אולי יפה שטיינר
( אחות של סבתא שלי)
אולי יפה שטיינר, אחותה של סבתי מצד אימי (דבורה מרטה שדה), נולדה בתאריך
14 ביוני 1925 , בסולוש- עיר קטנה בקרפטורוסיה, על גבול הונגריה, כשהתרבות ההונגרית שולטת שם, ונפטרה ב 3 ביוני 2017.
כשהייתה כבת ארבע עברה המשפחה לעיר מונקאץ' ומאוחר יותר, בשנת 1930, נולדה אחותה הקטנה, מרטה, סבתי.
אולי סיפרה לי בשיחות שהתקיימו בינינו, כי אמה, סידי, הייתה עקרת בית; אישה שקטה, אשר עיקר ענייניה היה ליצור מסגרת משפחתית חמה, לספק את צרכי המשפחה, גם בימים של משבר כלכלי, על הצד הטוב ביותר. אביה העריך מאוד את השתדלותה וראה בה שותפה המשלימה אותו. היה לה לב רגיש והיא הושיטה עזרה לנזקקים.
עוד סיפרה, כי אביה, ארון פרי, היה בעל יוזמה עם שאיפות לאיכות חיים טובה יותר. הוא רכש את השכלתו בדרך לא דרך, שאף הביאה אותו לקבלת מעמד של עיתונאי. מאוחר יותר הוא החליט, בעקבות רצון בני משפחתו, שיפנה לעיסוק מעשי יותר, ואז פנה לתחום ניהול עסקי טחנות הקמח. הוא עבד כמהנדס מכונות ועסק בתכנון ובבנייה של טחנות קמח והתפרנס ממכירתן של טחנות קמח ומהפעלת מספר טחנות בבעלותו.
בשלב מאוחר יותר החליט להקדיש את זמנו ומרצו לטובת עבודה ציבורית, במיוחד בגימנסיה העברית במונקאץ', שם למדה אולי. לפי סיפוריה, הגימנסיה הייתה מוסד יחיד במינו באירופה. שם קיבלו הילדים חינוך יהודי- ציוני. היה זה מעין "אי קטן של אווירה ישראלית" בתוך הגולה. הייתה שם קבוצת חברים מגובשת ולה תחושת שייכות עמוקה. אולי מספרת, כי כבר מגיל צעיר כיוונו אותה הוריה למסגרות יהודיות וכך התעמלה ב"מכבי" ואף השתייכה לתנועת "הצופים היהודים".
ילדותה של אולי הייתה באווירה משפחתית חמה. בחופשות הם נהגו לנסוע אל סבה וסבתה או מתארחים אצל דודים וקרובי משפחה. חיי הילדות היו דומים לאלו המוכרים במקומות אחרים והמשחקים כבכל העולם- תופסת, מחבואים, קפיצה על חבל ושחייה.
כשנה לפני הגירוש החרימו השלטונות ההונגריים את מבנה הגימנסיה ותלמידי הגימנסיה למדו בבניין של "חברה קדישא". באותה עת כבר החלו חלק מהמורים להישלח אל מחנות עבודה. למרות המצב הקשה ואי הוודאות הגדולה, שאפיינה אותה התקופה, המעטים שנשארו בקהילה השתדלו להתעודד והחליטו להתייחס ללימודים במלוא הרצינות.
עם הזמן החלו להגיע שמועות בנוגע למצבם של היהודים בפולין וכן בדבר אירועי הרדיפות הקשים שאחזו בהם. הפרטים האמיתיים והאימתניים לא נודעו. באותה עת כבר החלו לשלוח את הגברים בעירה למחנות עבודה, וזאת, כביכול, במקום חובת השירות הצבאי. כמו כן כבר הסתובבו שמועות ולפיהן יתכן, שגם משפחות יהודיות שלמות ישלחו, אף הן למחנות העבודה. השמועות היו מבלבלות וסותרות ובקרב האוכלוסייה היהודית שלטה נימה ותחושה של אופטימיות- "לנו זה לא יקרה! ". פרי, אביהן של אולי וסבתי, ניתח את המצב והגיע לתובנה כי עומדת לפרוץ מלחמה קשה. הוא החליט לפעול למען האוכלוסייה היהודית וסייע לרבים מהם, ביניהם מכרים וקרובי משפחה, לברוח בטרם תפרוץ המלחמה. הוא השיג להם סרטיפיקטים, שהיוו אישור יציאה וכניסה לא"י וסייע להם בתכנון היציאה מאירופה. כך, בין השאר, דאג לבני המשפחה של דודתה של אולי וסבתי- דודה אסתר, אטה, לעבור, עם בעלה הרב ישראל רוזנברג ושני ילדיה- הרברט ואביבה לאמריקה. כאשר ניסה להסדיר את יציאתה של משפחתו כבר היה מאוחר מידי, ולא ניתן היה לצאת עוד מגבולות המדינה.
