נויבירט
יהושוע נולד ב- 1924 בארשקאוייוואר, נובי זמקי. חבר "מכבי הצעיר".
ב- 1943
הצטרף לתנועה בעקבות אחותו, חנה (עצמון).
לאחר
כניסת הגרמנים להונגריה ב- 19.3.1944 , שימשה דירת אחותו בבודפשט כמקום התכנסות של
חברי התנועה שפעלו במחתרת, חלקם פליטים מסלובקיה. הפעילות כללה זיוף תעודות
וחלוקתן ופעולות אחרות.
במאי
1944 גויס לפלוגה לעבודת כפייה. ברח בעזרת תעודות מזויפות וכסף שקיבל מחברת תנועתו
שבאה למחנה בו שהה, והגיע לבונקר בפרבר של בודפשט. בסוף חודש נובמבר התגלה הבונקר
ויושביו נתפסו ונכלאו בבית הסוהר הצבאי המרכזי בשדרות מרגיט.
שוחרר
יחד עם קבוצת חברים גדולה על ידי פעולת הצלה נועזת של חברי המחתרת. הגיע לבית
"מוגן" ברחוב וקרלה שנדור ושם שוחרר.
אחרי
השחרור עסק באיסוף ילדים יהודים ממקומות מסתור ומן הגטו והכנסתם לבתי ילדים.
היה פעיל
במסגרת "הבריחה".
בסוף
נובמבר עלה על אנייה שהתגלתה על ידי הבריטים ונוסעיה הוגלו לקפריסין. שהה שם כשנה,
עלה לארץ והצטרף לגרעין בכפר החורש. היום מתגורר בכפר הגימלאים פרוטאה.
מחתרת תנועות הנוער הציוניות בהונגריה – 1944
מתוך הרצאה של דוד גור במוסד "e;יד ושם"e;, מרץ 2015
בסוף שנת 1943, תחילת 1944 היה ברור להנהגות תנועות הנוער הציוניות בהונגריה שמתנהלת השמדה שיטתית של יהודי אירופה ע"e;י הגרמנים. כאשר הגרמנים נכנסו להונגריה ב-19.3.1944, הבינה ההנהגה שיהדות הונגריה היא שארית יהדות אירופה וכי חובתה ואחריותה של ההנהגה לעשות הכל להצלת יהדות הונגריה. הסיבות שהכריעו חד משמעית בעד הבחירה בהצלה ולא בלחימה היו:
העדר תנאים טופוגרפיים – רוב שטח הונגריה מישור רחב ידיים, עני ביערות, ללא אזורי ביצות.
העדר זמן – עם כניסת הגרמנים להונגריה הגזירות האנטי-יהודיות רדפו זו את זו במהירות מסחררת. תוך פרק זמן קצר רוכזו היהודים בגטאות ותוך כמה שבועות יהדות הפרובינציה גורשה לאושוויץ. לא היה זמן להתארגנות.
העדר שכבה של נושאי נשק – רוב הגברים היהודים בגילאים 21 – 42 שרתו בעבודות כפייה במסגרת הצבא ההונגרי ומשנת 1942 היו רובם בחזית הרוסית. אלה שלא גויסו לפני כן, בין הגילאים 18 – 48 נקראו לשרות לאחר כניסת הגרמנים. עם נשים וילדים בלבד לא ניתן לארגן התנגדות מזוינת.
העדר אמפתיה מצד האוכלוסייה המקומית – אווירה של עוינות, וזרות שררה בקרב אזרחי הונגריה. לא ניתן היה לצפות לסיוע כל שהוא מהמקומיים הלא יהודים.
