פאולינה (שם חיבה פולה) , נולדה ברומן והייתה האחות הגדולה מבין 5 אחים (בטי, רוזה, אוסקר ודיקו). כל המשפחה גרו ביחד עם סבא וסבתא בעיירה רומן, ברחוב הראשי, שטפן הגדול. בבית גדול מאד. מתחת לדירה שלהם הייתה החנות של סבא וסבתא. "לה סטיאווה" (פירוש ה"כוכב") היה שמה. זו הייתה חנות לאביזרי צבא, מדים, דרגות, סמלים, כובעים, קישוטים לצבא ולבתי ספר צבאיים. אמא של פולה הייתה יושבת בחנות ותופרת סמלים לשרוולי החולצות וקישוטים לכובעים.
כשהחלו גילויי אנטישמיות עם פרוץ רדיפות היהודים ברומניה, סולק יוסף בעלה מהתאחדות עורכי הדין ברומניה על רקע היותו יהודי ולא יכול היה יותר לעסוק במקצוע. הם נאלצו לעזוב את רומן ואת כל המשפחה. 3 אנשים: יוסף פולה וביתם דיאנה. הם עברו לעיירה טרגו פרומוס ושם קיבלו דירה בבית ספר יהודי לבנות אותו יוסף בעלה.
עם פרוץ המלחמה, בתי הספר היהודים נסגרו, בית הספר שאותו ניהל יוסף פונה והפך למפקדה של הצבא הרומני . אילצו אותם לענוד טלאי צהוב (מגן דוד). בשלב מסויים הגרמנים הגיעו והשתלטו על בית הספר. לפני פסח , עברו למקלט גדול עם עוד 18 משפחות.
כשהגרמנים החלו להפסיד במלחמה בחזית הרוסית, הם החלו לרצוח באכזריות את היהודים.
לילה אחד הגיעו החיילים והודיעו שקיבלו פקודה להרוג את כל האנשים במקלט. כל המשפחות קראו ליוסף וביקשו שיידבר עם החיילים ויתחנן על חייהם. מכיוון שדיבר גרמנית, הוא ניגש למדרגות. הם עמדו על המדרגות והסתכלו מלמעלה. יוסף נשא את עיניו אליהם מתחתית המדרגות וכרע ברך. כולם היו מאחוריו - הוא כרע ברך והתחנן. הוא היה כל כך קרוב אליהם והם ניצלו את זה והפכו אותו למטרה. הרגו אותו במקום, רצחו אותו בדם קר.
פולה רצה אל החייל שירה וצעקה שיקחו אותה. היא חשבה שאם היא תצא החוצה ותצעק, מישהו מהבית שמעל המקלט ישמע אותה ויצא לעזור. החייל חשב קצת והסכים. הוא אמר לה: תעמדי פה, ובנתיים המשיך לירות בכולם בלי הבחנה ריסס צרורות על כל האנשים שהיו במקלט. פולה קראה לבת שלה ואז היא חשפה את עצמה. החייל צעק להשהיא נשואה דחף אותה והפך אותה למטרה. הוא ירה בה בכל צד שמאל, כתף, יד ורגל. היא נפלה ונפצעה קשה מאד, בשארית כוחותיה היא אמרה לבת שלה: רוצי החוצה ותספרי מה קרה. למחרת הוציאו יהודים בפקודת הגרמנים את הגופות מהמקלטים.
כשהוציאו את פולה כי חשבו שהיא מתה היא פתאום זזה. הבחור שלקח אותה אמר "איך בין אה ייד (אני יהודי) ואפולה שאלה איפה הבת שלה. הוא לא ידע. בחוץ חיכו הגרמנים לפינוי הגופות. היהודי רצה לזרוק את אמא שלי עם הגוויות אולי כדי להציל אותה, אבל הגרמני ראה שהיא זזה או מצמצה עם העיניים (אף פעם פולה לא הצליחה להסביר לי מה בדיוק קרה ברגעים האלה) , לקח אותה, זרק אותה מכל המדרגות בחזרה למקלט, פצועה וכואבת, וירה בה עוד... ועוד... ועוד.... עד שהתגלגלה בכל המדרגות והיגיעה למטה. כשהיגיעה למטה תפסה את אחת הגוויות והסתתרה מאחוריה כך שגופה ספגה את כל שאר הכדורים שהמשיכו לירות עליה.