בחודש אפריל 1944 החלו בבתים היהודיים ההכנות לקראת חג הפסח. באותה עת, התחזקה בהונגריה התנועה הפעילה ברדיפת יהודים. אז ניתנה ליהודים הפקודה להתרכז ברובע, אשר הוקצה כשטח הגטו. חג הפסח נשכח, המשפחה ארזה מעט מטלטלין והם התקבצו יחדיו עם משפחת אחות אמה בדירה קטנה בגטו. לאחר שהות קצרה בדירה זאת, הם התעוררו בבוקר אחד, בשל דפיקות חזקות בדלת הדירה ומתוך קריאות רמות "החוצה!" "החוצה!". תוך דקות ספורות לקחו את מה שיכלו והתייצבו בכיכר השוק של אותו אזור ביחד עם משפחות רבות אחרות. משם, הם צעדו בשורה ארוכה- זקנים, חולים, נכים וטף, אל בית החרושת ללבנים שעמד בקצה העיר. הבהלה הייתה גדולה; ההונגרים ירו והרביצו לכל מי שלא עמד בקצב ההליכה.
פקודות נוספות המשיכו לבוא בזו אחר זו ולאחר שהות קצרה בבית החרושת ללבנים, הזדרזו להכניסם לקרונות הרכבת, שהיו מיועדים לבהמות או למשא. הם לא ידעו לאן פניהם מועדות. בקרונות היה דחוס, כולם עמדו בצפיפות קשה ואפילו לא היה מקום להתיישב. מדי פעם הכניסו מי שתייה והרשו להם לרוקן את הדליים משתן ומצואה. היו קרונות, שבהם אנשים מתו מהמחנק ולא תמיד ניתן להוציא את הגוויות החוצה. לאחר נסיעה ממושכת של יום וחצי הגיעו אל תחנת רכבת לא ידועה.
מאוחר יותר התברר, כי הגיעו למחנה ההשמדה אושוויץ. במחנה היו רעש ומהומה, תינוקות בוכים, כלבים נובחים, גרמנים במדי אס אס וגברים בתלבושת פסים של אסירים, שהורו להם להסתדר בשורות. הגברים בתלבושת הפסים קרעו את התינוקות מזרועות האימהות הצעירות ודחפו אותם לידיהן של הסבתות. אמה של אולי, סידי, שלא הרגישה טוב, קשרה מטפחת לראשה, והופנתה שמאלה לעבר המכוניות. היא הייתה בת 46 בלבד. היא הסתכלה אחורה אל אולי ולעבר אחותה, סבתי דבורה (מרטה), כשהן הולכות ומתרחקות וצעקה בקול רפה "ילדים". זו הייתה הפעם האחרונה שראו אותה. הן המשיכו ללכת, וגבר במדי אס אס עבר ביניהן וחיפש תאומים. היה זה ד"ר מנגלה. הן צעדו בדרך בין גדרות תיל. מעבר לגדרות הן ראו דמויות מגולחות ראש, אנשים, אשר לבושים בבגדים שלא התאימו למידת גופם ואלו קראו לעברן-"תזרקו לנו לחם, מה שיש לכם. בין כה וכה הכל יילקח מכם". הן חשבו בליבן שאולי מדובר באנשים מבולבלים או חולי נפש. הן לא תיארו לעצמן, כי בעוד שעות ספורות גם הן תהיינה בדיוק באותו המצב. משם, הן הוכנסו למבנה, מעין