מיקום דורוחוי על מפת רומניה

פרעות דורחוי הן פוגרום שערכו יחידות צבא רומניות ביהודי העיירה דורוחוי (Dorohoi) שברומניה, ביום 1 ביולי 1940 ובמהלכו. לפי דו"ח רומני רשמי, נרצחו בפרעות 53 יהודים ועשרות נפצעו. לדברי יהודי המקום, מספר הנרצחים נע בין 165 ל-200. מעשים אלה נעשו ברומניה, בטרם נכנסה למלחמת העולם השנייה, לפני שכרתה ברית עם גרמניה הנאצית ובטרם דרך חייל גרמני על אדמת רומניה.

הרקע לפרעות דורוחוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

האולטימטום הסובייטי מיום 26 ביוני 1940 אילץ את רומניה לוותר על בסרביה (Basarabia) ועל חלקים מבוקובינה (Bucovina). הפישור/הדיקטט של גרמניה ואיטליה בנושא הסכסוך של רומניה עםהונגריה על טרנסילבניה ועם בולגריה על דוברוג'ה, הביאו לקריעת חבלים נרחבים מן המולדת הרומנית והעברתם להונגריה ולבולגריה. העם הרומני, שעבר טראומה כשנאלץ לוותר על חבלים אלה ללאמלחמה, חיפש שעיר לעזאזל ומצא אותו ביהודים. במהלך נסיגת הצבא הרומני מחבלי בסרביה ובוקובינה, היו תושבים מקומיים, לא רומנים, שהפגינו את שמחתם ואף פגעו בחיילים הנסוגים. הדיווחים העדיפו להגדיר את כל אלה כ"יהודים", למרות שביניהם היו אוקראינים, רוסים, בעלי השקפות אוהדות לקומוניזם וגם פושעים ששוחררו מבתי הסוהר. סביר להניח שגם חלק מהיהודים, שסבלו מהאנטישמיות הרומנית, שמחו לקראת שינוי השלטון, אך היו גם יהודים שחששו מכך ואפילו עזבו את החבלים האלה, כדי לא לחיות תחת משטר קומוניסטי.

הרומנים המוסתים ובמיוחד החיילים הרומנים, חיפשו דרכים לנקום ביהודים. בשנת 1930 חיו בדורוחוי 15,866 תושבים, 5,788 מתוכם יהודים. בדורוחוי הייתה אווירה אנטישמית מאז ומתמיד. שנאת היהודים הוגברה מאוד בגלל מעבר שיירות הפליטים הרומנים, שעזבו את שטחי בסרביה ובוקובינה ועברו דרך דורוחוי, תוך כדי הפצת סיפורי התנכלות היהודים לרומנים.

ההכנות לפוגרום[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום 30 ביוני חיילים משתי החטיבות שהוצבו באזור עברו מבית לבית והזהירו את התושבים הרומנים מפני ה"נקמה" שעומדת להיעשות ביהודים. הנוצרים הציבו בחלונותיהם איקונינים או שציירו על בתיהם צלבים כדי לסמנם כך שלא ייפגעו על ידי הפורעים ביהודים. היו מקומות בהם נכתב על הבתים שגרים בהם רומנים והיו שהניפו דגלי לאום רומניים. בתוך העיירה נפוצה השמועה שניתן רשות לפרוע ביהודים למשך 24 שעות.

מהלך הפרעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקרית בין אנשי צבא רומנים ואנשי צבא סובייטים ביישוב חרצה (Her?a) הסמוך לדורוחוי (שעבר לשלטון ברית המועצות), הרגו הסובייטים קצין רומני וחייל יהודי רומני בשם ינקו סולומון (Iancu Solomon), שניסה לגונן על הקצין. השניים הובאו לקבורה בהלוויות נפרדות. ללוויית החייל היהודי נשלחה כיתת יורים המורכבת מ-10 חיילים יהודים מהגדודים שחנו באזור. בהלוויה השתתפו גם יהודים מבני המקום. מיד לאחר שארון הקבורה הורד לבור נשמעו יריות רבות שהפחידו את היהודים המקומיים, שברחו והתחבאו בבית הטהרה. החיילים היהודים, שפנו אל שער בית העלמין הוקפו על ידי משמרות חיילים מגדוד משמר הגבול מספר 3 ובראשם קצין בדרגת קולונל. היהודים שהציצו מבית הטהרה ראו איך פורקים את החיילים היהודים מנשק ומאלצים אותם לפשוט את מדיהם. החיילים היהודים הועמדו ליד הקיר האחורי של בית העלמין ושם ירו בהם החיילים הרומנים. שבעה יהודים נהרגו במקום ושלושת הנותרים נפצעו. הרומנים שמו בידי החייל היהודי הבכיר, אמיל ברקוביץ' (Emil Bercovici), שכבר היה מת, תת-מקלע, כדי לביים ירי כלפי הרומנים. גשם חזק במיוחד, שהחל לרדת הפסיק את ההרג לזמן מה ואיפשר לחלק מהקהל היהודי לחמוק מהמקום. חיילים רומנים רבים, בפיקודו של סגן, הוציאו במכות ובאיומים את היהודים מבית הטהרה. היהודים הובלו אל תעלה מחוץ לבית הקברות. שני זקנים וילד אחד הצליחו לברוח מהתעלה לפני שהחלו היריות. החיילים המשיכו לצוד את היהודים שהסתתרו בבית העלמין בעזרת השומר הרומני של המקום.