כיבוש הונגריה הפתיע את השלטונות ההונגריים וגם את המוסדות היהודיים, פרט לתנועות הנוער הציוניות. כבר בערב הכיבוש ולמחרת הורו לחברי התנועה הבוגרים מעל גיל 17, להחליף את זהותם, לזהות ארית ולרדת למחתרת. כך בזהות החדשה, החוקים האנטי-יהודים שיבוא, לא יחולו עליהם, ואז יוכלו לפעול ולהציל אחרים. החלטה אסטרטגית זו היוותה את תחילתה של הפעילות המחתרתית. בשלהי שלטון סלאשי הציבור היהודי בבודפשט ראה באנשי המחתרת ובראשי המחתרת הנהגה אלטרנטיבית של היהודים. אנשי המחתרת הסתכנו ביודעין בהצלת חבריהם ובהצלת רבבות יהודים שלא הכירו. החלטות הנהגת המחתרת על פעולות ההצלה היו אוטונומיות. הם לא קיבלו הוראה מאיש, לא מגורמים מקומיים ולא מחו"e;ל. לפעילי המחתרת הייתה אפשרות בכל רגע נתון למלט את עצמם. הם לא עשו זאת, נשארו על משמרתם והסתכנו שוב ושוב בהצלת אחרים. הם הצליחו להציל מעל 30,000 נפשות.
יוזמותיו של מחתרת הנוער הציוני בהונגריה בשנת 1944 כללו את פעולות ההצלה הבאות:
שיגור 200 שליחים לקהילות היהודיות בערי השדה ולמחנות עבודות כפייה כדי להתריע על הגרושים הצפויים ומטרתם.
הברחת כ-15,000 בני נוער לרומניה, בכיוון ארץ ישראל.
הקמה והפעלת 55 בתי ילדים בהם נצלו ששת אלפים נפשות.
אספקת "e;תעודת חסות"e; (Schutzpass) לעשרות אלפים יהודים כדי לדחות את הקץ.
שיגור שליחים לקהילות היהודיות בערי השדה ולמחנות עבודות כפייה
מהיום הראשון של הכיבוש הגרמני הקהילות היהודיות של ערי השדה היו מנותקות מסביבתן, מהמוסדות היהודיים המרכזיים בבודפשט (Budapest) ומכל העולם. השימוש בתחבורה ציבורית היה אסור ליהודים, הטלפונים נותקו, מכשירי הרדיו חויבו להימסר לשלטונות. מחתרת תנועות הנוער, מיוזמתה, שלחה שליחים לפרובינציה המנותקת, להתריע על הצעדים האנטי-יהודיים הצפויים: על הגטואיזציה, על הגירוש המתקרב ועל מטרת הגירוש. השליחים הביאו תעודות מזויפות, כסף והוראות לנוער היהודי איך לברוח לבודפשט.
השליחים היו מצוידים בתעודות מתאימות למילוי תפקידם המסוכן. לא תמיד הצליחו השליחים ליצור קשר עם חברים או עם יהודים מקומיים, כי היו מקרים בהם נתקלו בחוסר אימון מוחלט מצד מנהיגי הקהילה. התיעוד הקיים מצביע על כ-200 שליחים שהגיעו ל-300 קהילות ומחנות עבודות כפייה במהלך שנת 1944.
הברחת כ-15,000 בני נוער לרומניה, בכיוון ארץ ישראל
דרך המילוט היחידה ממחנה הריכוז, ממחנה השמדה ומהמוות הבטוח, הייתה העלייה - לברוח מעבר לגבול רומניה, בכיוון ארץ ישראל, פלסטינה דאז. כך החלה ההברחה המאורגנת של הנוער היהודי (טיול- שם צופן עברי גם בפי המבריחים המקצועיים) לרומניה דרך ערי הגבול סגד (Szeged), קולוז'וואר (Kolozsvár), בקשצ'אבה (Békéscsaba ) ונאגיוואראד (Nagyvarad). ההברחה התחילה בבודפשט, בהרכבת קבוצה המועמדים להברחה, ובהכנה פרטנית של כל אחד. הכנה זו כללה דאגה ללבוש מתאים, לתעודות, לשינון שמותיהם החדשים. היה דרוש לספק לכל אחד כסף הונגרי וגם רומני. המועמדים קיבלו תדריך איך להתנהג ברכבת, היכן עליהם לפגוש את המבריח וכיצד לזהות אותו. היה עליהם לעבור את טבעת כוחות הביטחון, הצבא, המשטרה וסוכני החרש המנסים לזהות וללכוד יהודים מסתווים, להיכנס לבית הנתיבות בבודפשט ולקנות כרטיס לרכבת. במשך השעות הארוכות של הנסיעה היה עליהם להתנהג מבלי למשוך תשומת לב ולהראות את התעודות בטבעיות לבודקים החשדנים. את הלילה בעיר זרה עברו בעזרת המבריח. אחר כך חצו את הגבול ברגל בלילה ושלחו בחזרה את הסימן המוסכם שהבריחה הצליחה. בהגיעם לעיר הגדולה הראשונה בצד הרומני – ארד (Arad) או טורדה (Turda), מאחר שלא דברו רומנית, נעזרו ביהודים מאזור הגבול אשר דיברו גם הונגרית כדי להגיע לבוקרשט (Bucharest ). במבצע המסוכן הזה נתפסו מספר אנשים בעת הנסיעה ברכבת, גם בערי הגבול ולפעמים גם בצד הרומני.