אולם גדול, שם צוו להתפשט. הן היו המומות. עברו בדיקה גופנית ובסלקציה הוצאו מהאולם כל מי שלא נראה לבודקים. ראשיהן גולחו ונזרקו לעברן סמרטוטים כבגדים ללבישה. אולי קיבלה שמלה צהובה, גדולה, ארוכה ורחבה, ראשה מגולח, היא סיפרה לי, כי "לא הכירה את הצל של עצמה". אחותה, סבתי, שעוד לא מלאו לה 14 שנים, נשארה בדרך נס ולא הופנתה בסלקציה, עם השאר, ל"צד האחר". הן הקפידו להישאר ביחד ואיתן הייתה גם דודה מרגיט, שכנתם מהבית וידידת משפחה. הן הוכנסו לצריפי עץ ארוכים, כאשר גדר תיל מקיפה את כולם. הכל סביב אפור. אין עצים, אין צמחייה. בצריף מספר 11, בו שהו, היו דרגשים מעץ בשתי שורות ובשלוש קומות. 12 איש על כל דרגש, הם שכבו כמו סרדינים בתוך קופסה. אם מישהו הסתובב, היה על כולם להסתובב. המזון, שאותו קיבלו במחנה כלל לחם עטוף בבוץ ומרק דליל עשוי מירק של סוגי עשבים שונים. מעבר לגדר, הייתה קבוצה של גברים ולפתע פתאום, הן ראו לנגד עיניהן, את אביהן ביניהם. הוא רץ לעברן ונתן להם, מעבר לגדר, את מנת הלחם שלו. הוא אמר להן שישתדלו, באפשרות הראשונה, לצאת משם. הוא פנה אל מרגיט ואמר לה- "תשמרי על בנותיי". אחד מהשומרים, שם לב לשיח והתחיל להכות את אביהן נמרצות בשל כך שהתקרב אליהן. הייתה זו הפעם האחרונה, אשר בה הן ראו את אביהן. חמישה שבועות לאחר מכן, במפקד, ספירות הנוכחים, הפרידו בין האנשים והוציאו מבניהם קבוצה אחת החוצה. הן לא ידעו לאן מופנית הקבוצה הזאת. מאוחר יותר, הסתבר לנשארים מאחור, כי קבוצות האנשים הללו ,שהופרדו מכל השאר, נשלחו לקרמטוריום- למשרפות. אולי, סבתי ודודה מרגיט, הצליחו להישאר ביחד. בקצה המחנה עמד שער גדול שמעליו התנוססה הסיסמא: "העבודה משחררת" . בכניסה ישבה תזמורת וניגנה. השמיים היו כחולים ועבורן זה היה פרדוקס קשה. הן צעדו, במשך זמן לא ידוע, והגיעו אל מבנה נמוך וארוך ועם כניסתן לחדר צוו להתפשט. הן הוכנסו לתוך חדר גדול ובו ניצבו ספסלי עץ. כל ספסל היה גבוה יותר מקודמו. על הרצפה היו מונחות קופסאות גדולות ועליהן סימון של רעל. אחר כך הן הוכנסו אל תוך אולם אחר, ששימש מעין מקלחת, שבה יצאו ברזים רבים מתוך הקירות. התחיל להיות להן קשה לנשום. הן מצאו חלון, אשר בפינתו הזכוכית הייתה שבורה ומבעד אליו נכנס מעט אוויר. הן ניגשו לעבר פינת החלון וכך הצליחו לנשום מעט.