בו-זמנית להרג בבית הקברות, חיילים שהובלו על ידי קצינים ורבי-סמלים, פרצו לתוך העיירה בצעקות "הבולשביקים באים". החיילים אנסו, שדדו, עינו ורצחו יהודים במהלך 24 שעות. חיי יהודים רבים ניצלו בגלל תשומת הלב היתרה שנתנו החיילים לשוד חפצי היהודים. נעשו מעשי אכזריות רבים, לדוגמה:

• היהודי אברהם קלמנוביץ (A. Calmanovici) נורה לאחר שכרתו את אשכיו.
• זוג זקנים בשם אלי ופייגה ריזל (Rizel), נרצחו לאחר שכרתו את אוזניהם.
• ליהודיה רבקה קרויטורו (R. Croitoru) כרתו את השדיים.
• ליהודי הרשקו קרויטורו (H. Croitoru) שפכו בנזין על הזקן והציתו אותו.

יושב ראש הקהילה המקומית, אקסלר (Axler), נחון לאחר שהצליח להוכיח לחיילים שעצרו את מרכבתו שהוא השתחרר מהצבא הרומני בדרגת קולונל וזכה לשני אותות גבורה.

יהודים שעברו ברחוב נעצרו על ידי קצינים שבדקו את תעודותיהם, כדי לוודא שמדובר ביהודים ונרצחו.

בשלב זה התחילה התערבות של חטיבת רגלים מספר 29 המקומית, שלא הייתה בסוד קשר הרצח. החטיבה שלחה פלוגה כדי לסייר בעיר ולהשיב את הסדר על כנו. לאחר שרומנים מקומיים צעקו אל החיילים ואמרו שהיהודים יורים בחיילים, נקט סגן וסילה איסצ'יאנו (Vasile Is?ceanu) צעדי מנע - הוא ציווה על עשרה חיילים יהודים, שפורקו מתחמושת, לצעוד בראש היחידה. במהרה נסחפו גם חיילי יחידה זו לרדיפת היהודים ומעצרם בטענות שווא של השתתפות בירי נגד החיילים הרומנים. סגן מפקד הגדוד, מאיור סטינו (Stino), מנע מהחיילים להוציא להורג את היהודים העצורים והציל ממוות בטוח כעשרים חיילים יהודים שכבר הופשטו עירומים והמתינו להוצאתם להורג.

גשם חזק הפסיק את מעשי ההרג, אך לא את הביזה. לביזה הצטרפו גם צוענים מקומיים שגנבו ככל יכולתם מבתי היהודים והודו לחיילים (על כך שאיפשרו להם את הביזה) בשירים ובריקודים.

הפוגרום נפסק בהוראתו של גנרל קונסטנטין סנטסקו (Constantin S?n?tescu), שגילה את המתרחש באקראי, כשראה יהודים פצועים. הגנרל ציווה על קולונל אילסייביץ' (Ilasievici) לערוך חקירה בנושא.

ה"טיוח"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום 2 ביולי, למחרת הפרעות, רמטכ"ל צבא רומניה דיווח שחטיבה 3 "התנקמה" ביהודים בגלל הקשיים הגדולים שהיו לה עם היהודים בבסרביה. על פי הדו"ח שלו הרגו החיילים 4 יהודים, פצעו 15 ושדדו כמה חנויות.