מבצע ההברחה המאורגן נפסק ב-23.8.1944. רומניה הפסיקה את תמיכתה בגרמנים והצטרפה להלחם לצד ברית המועצות. הגבול הרומני-הונגרי הפך לשדה קרב. לפי הרישומים בספרי הקהילות של הערים ארד ו-טורדה 15,000 בני נוער יהודי עברו את הגבול באופן בלתי לגאלי בפרק זמן שבין החודשים אפריל - אוגוסט 1944.
הקמה והפעלת חמישים וחמישה בתי ילדים בהם נצלו ששת אלפים נפשות
ב-15.10.1944, לאחר העלייה לשלטון של מפלגת ”צלב החץ” הפשיסטית הצטוו קבוצות גיל שונות של יהודים גברים ונשים, להתייצב לעבודות כפייה. מצב זה גרם לכך שהאוכלוסייה הבוגרת בבודפשט נעלמה וילדים רבים נשארו ללא הורים. תוך פרק זמן קצר הקימו חברי תנועות הנוער הציוני חמישים וחמישה בתי ילדים בחסות ”הצלב האדום הבינלאומי”, במסגרת המחלקה A שבראשה פעל נתן קומוי, נשיא ההסתדרות הציונית. בבתי ילדים אלה שרדו 6,000 נפשות.
מחתרת תנועות הנוער הציוניות דאגה לאספקה רצופה של מזון בסיסי לבתי ילדים ובחודשי החורף הקרים גם לחומרי הסקה. חברי מחתרת תנועות הנוער לוו את עגלות האספקה והגנו על משלוחי המזון מפני התנכלויות של קבוצות חמושות של אנשי "e;צלב החץ"e;, או מפני החרמה שרירותית על ידי יחידה צבאית.
אספקת "e;תעודת חסות"e; ובית המלאכה לזיוף מסמכים
משנת 1941 השגרירות השוויצרית ייצגה בהונגריה את בריטניה הגדולה וגם את ענייני ארץ ישראל, כחלק מהאימפריה הבריטית, ואת סידורי העלייה לארץ ישראל. שלושה שבועות לאחר הצלחת הפלישה לנורמנדיה (Normandy) על ידי כוחות בעלות הברית ב- 6/6/1944, אישר פורום שרי הממשלה ההונגרית את התזכיר של שגרירות שוויצריה למימוש 7,800 סרטיפיקטים שהיו ברשות המשרד הארץ ישראלי בבודפשט ואשר הונפקו ע"e;י הרשויות בפלסטינה.
ב – 24/7/1944 נפתח משרד לרישום בקשות העלייה ולארגון העלייה תחת שלט: "e;מחלקת ההגירה, ייצוג אינטרסים זרים, שגרירות שוויצריה"e;. עד לסיום התהליכים האדמיניסטרטיביים של ההגירה, המבקשים קיבלו תעודת חסות - Schutzpass לפיו הם רשומים בדרכון קולקטיבי שהגדיר אותם עד ליציאתם מהונגריה כאזרחים שוויצריים אשר נמצאים בחסות הנציגות השוויצרית. משרד רישום זה מוקם ברחוב וואדאס (Vadász) 29 ב-"e;בית הזכוכית"e;, בנין שנהנה ממעמד אקסטריטוריאלי.
