אליהו היימן
אליהו היימן נולד ב- 1926 בברסלאו, גרמניה . אלי הוא אחיה הקטן של בטי, סבתו של אבי.
כיום מתגורר אלי בירושלים ליד בתו ומשפחתה. כשהייתי צעיר יותר נהגנו לסוע
לשם לארוחות חג איתם, ותמיד נהניתי לשמוע סיפורים מרתקים ומצחיקים
אך הפעם זה לא סיפור מצחיק אלא סיפור על איך אלי ניצל מידי המרצחים
הגרמנים. לסיפור זה הקשבתי, נדהמתי מהזוועות עליהן סיפר, וראיתי את כאבו
כשהוא מספר לי את הסיפור.
כדי לשרוד השתמש אלי בכל דרך אפשרית.
עם הגעתו לאושוויץ באפריל 1943, מספר לי אלי:
חוזרים לי זיכרונות מהרכבת. מהרגע שהגענו נפתחו דלתות הקרונות, נשמעו צעקות "לרדת!" ונאלצנו לרדת מהקרונות ולהסתדר בשורות, כאשר גברים לחוד ונשים לחוד. לאמיתו של דבר לא ידעתי היכן אני נמצא ומה קורה לי. שלא לדבר על כך שאפילו לא היה זמן להיפרד מאמי ואחותי, או לפחות לתת להן נשיקת פרידה.
לא האמנתי מה קורה לי ולאן הגעתי. הייתי נער צעיר ומפוחד.
לאחר שהגיע לאושוויץ חלה בדלקת ריאות. נערכה סלקציה, שבה כל החולים נשלחו למוות, ואלו שעדין יכלו לעבוד- נשארו בחיים. הוא מספר: "לא היה לי שום סיכוי. היה ברור לי ממבטו של פקיד ה- SS שיסמן בידו שמאלה, וכך עשה, ואני הסתובבתי באורח אוטומטי וביודעין שזה הסוף. אינני יכול היום להסביר זאת, אבל לפתע הסתובבתי וחזרתי אל הפקיד. נשאתי נאום נרגש, שבו הדגשתי שאני יכול להיות עדיין לתועלת בעבודה... הנה אני, דמות ערומה ושלדית, עומדת דום ונושאת נאום. זה מוזר." למזלו של אלי, הרופא שנלווה הכירו ואישר שאלי יוכל להועיל.
לאחר מכן, סיפר לי אלי, על "צעדת המוות", שבה הלך ימים ארוכים בשלג המקפיא לאחר שחרור המחנה: "זה היה חורף, שלג היה עד הברכיים, וכשפונינו מאושוויץ, הרוסים היו די קרובים, אז הגרמנים לא רצו להשאיר אותנו באושוויץ, כי המטרה הייתה להשמיד את כולם עד הסוף".
ש. אתם שמתם לב שיש איזה שינוי?
ת. לא. יום בהיר אחד הצטווינו להיות מוכנים, קיבלנו כיכר לחם, שמיכה, והודיעו לנו שאנחנו יוצאים למסע רגלי ועוזבים את אושוויץ. סידרו אותנו בגושים והצעידו אותנו. היינו הולכים בלילה וביום היו מחביאים אותנו בכל מיני חוות חקלאיות. עד כמה שזכור לי הלכנו כבר יותר משני לילות רצופים וכל מי שכשל בדרך- מובן, שלא השאירו אותו בחיים. כל פעם שמענו יריות מהמאסף. נראה שזה אנשים שכשלו ולא הצליחו להמשיך. אני עד כמה שהייתי במצב עוד "תקין" מבחינה גופנית, היה לי קשה מאוד ללכת בלילות.
אני זוכר שפעם אחת כמעט נרדמתי תוך כדי הליכה, אך תמכו בי מאחור שני אנשים מבוגרים יותר.
כשגמרנו את "המסע" הזה העלו אותנו מאחד הכפרים באזור (עד כמה שהספקנו להתרחק) על רכבות פתוחות, קרונות פתוחים, והובילו אותנו לכיוון גרמניה. הגענו משם למחנה על ההרים. נדמה לי שזה בכלל על קרחון, הכול קרח שלג וקור אימים. היינו שם מספר ימים.
בנסיעה בקרונות הפתוחים לא קיבלנו לא אוכל ולא שתייה. שום דבר. הנסיעה הזו נמשכה, אני חושב, כיומיים. המזל שלנו היה שהקרונות היו פתוחים; כי ירד שלג ואכלנו שלג.
השלג הפך לנוזל וזה החזיק אותנו על הרגליים. עם עצירת הרכבת חלק גדול מן האנשים לא הצליחו לרדת מן הרכבת.
ש. אנשים קפאו שם?
ת. לא קפאו! הרגליים לא נשאו אותם. גם כנראה קפאו, וגם בגלל החולשה, כי לא אכלו כבר יומיים. מי שהיו לו את הרזרבות עוד הצליחו להחזיק מעמד. נראה שאני הייתי בין אלה שעוד הייתה להם רזרבה להמשך הקיום.
ש. כמה זמן הייתם במסע?
ת. ימים ספורים. שם לא היה מה לעשות אתנו, כי לא עבדנו. מאותו רגע שעזבתי את אושוויץ ועד לתקופה של 3-4 חודשים לא עבדנו, לא עשינו כלום, אבל גם כמעט ולא קיבלנו כלום. וכך נדדנו ממקום למקום.
הנסיעות לא היו ברכבות נוסעים אלא בקרונות משא. זאת הייתה נסיעה ארוכה.
ממחנה גרוס רוזן הגענו לזאקסנהאוזן (מחנה על יד ברלין) ומשם למאוטהאוזן. זאת הייתה נסיעה ארוכה.
אני זוכר שעברנו בדרך למאוטהאוזן דרך העיר ולס באוסטריה. בדרך לא קיבלנו לא שתייה ולא שום דבר. אני זוכר שאנשים שתו מי ביוב שזרמו בתעלות.
איני מסוגל לתאר את הסבל והכאב שאני נושא מאז עמי. איני מסוגל לשכוח את המעמד, והפצעים לא מתאחים, ואיני מאמין שאי פעם יגלידו.
את מה שחייתי וראיתי בשהותי במחנה זה סיפור ארוך וכואב בפני עצמו ואיני
רוצה להתעכב עליו כאן.
רק ארצה לספר שהיה לי חבר טוב בהכשרה שעזר לי בדרך אך ניקולאיי רצה לוותר- אך מי שוויתר ירו בו וזרקו אותו לתעלות בצד הדרך.
לקחנו אותו בכוח הלאה, וכך הוא נישאר בחיים. הוא רצה להישאר והיינו צריכים להרביץ לו כדי שנוכל לקחת אותו בכוח זה מאוד הקשה עלינו להרביץ לו מכיוון הוא כמעט היה בסוף דרכו.
לסיכום ארצה להעביר לקוראי העבודה מסר חשוב: לעולם אל תוותרו! גם אם קשה, גם אם קר, גם אם אין מה לאכול - אל תוותרו! לא לעצמכם ולא לחבריכם, כי מי אנחנו בלעדיהם! אני ארצה לומר גם לדור הבא שיזכור וידע מה קרה לעמנו באירופה בתקופת השואה, וכל מה שקרה- קרה מהסיבה שליהודים לא היה לאן ללכת. לא הייתה לנו מדינה! היום יש לנו מדינה וחייבים לשמור עליה בכל מחיר! לזכור ולא לשכוח!