ועדה בראשות התובע הצבאי של הקורפוס השמיני ובהשתתפות נציגי העיירה ורופאים, חקרה את האירועים. ביום 3 ביולי מצא התובע הצבאי חמישים גוויות ובהן 11 נשים, חמישה ילדים ושישה חיילים יהודים לא מקומיים שלא זוהו. התובע לא קבע את זהות הרוצחים והסתפק בקביעה שהמוות היה תוצאה של פצעי ירי. ניתן אישור לעיירה לקבור במהירות את הגוויות בגלל הריקבון המתקדם ולשם כך נשלחה פלוגת חיילים. באופן רשמי נקבע שנרצחו 53 יהודים, אך היהודים טענו, על פי פנקסי הקהילות, שמספר הנרצחים נע בין 165 ל-200. הגופות שהיו בתעלה שליד בית הקברות לא הוצאו מקברן המשותף ולא נספרו.

מפקד המשטרה המקומית, גאורגה פמפיל (Gheorghe Pamfil), חיבר דו"ח על "תקרית התכתשות" שהסתיימה במותם של כמה יהודים. מדו"ח זה לא ניתן היה להבין שהיו פרעות.

קציני חטיבה 3 הועברו לתפקידים אחרים והחטיבה עזבה את היישוב כשעגלותיה עמוסות בביזה. בין יתר הגניבות היו גם קופסאות צבע, שלא נסגרו היטב, לכן נתיב עגלות החטיבה סומן בצבעים אלה שנשדדו מהיהודים.

עצירים יהודים ממתינים לביקורה של גולדה מאירבמחנות בקפריסין, 11 בנובמבר 1947

שגרה במחנה מעצר בקפריסין, אפריל 1948

מחנות החורף בקפריסין

"קפריזין" (1947) רישום מאת פרץ ויינריך, מן המגורשים לקפריסין

מתוך "אלבום קפריסין" מאת שמואל כץ

מחנות המעצר בקפריסין היו מחנות אשר הוקמו בקפריסין על ידי ממשלת בריטניה החל מאוגוסט 1946 ועד נובמבר 1949 לצורך כליאת המעפילים המגיעים לארץ ישראל.

רקע להקמת המחנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר תום מלחמת העולם השנייה חידשו ביתר שאת ארגון ההגנה והנהגת היישוב את ההעפלה אל חופי ארץ ישראל של היהודים ששהו במחנות העקורים באירופה. ממשלת בריטניה, שהייתה נחושה למנוע שינוי במדיניות הספר הלבן של מניעת העלייה לארץ ישראל, חיפשה דרכים למנוע את ההעפלה. באוקטובר 1945 הציע מפקד כוחות בריטניה במזרח התיכון לעצור אניות מעפילים גדולות בדרכן לארץ ישראל ולהוביל אותן לקפריסין. לעומתו, הדיפלומט הבריטי ג'ורג' ויליאם רנדל הציע להחזיר את המעפילים חזרה למקומות מהם הגיעו כצעד שירתיע מעפילים נוספים. אולם הנציב העליון, אלן גורדון קנינגהם טען שמדובר בצעדים מוגזמים, לאור ההיקף הדל עד אז של ההעפלה, שניתן היה פשוט לקזזה ממכסת הסרטיפיקטים. פקידי המנדט הבריטי גם חששו מתגובת היישוב היהודי לגירוש המעפילים ובמיוחד במקרה של אסון כמו שאירעו לסטרומה ופאטריה‏^[1]. בפברואר 1946, הציעו ראשי הצבא הבריטי במזרח התיכון לגרש את המעפילים חזרה לארצות מהם באו ולצורך כך לכלוא אותם באופן זמני בקפריסין.משרד המושבות התנגד למהלך זה ובמקום זאת הציע לכלוא את המעפילים בארץ ישראל ולשחרר אותם כנגד סרטיפיקטים מהמכסה החודשית. מושל קפריסין הביע גם הוא התנגדות לכליאת מעפילים באי‏^[2].

בקיץ 1946 הגיעה ההעפלה לממדים כאלו שכבר לא היה ניתן לקזזו ממכסת הסרטיפיקטים. בהיעדר מקום במחנה המעצר בעתלית, שלטונות המנדט היו משחררים מעפילים על חשבון סרטיפיקטים שהוקצבו שלושה חודשים קדימה, וההנחה הייתה שהכליאה לא הייתה אפקטיבית. בנוסף, בעקבות השבת השחורה ביוני 1946, הרגישו שלטונות המנדט שגירוש המעפילים לא יוכל להרע את היחסים עם היישוב היהודי הרבה יותר משהיו ממילא. בעקבות זאת, הוחלט כצעד מרתיע לשבור את רוחם של המעפילים על ידי הרחקתם מארץ ישראל. האי קפריסין, שהיה גם הוא תחת שלטון בריטי, נבחר כמקום מתאים לכליאת המעפילים שנתפסו, בגלל קרבתו לארץ ישראל, ומעפילים הועברו אליו החל מאוגוסט 1946.