מחודש אוגוסט פעל משרד של תנועות הנוער הציוניות ב"e;בית הזכוכית"e; בניהולו של רפי בנשלום. במשרד זה חילקו פעילי המחתרת את התעודות המזויפות, קיבלו את משימותיהם, תדרכו את המועמדים לבריחה מעבר לגבול, לשם הגיעו המסרים המוצפנים על הצלחה בגניבת גבול ומשם כיוונו את השליחים-הקשרים למחנות עבודות הכפייה. ל"e;בית הזכוכית"e; הגיעו הידיעות על חברי מחתרת שנתפסו ונכלאו ומשם דאגו לפדותם מהשבי. במשרד "e;החלוץ"e; התנהלו הדיונים והמשא ומתן עם נציגי קבוצות האנטי גרמניות והאנטי פשיסטיות על שיתוף פעולה – ללא ידיעת הנהלת "e;בית הזכוכית"e;. גם ההתייעצויות של הנהגת מחתרת תנועות הנוער הציוניות נערכו עתה בין כותלי "e;בית הזכוכית"e; הבטוחים במקום במקומות המפגש המזדמנים והמסוכנים בבתי קפה ובפארקים.
במחצית השנייה של אוקטובר, לאחר הפוץ' של מפלגת "e;צלב החץ"e;, נפתחו ביזמת מחתרת תנועות הנוער שערי "e;בית הזכוכית"e; ונבלעו לתוכו עריקים ממחנות עבודות הכפייה, משפחות הפעילים הציוניים, חניכי תנועות הנוער ואחרים. "e;בית הזכוכית"e; אשר התרחב להיות שלושה מבנים. הנוער הציוני ב"e;בית הזכוכית"e; ייזם מפעל הצלה אדיר ממדים ובעל שאיפה יומרנית: לספק תעודת חסות לכל דורש כדי להרוויח זמן ולדחוק את הקץ !! הדפסת התעודות נעשתה ב,בית הזכוכית"e; וגם ממשרדי "e;הצלב האדום הבינלאומי"e; ומה"e;קונסוליה השוויצרית"e; שהוקמה במיוחד למטרה זו. יחידות שלמות של עובדי כפייה הוחזרו בעזרת תעודות אלה מהגבול הגרמני. במבנים של "e;בית הזכוכית"e; מצאו מקלט מעל 4000 יהודים אשר זכו לשחרור ב-18 בינואר 1945 ע"e;י הצבא האדום.
במאי-יוני 1944 התארגנה ברית אנטי גרמנית בשם "e;החזית ההונגרית"e; בהשתתפות כמה מפלגות ואישים מתנגדי המשטר. הם נזקקו לתעודות מזויפות ופנו אל מחתרת תנועות הנוער הציוניות בבקשה לספק להן מסמכים שיאפשרו להם לשנות את זהותם ולפעול במחתרת. בקשותיהם נענו. המסמכים העיקריים שסופקו לקבוצות שפעלו נגד המשטר היו: תעודה של רישום מגורים קבועים, מסמכים צבאיים ותעודות של עובד מפעל צבאי. הודות לקשרים אלה שנוצרו סיפקו החוגים האנטי גרמנים דירות, מקומות מסתור ומקומות עבודה לחברי תנועות הנוער הציוניות.
מסיבות בטיחות החליף בית המלאכה לזיוף מסמכים את מיקומו ואת הסוואתו כמה פעמים. בתחילת דצמבר המקשר שהחזיק את הקשר עם העולם החיצון, לא הופיע במועד שנקבע וגם לא מאוחר יותר. על פי החוקים הבלתי כתובים של המחתרת, בית המלאכה עזב מייד את מיקומו. ב-21.12.1944 במקום העבודה החדש, שמוקם בסניף של משרד מהנדס העיר בש'ד ארז'יבט 13 נתפסו שלושה חברים מצוות בית המלאכה, עם כל הציוד. השלושה (דוד גור, מיקי לנגר, אנדריי פאברי) נחקרו באכזריות במשרדי מפלגת "e;צלב החץ"e;. מיקי לנגר הוציא את נשמתו מעוצמת העינויים. השניים שנותרו בחיים נלקחו לבית הסוהר הצבאי המרכזי בשד' מרגיט, שם נמשכו חקירותיהם ועינוייהם. ב-25 בדצמבר, שחררה אותם הנהגת המחתרת יחד עם 115 אנשי מחתרת נוספים שהיו כלואים באותו מתקן.
