הוא לוקח אותו הישר לבית הוריו, שם עמנואל מבין שככה זה בישראל איך שמסתדרים...
אמא אומרת לו לחזור הביתה והוא נרשם לביה"ס בחולון ומסיים שם את לימודיו ואת התיכון.
בצבא עמנואל משרת לרוב כשליח של "הנוער העובד" ומדריך נוער. במילואים הוא יוצא לקורס קצינים.
את אשתו צילה הכיר עמנואל בהיותו בן 12 בארץ, וזו האישה עמה מקים בית בישראל עד ליום מותו.
נולדו להם שלושה ילדים- אסף, איילת וערן וחמישה נכדים- אוריה ,אנג׳לה, מיכאל, לייה ועמית.
עמנואל היה מורה ומנהל בכפר הנוער "גלים" ולבסוף עסק במשך שנים רבות כמפקח על בתי הספר במחוז תל אביב.
עמנואל חי בחולון והיה יקיר העיר חולון בשנת 2001.
עסק בפיתוח מוזיאון הילדים בחולון.
עמנואל נפטר בביתו בהיותו בגיל 84.