קפריסין שימשה עוד במהלך המלחמה לארוח פליטים, ביניהם יהודים. לאחר טביעת הויטרול והדורה ניתן לניצולים לשהות בקפריסין‏^[3]‏^[4].

מעפילים שהופנו לקפריסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

סך הכל גורשו לקפריסין כ-52,000 מעפילים שהובאו לשם ב-39 ספינות.

הספינות הראשונות שנוסעיהן גורשו לקפריסין היו יגור והנרייטה סולד שכ-1300 המעפילים שהיו עליהן גורשו בספינת הגירוש "אמפייר ריוול" (Empire Rival) ושוכנו במחנה אוהלים ליד קראולוס.

רוב המעפילים שהגיעו לקפריסין היו יוצאי פולין ויוצאי רומניה. בנוסף היו קבוצות קטנות יותר ובהם יוצאי בולגריה שהגיעו לחופי ארץ ישראל באונייהבונים ולוחמים וגורשו לקפריסין ויוצאי צפון אפריקה שהגיעו באניות יהודה הלוי ושיבת ציון.

תנאי החיים במחנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפגנה כנגד הבריטים ולמען השחרור במחנות קפריסין, בין 1946 ל-1949

רחוב מחנות קפריסין בלוד

על אף שהרעיון לכלוא מעפילים בקפריסין הועלה כבר שנה לפני תחילת הגירוש, לא נעשו הכנות לקבלת המעפילים. הצבא הבריטי בנה 12 מחנות בארבעה אתרים - פידולס, קראולוס, קסילוטימבו וקהקליה. מחנות בהם הוקמו אוהלים כונו לרוב "מחנות קיץ", וכאלה שכללו צריפי פח כונו "מחנות חורף".

הצבא הבריטי סיפק לעצורים מים, מזון, טיפול רפואי וצרכי יום יום אחרים, אולם אלו סופקו במידה לא מספקת ואף לא היו במחנות אמצעי בישול מתאימים למצרכי המזון שסופקו כך שהכלואים היו על סף רעב רוב התקופה. על כן הג'וינט שלח לקפריסין משלחת לעזרה ליושבי המחנות. בלחץ של משה (מוריס) לאוב (נכתב גם לויב), מנהל פעולות הג'וינט בקפריסין, הוקמה במחנות מרפאת שיניים, שהעניקה טיפולי שיניים לעצורים במימון משותף של הצבא הבריטי והג'וינט. רבים מאנשי הצבא הבריטי שניהלו את המחנות הרגישו אי נוחות מכך שהם מתעסקים במעצר של אזרחים, סייעו לעצורים בלחץ על הדרגים הגבוהים לשיפור תנאי העצורים ואף נתנו לעצורים הקלות בניגוד להוראות. למשל, אחד המפקדים התיר לילדי מחנה 64 בקסילוטימבו לרחוץ בים בניגוד להוראות‏^[5].

הוועד למען גולי קפריסין, אירגן בארץ ישראל, בסוף שנת 1947, משלוחים של בגדי חורף ונעליים לעצורים במחנות. מכונית סבבה בתל-אביבוקראה ברמקול לתושבי העיר לתרום ציוד למעפילים שגורשו. ההיענות של תושבי תל אביב הייתה גדולה מהציפיות ובאולם המרכזי של ארגון כסות חורף הצטברו כמויות גדולות של בגדים ונעליים. אלה מויינו ותוקנו, במידת הצורך, לפני שנשלחו לקפריסין ‏^[6].

למחנות הגיעו שליחים תושבי ארץ ישראל, שהגיעו בעיקר מהקיבוצים. עקב כך, השליחים ניהלו את המחנות בדומה לקיבוץ והקימו בתי ילדים וכפרי נוער. המתנדבים לימדו עברית, נגינה, מלאכה, לימודי יהדות וארץ ישראל, והכירו לעצירים את הווי הארץ. הם הפעילו בתי ספר, הקימו תנועות נוער, ואף יסדו סמינר למבוגרים.

עם הגידול במספר השוהים במחנות והקמת מחנות החורף, הוחלט ב"ועד למען גולי קפריסין" ובתנועות המפלגתיות בארץ ישראל שצריך לדאוג יותר לתחום התרבותי של המעפילים, לשם כך נשלח ב-1947 המחנך והמוזיקאי ד"ר ארנסט הורביץ מבית השיטה שמונה כאחראי על כל פעילות התרבות במחנות ואף הקים מקהלה ותזמורת.