הקהילה היהודית בבודפשט, הונגריה
חיים גיוזלי
בודפשט בירת הונגריה הוכרזה כעיר בשנת 1872, עם מיזוג שלוש הערים בודה (Buda), אובודה (Obuda) ופשט (Pest).
תולדות היהודים בבודה (Buda)
בגרמנית, בתקופות קדומות: אופן (Ofen). במקורות העבריים: אובן, בודן, בודרו.
המתיישבים היהודים הראשונים באו למקום מגרמניה ומארצות הסלאבים במחצית השנייה של המאה ה-12 לערך. ב-1279 רוכזו בגטו, חויבו לענוד טלאי אדום ומשרות ציבוריות נסגרו בפניהם. במאה ה-14 גורשו פעמיים, פעם בעקבות "המגפה השחורה" (1348) ופעם בלחץ הכנסייה. אף משהותרה שיבתם לעיר, הוטלו עליהם הגבלות שונות. במאה ה-15 הייתה בודה לקהילה הראשית במדינה: זכויות היהודים הוכרו, לקהילה ניתנו סמכויות של שלטון פנימי עצמאי, ולראש הקהילה – סמכות של מנהיגות על היהדות ההונגרית כולה. בתקופה זו עסקו יהודי בודה בעיקר במסחר וריכזו בידיהם את כל היצוא לגרמניה ולצ'כיה.
ב-1526 נכבשה בודה על-ידי הטורקים. רוב היהודים (כ-2,000 איש) הוגלו לטורקיה, ומיעוטם הצליחו להימלט לקהילות מערב הונגריה שלא נפלה בידי הטורקים. היישוב היהודי התחדש ב-1541, ולמרות המסים הכבדים שהוטלו על הקהילה, גדלה זו והייתה לחשובה והעשירה ביותר במדינה. היהודים עסקו במסחר ובכספים ותפשו משרות חשובות במינהל האוצר. ב-1660 מנו קהילות האשכנזים והספרדים כ-1000 איש.
ב-1686 כבשו האוסטרים את העיר. יהודי בודה נפגעו קשה במצור ששמו על העיר האוסטרים ובעלי-בריתם. כמחצית מן התושבים היהודים שתמכו בטורקים נספו. הרובע היהודי נבזז וספרי תורה הועלו באש. מתוך כ-1,000 יהודים שחיו אז בעיר נספו כ-500 וכ-250 נשבו והוגלו. תחת השלטון האוסטרי הוגבלו צעדיהם בלחץ תושבי העיר והם גורשו ממנה ב-1746 על-ידי הקיסרית מריה תרזיה. זכות המגורים חודשה רק ב-1783, משפתח הקיסר יוזף השני את שערי הערים החופשיות בהונגריה להתיישבות יהודית. הקהילה לא חזרה למעמדה הקודם עד למחצית השנייה של המאה ה-19 (אז עלה מספר המשפחות היהודיות בה ל-7,000).
במחצית השנייה של המאה ה-18 נוסדה החברה קדישא; עד 1869 נבנו בבודה ארבעה בתי-כנסת (בסוף המאה ה-19 נבנו שניים נוספים); הרב הראשון שנזכר במקום במאה ה-15, היה עקיבא בן מנחם הכהן, שנודע בשם "נשיא". במחצית השנייה של המאה ה-17, בימיו של אפרים בן יעקב הכהן, הייתה בודה המרכז החשוב של השבתאות בהונגריה. משה קוניצר (Kunitzer), מחלוצי ההשכלה היהודית בהונגריה, שימש גם רב ראשי במקום בשנים 1837-1828.