אחרי שפינו את כל הגופות, זרקו את כולם לבור וקברו אותם בקבר אחים, בלי הלוייה, בלי טקס. זרקו וכיסו בחול. ואז, באו ולקחו אותה הוציאו את פולה בסתר, כדי שהגרמנים לא יגלו שהיא בחיים. היא הייתה פצועה קשה מאד. הברך התרסקה, והרגל הייתה תלוייה כמו על חוט, גרב הניילון (הגרביון) החזיקה אותה. בבי"ח לא סיפרו לרופאים את האמת על נסיבות הפציעה והרצח הנורא, כי חששו מהרומנים הפאשיסטים. כל הפצועים שהגיעו אמרו שהם נפגעו מההפגזות.
פולה הייתה בין החיים למות, חבשו אותה וטיפלו בה בבי"ח בטרגו פרומוס אבל הטיפול לא היה טוב במיוחד. כל הזמן הזה, המשפחה שלה, שנשארה בעיר רומן, לא ידעה כלום, אם מתים או חיים. אבא שלה, ברקו היה משלם כל פעם כסף לאנשים כדי שילכו לחפש אותם, אבל תמיד חזרו אליו בידיים ריקות.
יום אחד נכנס לחנות שלו קצין גרמני וסבי התחיל לבכות ולספר שיש לו בת, חתן ונכדה בטרגו פרומוס - העיירה שהיינו בה - והוא לא יודע מה איתם. הוא שולח כסף, המון כסף עם המשאיות שנוסעות לשם, כדי שיחפשו אותנו ויחזירו אותנו לרומן אבל אף אחד לא מביא אותם חזרה. והוא לא יודע מה עלה בגורלנו. פתעה......הקצין הגרמני, שהיה בדרגה מאד גבוהה עם נהג צמוד ולימוזינה אמר לברקו, מחר בשעה 2 אני פה, אתה בא איתי וניסע לחפש אותם. ברקו נישק לו את הידיים.לא האמין למשמע אוזניו. למחרת הם נסעו ואחרי שחקרו אנשים שונים גילו שאנחנו בבית חולים ומצאו אות פולה ואת הבת שלה שם. הנהג לקח את פולה עטופה בשמיכה מלאה בדם, השכיב אותה במושב האחורי ונסעו בחזרה לרומן, לבית ההורים. אבל...כשחזרו לא היה בית.....גנבו, בזזו, שדדו, לא נשאר כלום. פולה אושפזה במצב מאד מאד קשה בבית החולים ובמשך חמישה חודשים הייתה על סף מוות מאחר והיה מחסור גדול בתרופות מתאימות.
אבא שלה אמר לרופא: "אני אתן לך הכל, רק תציל לה את הרגל". והם הצילו לה את הרגל. היא נשארה נכה קשה. בלי ברך, בלי יכולת לכפוף ברך לעולם אבל עם רגל.
בתום מלחמת העולם השנייה, התחילה המלחמה של פולה, מלחמת השיקום. הפצעים נפתחו כל הזמן, דלקות חוזרות ונשנות, ניתוחים ועוד ניתוחים, לא הייתה אנטיביוטיקה. עד שבת דודה של פולה, רופאה בבוקרשט (עיר הבירה של רומניה) שהייתה מאד עשירה ועם הרבה קשרים לקחה אותה לשם לבית חולים וטיפלה בה עד להחלמה. שנתיים היא הייתה שם ולא ראתה את הבת שלה דיאנה.
בשנת 1951, 3 שנים אחרי קום המדינה עלתה פולה עם הבת שלה לארץ באוניה טרנסילבניה. כשעגנו בנמל חיפה העבירו אותם לשער עלייה - מחנה עולים במערב חיפה, ששימש כמחנה מעבר מרכזי לעולים שהגיעו לנמל חיפה בעלייה ההמונית שהחלה מיד לאחר קום מדינת ישראל. הקליטה הייתה קשה מאד. הם עברו לבית עולים בעין שמר ומשם לצריף במעברה ביד המעביר. למרות הנכות הקשה של פולה היא התחילה לעבוד בבית תינוקות. שם עבדה עד יציאתה לפנסיה. היא לא נישאה בשנית לעולם.
היא ידעה עליות ומורדות בחייה הלא פשוטים. ונפטרה כשהיא מוקפת ב -2 נכדות ו - 6 נינים, שהם הסמל לניצחונה על הנאצים.