הגרמנים במקום החלו מתרוצצים הנה ושמה ופניהם נראו מודאגות. לאולי הייתה הרגשה שמשהו השתבש להם. כך נשארו האנשים ב"מקלחת" עד לפנות בוקר- ערומים ורועדים מפחד. בסביבות השעה ארבע לפנות בוקר קיבלו פקודה- להתלבש ולצאת מן המבנה. היו אלו תאי הגזים. הלילות באושוויץ היו קרים. הן יצאו החוצה ובחוץ ראו המון אנשים מסודרים בטור. הגרמנים צירפו אותן אל הטור הארוך ולאחר שעה קלה העמיסו אותן שוב בקרונות. הפעם הקרונות היו פתוחים. הרכבת נסעה והן יצאו מאושוויץ. אירוע זה התרחש באמצע חודש יולי 1944 ובמהלכו הן הגיעו לשטוטהוף, בצפון גרמניה. כשהגיעו לשם, ראו גברים, "שלדי אדם", כפי שקראו להם, דוחפים מריצות ומשאות כבדים בשארית כוחותיהם. מעליהם שומרים אלימים, שדוחקים בהם להזדרז ב"מלאכתם". פעם ביום הן "זכו" לקערת מרק דליל. הן אחזו בקערה ביד רועדת ונזהרו שלא תישפך אף טיפה, כך תיארה בפני אולי את הדברים. הן לא עבדו שם. הסתבר מאוחר יותר, כי היה זה מחנה מעבר. באוכל הוכנס חומר הברום שטשטש אותן. פצעים מוגלתיים יצאו על שפתותיהן. הכימיקלים שהוכנסו אל האוכל גרמו לכך שהנשים לא יקבלו עוד מחזור. ימים שלמים הן ישבו בחול לצד צריפי המגורים. לאחר שבועיים ימיים, הייתה סלקציה וכל מי שהעבירו אותו לעבר היציאה מהמחנה נבדק והיה עליו להצהיר שהוא בריא. דודה מרגיט לא הרגישה טוב, הייתה צרודה- איבדה את קולה. מרטה ואולי הכריחו אותה לאסוף את כוחותיה ולהוציא מפיה את המילים "יבול גזונט". וכך הן הצליחו להישאר ביחד שלושתן ויצאו לעבר יעד חדש. הן הגיעו אל מחנה שניצב ליד העירה הפולנית "מוברגם". היה זה אוגוסט 1944. המחנה היה ריק. אנשי הקבוצה, שאליה השתייכו, היו למעשה התושבים היחידים במחנה זה. החדרים במחנה היו מעט אנושיים יותר, אמרה לי אולי. היו מיטות של שתי קומות, לכל אחד מיטה נפרדת, ושמיכה להתכסות בה. במרכז החדר אף עמד שולחן. במחנה, קיבל אותן הלגרפורר- מנהל המחנה, במדי הצבא הגרמני, צולע מעט ברגלו. מאוחר יותר התברר, כי קודם לכן היה בגטו ורשה ושם נפצע. משפחתו התגוררה בסמוך למחנה בבית פרטי. הוא בחר מבין האנשים את כל "הפונקציות" הדרושות. דודה מרגיט נבחרה כטבחית של הצוות. הן הרגישו בטוחות יותר, זה היה מחנה העבודה "בראונו" ולא מחנה השמדה כמו זה הקודם. מחנה עבודה זה היה שייך אל שטוטהולף בברומברג. הקור היה עז ועל מנת להתחמם, דחפו הן אל תוך נעלי העץ שלהן עיתונים. במשך התקופה במחנה "בראנו" הן עבדו בעבודות שונות; בתחילה בבית חרושת לכימיקלים, אשר בו, מידי פעם ,היה נפלט עשן צהוב עם ריח חזק וכאשר הייתה צפירה, היה עליהן לצאת במהירות מן המבנה. הן הרגישו מחנק עז. בזמן אחר הן עבדו בייצור פצצות, כך הסתבר להן. גברים פולניים לימדו אותן לחבל בייצור על ידי סידור פתיל שהיה קצר מהנדרש. במשך הזמן הועברו לחפירת תעלות. למרות העבודה הקשה הן שמחו להיות באוויר הצח ולמדו בזריזות לבצע את הנדרש.