היהודים באובודה (Obuda)
נקראה גם אקווינקום (Aquincum) ברומית, אלטן אופן (Alten-Oven) בגרמנית, ובמקורות היהודיים אובן ישן.
במאה ה-15 הייתה באובודה קהילה יהודית, אך כל יהודיה הוגלו לאחר הכיבוש הטורקי ב-1526 ע"י הסולטאן סולמן לטורקיה.ב-1712 נתחדש היישוב היהודי על-ידי יעקב לוב (Lob), וב-1727 כבר נמנו במקום 24 משפחות יהודיות, שהתגוררו בעיר בחסות הרוזנת זיצ'י (Zichy). כתב החסות (שהוכר גם על-ידי החצר המלכותית ב-1766) העניק להם חופש מלא בתחום הדת, זכויות מסחר כנגד תשלום מיסים מיוחדים ורשות להתגורר בכל מקום בעיר (היישוב היחידי בהונגריה שהעניק זכות זו ליהודים).
יהודי אובודה עסקו בחקלאות, מסחר ומלאכות שונות; בתי החרושת לאריגים שהקימו היהודים באובודה (ומפעלי גולדברגר בתוכם) נודעו בכל רחבי הונגריה.
בית הכנסת הראשון נבנה ב-1738, וב-1770 נוסדה החברה קדישא. ב-1820 נחנך בית הכנסת הגדול שברחוב לאיוש (Lajos), אחד הנודעים שבתחומי הקיסרות ההאבסבורגית. כמו כן הקימה הקהילה בית חולים ב-1772 ובית ספר שנבנה בלחץ הקיסר יוזף השני אך נסגר משום סירוב ההורים לשלוח את ילדיהם ללמוד אצל מורים נוצריים. במחצית המאה ה-19 התמעטה חשיבותה של קהילה זו, ורבים מחבריה עברו לפשט.
פשט (Pest)
יהודים נזכרים בפשט לראשונה ב-1406; ב-1504 היו בבעלותם בתים ואדמות, אך לאחר הכיבוש האוסטרי ב-1686, נאסרה ישיבתם במקום. הבסיס ליישוב החדש הונח על-ידי יהודים שגורשו מבודה ב-1746. ישיבתם הותרה באופן רשמי רק ב-1783, משפתח הקיסר יוזף השני (1790-1780) את שערי הערים בהונגריה בפני התיישבות יהודית. לאחר מות הקיסר חודשו ההגבלות על התיישבות יהודית, אך מחשש לשיבוש המסחר בעיר, הותרה ישיבתם של יהודים מסוימים על-פי בחירת שלטונות העיר. רוב היהודים התרכזו ברובע ארז'בט-וארוש (Erzsebetvaros, שעד לשואה היו רוב תושביו יהודים). היהודים הקימו בתי-חרושת ועסקו במסחר.
ב-1821 הוכרה קהילת פשט רשמית והחלה תופשת מקום מרכזי בחייהן של קהילות הונגריה. קהילת פשט מילאה תפקיד נכבד במהפכה הלאומית ההונגרית (הידועה גם בשם "המהפכה הליברלית") שכוונה כנגד המשטר ההבסבורגי. יהודים רבים הצטרפו ללוחמי החופש, וסכומים ניכרים נתרמו על-ידי הקהילה. לאחר כשלון המרד והתארגנותו של המשטר החדש בהונגריה והשגת ה"פשרה" עם אוסטריה ב-1867, נחקק חוק שהעניק שוויון מוחלט לכל התושבים היהודיים. למרות זאת, הוטלו על יהודי פשט מסים כבדים, חלק מן המס הכבד בו חויבו כל קהילות הונגריה בעקבות השתתפותן במרד.
