ליה להבי יא 3
לאה לאופר ז"ל
( סבתא של סיגל, חברת משפחה )
נולדה בחמישה במרץ 1913 בעיירה בפולין בכשאנוב (לא רחוק מקראקוב).
נפטרה באחד בנובמבר 2012.
לפני המלחמה למדה לאה בסמינר למורים לחינוך גופני אך מאז נישואיה ליחזקאל לאופר לא עסקה בחינוך גופני. היה להם עסק משפחתי- רשת של חנויות לירקות ופירות מכל העולם- פירות יבשים ועזרה בעסק המשפחתי. לאחר החתונה לאה עיצבה את ביתה שלה ושל יחזקאל עם כלים חדשים ויקרים, מזנון וריהוט מאוד יפה ויקר.
במהלך המלחמה: באחד בספטמבר 1939 פלשו הגרמנים לעיר בה גרה. למזלם הרב המשפחה זכרה את מלחמת העולם הראשונה, שבה הייתה לאה ילדה קטנה, ועם הפלישה של גרמניה לפולין. ההורים והמשפחה כולה אספו את הדברים שיכלו, (הכוללים הרבה תכשיטים יקרים ושעון זהב) ונסעו מזרחה.
הם הגיעו ללבוב שבאוקראינה , שם נולדה בתה של לאה- חיה לאופר (אמא של סיגל).
ב1941 הם עברו לסיביר, שם היו גולים וגרו במגורים צפופים מאוד. בשביל לשרוד הם עבדו קשה מאוד בשביל לחם ותפוחי אדמה ומזון בסיסי ביותר. כדי להתקיים עם התינוקת הם מכרו תכשיטים, שהיו ברשותם. המשפחה שנשארה בפולין שלחה להם חבילות עם כסף ועם תכשיטים נוספים, אך בשלב מסוים הפסיקו להגיע חבילות, כנראה, ברגע שגילו את המחבוא של אחותה שנשארה בפולין. אחותה לא שרדה את השואה ונפטרה בפולין.
ב1942 עזבו את סיביר והמשיכו לאוזבקיסטן. גם שם עסקה לאה במסחר, מה שלא היה חוקי באותה תקופה אך הרוויחו מספיק כסף בשביל מגורים בסיסיים ומזון. כשהמשפחה של לאה הייתה במחנות- מעבר בין השחרור לחזרה לפולין קיבל בעלה יחזקאל מדים ישנים של הצבא הבריטי ועליהם השם "לאופר אברבוך בומבי", והבין שזה אח שלו, ויצרו קשר. האח סיפר את הסיפור וכמה טוב להם
לאחר המלחמה:
כחודש לאחר סיום המלחמה במאי 1945 הם חזרו לפולין. הם חשבו שיחזרו וימשיכו את חייהם כרגיל , אך מהר מאוד הבינו שזה לא המצב
כשהגיעו לדירה שלהם בפולין (אותה שיפצו לאחר החתונה) היא ראתה שאין שם כלום וכל הריהוט היפה והיקר נלקח. לאה מאוד מאוד כעסה , שאלה וביררה וגילתה שכל הריהוט נלקח ע"י קצין מהצבא הפולני, ולאה תבעה אותו. ביקשו ממנה לתאר את הרהיטים והכלים והיא תיארה כל אחד ואחד מהם במדויק. כדי לאמת את הפרטים. היה סיור עם התובע והנתבע בבית הקצין, ואכן התיאור שלה לכל הריהוט והכלים היה מושלם. כל הריהוט היה בבית הקצין, ולא חסר אפילו דבר . לאה זכתה בתביעה וקיבלה את הכל חזרה.
למרות זאת, יחזקאל ולאה הבינו שלא נשאר להם מה לעשות בפולין. באותה תקופה היו בפולין הרבה מגבלות בתנועה: הם עברו את הגבול מפולין לצ'כוסלובקיה, מצ'כוסלובקיה לפריז ומשם ללונדון, שם היו להם קרובי משפחה.
כשהגיעו ללונדון ביקשו אישור הגירה לכל מיני מקומות כמו ארה"ב והודו. הם ביקשו אשרה להודו, שם אחד האחים של בעלה היה שותף בחנות ירקות ופירות. האח באמת היה הלאופר מהתווית על המדים שקיבל יחזקאל במחנה המעבר.
האח של יחזקאל במהלך המלחמה היה באיטליה והצליח להציל את אשתו ואת בנו ומאיטליה הם הגיעו לעיראק, ומעיראק להודו. בהודו היה לאח מפעל לייצור מדים לצבא הבריטי ועל המדים היה שם תוית על שם המפעל – "לאופר אברבוך בומבאיי"
חיה, יחזקאל ולאה קיבלו אשרה להודו. לאה לא התלהבה מהרעיון אך הסכימה לנבוע להודו.
הם גרו שם מ-1947 , כשהודו הייתה עדיין תחת השלטון הבריטי, אך הייתה להם זיקה למקום. באוגוסט של אותה שנה הודו קיבלה עצמאות והם החליטו לעזוב.
לאה מכרה את שעון זהב שהיה לה ועם הכסף הם קנו כרטיסי טיסה לבלגיה, שם גר אח אחר שלה. באותה תקופה לא היו טיסות ישירות. הייתה עצירת ביניים בפלשתינה. מכיוון שליחזקאל היה אח (הגיס של לאה) שגר בפלסטינה לאחר בריחתו מהגרמנים- והחליטו לעצור שם ולבקרו.
הם נחתו בפלשתינה ב6 באוקטובר 1947. לפקיד הגירה הבריטי הם אמרו שהם ישהו ב"פארק הוטל", אך בפועל נפגשו עם האח של יחזקאל.
השישה באוקטובר של אותה שנה היה שמחת תורה.
הם עברו ליד בית הכנסת הגדול באלנבי וראו את ההקפות השניות וזה מאוד ריגש אותם. הם ראו יהודים שחוגגים את היהדות שלהם לאחר שהמשפחה שלהם הייתה צריכה להסתיר את היהדות. פתאום חשו זיקה עצומה למקום בו יש להם חופש פולחן, שלא היה להם בשום מקום אחר. ברגע זה הם החליטו שנשארים בפלשתינה שב-29 לנובמבר 1948 תהפוך להיות מדינת ישראל. מאז ועד היום המשפחה מתגוררת בתל אביב. בארץ הייתה להם ברחוב דיזינגוף חנות מעדנים וירקות ופירות ובה הפגינו את כישורי הבישול הפולני בכבישת ירקות.
ללאה יש אחות אחת שלא שרדה מכיוון שנשארה בפולין. כל שאר המשפחה שרדה כי ברחו בזמן.
הנכד של אחיו של יחזקאל מבומבי הכין סרט על חייו של סבא שלו בתקופת השואה ואחריה בהודו. לסרט קוראים "רפסודה לבומבי", ובו הסיפור של הגיס שלה, וחמש דקות מתוך הסרט הן על המשפחה של לאה.
המלחמה גרמה ללאה להבין מה חשוב ומה לא, זה היה משהו שמאוד בלט באישיות שלה עד סוף חייה.
תודה מיוחדת לסיגל לבקוביץ'