למחנה הגיעו שמועות, שהמלחמה עומדת להסתיים ושהרוסים באים. יחד עם תבוסתם של הגרמנים החלו גם צעדות המוות. הגרמנים הוציאו את כל האנשים מהמחנה והכריחו אותם לצעוד ברגל לכיוון גרמניה, לברגן בלזן במטרה להרוג אותם שם. במשך ימים שלמים, כשרובים מכוונים לעברם, הם צעדו בקור העז כשלרגליהן קבקבי עץ. אולי, סבתי, ומרגיט החליטו לברוח. הן קפצו אל תוך תעלה, ברחו בריצה וכך ניצלו מצעדת המוות. הגרמנים היו כבר יגעים מהמלחמה הממושכת ולא הבחינו בהן. הם רק רצו להציל את עצמם מהרוסים. אולי, אחותה ומרגיט לא ידעו לאן בדיוק הן בורחות ולפתע ראו מרחוק אורות של כפר והחליטו לפנות אל עבר הכפר. הן הלכו, כי לא נותר להן עוד כוח לרוץ, בבגדי האסירים, עם הפסים או עם הצלב האדום הגדול. הן הלכו ימים שלמים, ללא אוכל. הן הצליחו לברוח מכיוון החזית ובסופו של דבר, לאחר מאמצים רבים, הגיעו אל הכפר המואר, אשר אותו ראו מרחוק. בכפר הן פגשו עוד כמה בנות, שאותן הכירו מהמחנה. היה זה כפר פולנו ומשפחה אחת מבין תושביו התירה להן להסתתר שם, בתוך ערמת חציר. במהלך שהותן שם, הגיעו, פעמיים, חיילים גרמניים, שמטרתם הייתה לאתר יהודים שברחו. בפעם הראשונה הגרמנים נעצו את רוביהם בתוך ערמת הקש, אשר בה הסתתרו ולא מצאו אותן. בפעם השנייה, שבה נעץ חייל גרמני אחר את רובהו בתוך ערימת החציר, הוא מצא אותן. אחד הפולנים הגן עליהן ואמר לגרמני כי הן חלק מפועליו הפולנים. באותו הכפר, הפולנים תושבי המקום, הגנו עליהן גם מפני חיילים רוסיים, שהיה ידוע שהם אונסים בנות. אחת מחברותיהן נאנסה באכזריות על ידי חייל רוסי וחלתה בעקבות כך במחלת מין קשה. בימים האלו, שבהם הן ישנו בחצרות הכפר, הפולנים הרשו להן לחלוב את הפרות ולשתות חלב ואף נתנו להן מעט לחם. לאחר כשלושה ימים, הן המשיכו במסען. בשלב מסוים, תוך כדי ההליכה, מצאו אותן חיילים מהצבא האנגלי והצרפתי, לקחו אותן ושמרו עליהן. הן הוחבאו בדירה, בחדר קטן ומוסתר וכך לא ידעו על הימצאותן שם דבר. בדירה, נתנו להן, אותם החיילים, מעין גרעינים כאלה, לבליעה עם מים חמים, כי הקיבה שלהן לא יכלה לעכל מזון, בעקבות הרעב הכבד בשנות המלחמה. בשלב מסויים, כשנגמרה המלחמה ולא חששו יותר, הן יצאו לחפש רכבת, על מנת להגיע בחזרה הביתה- אל מונקץ'. לא היה להן כסף לשלם עבור הרכבת ועל כן נסעו על גג רכבת של בהמות. חוויה מאוד קשה עבורן כשהן עדיין לבושות בבגדי האסירים מהמחנה, סובלות מפשפשים ומגירודים. הן לא התרחצו במשך כמה חודשים, רק מדי פעם, מצאו מים קרים והשפריצו על עצמן מעט. הן הגיעו למקום מסויים וחיכו שם במשך ימים שלמים, עד שהרכבת הגיעה. הן לא ידעו לאן בדיוק נוסעת הרכבת, רק ידעו שהיא אמורה להגיע, בערך, לגבול של הונגריה - צ'כיה. כשהגיעה הרכבת, לאחר המתנה ממושכת, היא נסעה ועצרה בתחנות רבות בדרך. בכל עיר הרכבת עצרה למשך יום שלם ואף יותר מכך.