באחד מהפרויקטים נפתחו סדנאות אמנות שניהלו האמנים זאב בן-צבי ונפתלי בזם. בן-צבי הפעיל בצריף עץ סדנה לפיסול ובה פעלו מעל 50 פסלים חובבים שיצרו דיוקנאות בגבס וחומר וכן ריקועי נחושת. הפיסול נועד, בעיני בן-צבי, לשמש ביטוי לחווית השואה והעקירה. בזם יצר עם תלמידיו אלבום של הדפסים ובהם השתקפות של חיי המחנה‏‏‏^[7].

לקפריסין נשלחו גם אנשי ההגנה והפלמ"ח, שאימנו בחורים צעירים אימוני קרב ושימוש בנשק על מנת להכשירם להיות לוחמים בעת עלייתם ארצה וכן לשם שמירה על הביטחון הפנימי במחנות. התארגנות סודית זו נקראה "שורות המגינים". כמו כן נחפרו בחשאיות שמונה מנהרות מתחת לגדרות המחנות, דרכן הצליחו לברוח כמה עשרות עצירים. במשך שלוש שנות הפעילות של המחנות שהו בהם 52,000 מגורשים ועוד כ-2,000 ילדים נולדו במקום.

במהלך כל התקופה יצאו מעפילים וותיקים מהמחנות ועלו לארץ ישראל על חשבון מכסות העלייה, כך שלא היה זמן בו שהו בו זמנית במחנות למעלה מ-35,000 נפש.

הליך פינוי המחנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל במאי 1948 היו במחנות קפריסין כ-24,000 מעפילים‏^[8] שהיו משוכנעים כי תוך ימים ספורים תבואנה ספינות שתקחנה אותם לישראל‏^[9]. הסוכנות היהודית ביצעה הכנות לקליטת העולים, ולאור סירוב הבריטים להביא את העצורים באוניות בריטיות, היה על הסוכנות לארגן אוניות להבאת העולים‏^[10]. אולם, משעברו שבועיים והעלייה לא החלה, פנו עצורי קפריסין לאו"ם בדרישה ללחוץ על בריטניה לשחררם‏^[11] וקיימו שביתת רעב של יום אחד‏^[12]. לבסוף החלה העלייה מקפריסין בתחילת יולי 1948. שתי אוניות גדולות, "עצמאות" ו"קיבוץ גלויות", הביאו מקפריסין מעל ל-4100 עולים‏^[13], אולם על מנת שלא לסייע לישראל במלחמת העצמאות, אסרו הבריטים על עליית הגברים בגילאי גיוס, 18-45‏^[14]. בין השלטונות הבריטים לבין העצורים התנהל מאבק סביב הדרישה לאפשר עליית אבותיהם של 170 תינוקות יחד עם התינוקות. למרות הסירוב הראשוני של הבריטים, העלייה אושרה לבסוף‏^[15].

במחנות בקפריסין נותרו בסוף יולי כ-11,000 עולים שלא הורשו לעלות‏^[16]. המתווך פולקה ברנדוט הציע בתחילת אוגוסט 1948 שישראל תקלוט 100,000 פליטים פלסטיניים והוא ישפיע על בריטניה לשחרר את עצורי קפריסין‏^[17]. העצורים פנו לדעת הקהל בישראל ובעולם‏^[18], איימו בשביתת רעב‏^[19] ופנו לערכאות משפטיות. ב-17 בספטמבר 1948 פורסם בקפריסין חוק חדש שנועד להכשיר את המשך החזקת העצורים במחנות‏^[20]. בדצמבר 1948 הוסכם על מתן רשות ל-300 בחורי ישיבה לעלות לישראל, אולם הדבר התעכב בגלל רצונם של הבריטים להיות בטוחים שאכן בחורי הישיבה לא יתגייסו לצבא‏^[21]. בסוף דצמבר 1948 הגישו עצורי קפריסין תביעת הביאס קורפוס כנגד השלטונות‏^[22]. בסוף ינואר 1949 שוחררו עצורי קפריסין והועלו לישראל‏^[23].

בפברואר 1949 הסתיים באופן רשמי פינוי המחנות שבקפריסין‏^[24] וזה היה גם המועד בו עזבו אחרוני השליחים הארץ-ישראלים, אם כי היו משפחות ובודדים שהתעכבו, בעיקר בשל סיבות בריאותיות או בגלל שהיו להם תינוקות רכים, עד נובמבר 1949.