כך נסעו עד שסוף- סוף הגיעו למונקאץ' רק בפברואר 1945. הן הלכו הישר אל ביתן ומצאו אותו הרוס לגמרי. זו הפעם הראשונה שראו את ביתן מאז שנלקחו משם לגטו, כשנתיים קודם לכן. במונקאץ' הכירו חמישה בחורים יהודיים, שנתנו להן אוכל ובגדים. לאחר מספר ימים, אולי נזכרה, כי זמן מה לפני המלחמה המשפחה הצטלמה יחדיו אצל צלם מקצועי. היא הגיעה לחנותו של הצלם ושאלה אותו לגבי התמונות. הצלם זכר, כי צילם את המשפחה אולם עבר זמן רב ולא ידע היכן מצויות התמונות. הוא התיר לה לחפש את תמונותיהן בתוך חדר עמוס בתמונות רבות. כך, חיפשה בסבלנות רבה עד שמצאה את התמונות ואליהן צמוד הפילם. הצלם נתן לה את התמונות, אשר נמצאות בידינו עד היום. אלו הן התמונות היחידות, שנותרו להן מילדותן. לאחר שהייה של כחודש ימים בעיר מונקאץ', הרוסים הודיעו, כי הם מתכוונים לסגור את הגבולות. אולי, סבתי ומרגיט החליטו שאין ברצונן להישאר בשטח רוסיה והן נאלצו, שוב, לעלות על הרכבת, הפעם לכיוון בודפשט. בבודפשט, הגיעו אל חבר של אביהן, מהנדס יהודי בשם שומכר- גולדברג. לפני המלחמה החבר – המהנדס אמר לאביהן של אולי וסבתי שאם יזדקקו לעזרה כלשהי שלא יהססו לפנות אליו. אביהן העביר אליהן את המסר הזה וציין בפניהן את מקום מגוריו של החבר. ואכן כך היה. כאשר הגיעו לבודפשט חיפשו את המהנדס ואשתו ששרדו את השואה בבודפשט, בביתם. לשם לא הגיעו הגרמנים.
אולי, התגוררה אצל חברים, סבתי, אצל המהנדס גולדברג, ומרגיט- נני עבדה אצל איש מבוגר רווק וערירי ובישלה לו. סופי שבוע היו נפגשות. לאחר כשנה, הבנות החליטו להתאחד ולשוב ולחפש את אביהן, שלא ידעו מה עלה בגורלו. הן שלחו מברקים, וחיפשו ברשימות של הצלב האדום, אך לא מצאו אותו. הן סברו, כי נרצח. אם לא היה נרצח, אז היה בוודאי מחפש אותן והולך גם הוא למונקאץ' – אל ביתם, או אל חברו, גולדברג. בשלב מאוחר הרבה יותר, פגשו במכר המשפחה שהיה עד להכנסתו של אביהן אל המשרפה. באותה עת יצרו איתן קשר בני משפחת רוזנברג, אשר עברו לאמריקה לפני המלחמה וניצלו בזכות אביהן. באחד הימים האלו יצר עמן קשר יוז'י בן דודן ואמר להן, כי הוא מתגורר בעיר ברנו בצ'כיה ומצפה שיגיעו שלושתן לגור עמו. כך היה. אולי, סבתי, ומרגיט נני הגיעו לברנו וגרו שם כארבע שנים. זמן קצר לאחר מכן הצטרף אליהם גם גבי, בנה של מרגיט- נני, איתו לא התראתה מאז שהועברה לגטו. בברנו, כל אחד מהם עסק במשהו אחר. אולי, החלה את לימודיה האקדמאיים במסלול של עבודה סוציאלית שם למדה ביחד עם יוז'י בן דודן. גבי- בנה של מרגיט נני למד הנדסה כימית ועם עלייתו ארצה היה אחד ממקימי חברת "טבע" בישראל. במשך התקופה הזו, התחזק אצלם הרצון לעלות לארץ ישראל. הן חיכו עד שיוז'י ואולי יסיימו את לימודיהם. אולי הכירה את בעלה, ירקה שטיינר, ניצול שואה גם הוא, אב שני ילדיה. הם התחתנו ועלו ארצה. בארץ נולדו שני ילדיהם- יאיר ודני, בני הדודים של אימי. עם הגיעה ארצה, אולי הייתה בין מקימי שירותי הרווחה בעיר נתניה ושימשה שנים רבות כמובילת תחום הרווחה - שנקרא בזמנו לשכת הסעד. דורות של עובדים סוציאלית עברו אצלה הכשרה והדרכה מקצועית, ביניהם גם ראש עיריית נתניה, כיום, הגב' מרים פיירברג.
בשנת 1976, נפטר בעלה, ירקה, ממחלה. מאוחר יותר, הכירה את בן זוגה, אשר שמו היה גם כן ירקה (דיימונד). אולי זכתה לארבעה נכדים ולחמש נינות.
אולי- יפה שטיינר נפטרה השנה ב 3 בחודש יוני 2017.