ב-1867 יזמה קהילת פשט את כינוס הקונגרס היהודי הארצי שמטרתו הייתה לדון בחילוקי הדעות המתמשכים בין חרדים למשכילים בנושאי ארגון הקהילות והאוטונומיה שלהן בענייני דת וחינוך. בעקבות הקונגרס נוצרו שלושה טיפוסי קהילות בהונגריה: החרדים, שסירבו לקבל כל סטייה מן ההלכה היהודית ופרשו מן הקונגרס, הנאולוגים – עמם נמנו רוב יהודי הבירה – שארגנו את קהילותיהם בהתאם לתקנות הקונגרס, וקהילות הסטאטוס-קוו שביקשו להימנע מנקיטת עמדה כדי שלא לגרום לפילוג. קהילת פשט הקימה שורה ארוכה של מוסדות סעד כגון מעונות לזקנים וחולים, בית יתומות (נוסד ב-1867 והיה הראשון מסוגו בהונגריה), מעון חרשים-אילמים ( נוסד ב-1876) ובתי חולים (הראשון שבהם הוקם ב-1841).
בית התפילה הראשון בפשט הוקם ב-1784 ברחוב קיראלי. נבנו בתי כנסת רבים נוספים, ביניהם בתי כנסת נפרדים לפלג האורתודוקסי ובית כנסת למתפללים בנוסח ספרד. ב-1859 הוקם בית הכנסת הגדולDohany) המכיל כ-3000 מקומות ונחשב לבית הכנסת הגדול ביותר באירופה. ברח' דוהאני.
בית הספר הראשון בפשט נפתח ב-1814 ולמדו בו לימודי דת ולימודי חול בגרמנית. מלבדו פעלו בתי ספר יהודיים פרטיים נוספים, וכן דאגה הקהילה למורי דת גם בבתי הספר הלא-יהודיים. בין שתי המלחמות הקיפה מערכת החינוך של הקהילה 15 מוסדות, בהם למדו כ-3600 תלמידים ,פרט לקהילה האורתודוקסית, שמנתה בתקופה זאת כ-10,000 יהודים והקימה מוסדות חינוך וסעד נפרדים.
ב-1877 נפתח בבודפשט בית-המדרש לרבנים, אחד המוסדות החשובים בעולם להכשרת רבנים, שמטרתו היתה שילוב לימודי רבנות עם השכלה כללית. הוא תפש מקום מרכזי בעיצובה של יהדות הונגריה המודרנית והוחרם על-ידי היהדות האורתודוקסית. המורים שלימדו בו היו חוקרים ומלומדים ידועי-שם.
בודפשט
המחצית השנייה של המאה ה-19 הייתה תקופת שגשוג ופריחה תרבותית לקהילה היהודית בבודפשט. היא אף הייתה מרכז של עיתונות יהודית, ויצאו בה לאור עיתונים יהודיים רבים (העיתון היהודי הראשון בשפה ההונגרית היה השבועון "היהודי ההונגרי" (Israelita Magyar). כמו כן יהודים מילאו תפקיד חשוב בייסודם ובעריכתם של חשובי העיתונים בהונגריה, למשל העיתון "מערב" (Nyugat).
באוגוסט 1919 פקד את הונגריה גל של אנטישמיות (הידוע בשם "הטרור הלבן") בעקבות כשלון ההפיכה הקומוניסטית ותפיסת השלטון על-ידי האדמירל מיקלוש הורטי (Miklos Horthy). קורבנותיהם העיקריים של הכנופיות הצבאיות, שהתארגנו לשם "טיהור" הארץ מהקומוניסטים ושותפיהם היו יהודים. עם כניסתו של הורטי לבודפשט ב-14 בנובמבר 1919, פוטרו פקידים יהודיים בשרות הממשלתי והצבאי, נאסר על יהודים לסחור בטבק וביין, ומוסדות המדע נסגרו בפניהם. חוק ה"נומרוס קלאוזוס" (שקבע כי הקבלה לאוניברסיטאות תהיה על-פי מכסות לאומיות) פגע בעיקר ביהודי הבירה, וב-1922 גורשו 15,000 יהודים תושבי פשט בטענה שהם חסרי אזרחות.
בשנת 1930 התגוררו בבודפשט 204,371 יהודים.
תקופת השואה
בעקבות חוקי ההפליה (שנתפרסמו בין 1941-1938 ונועדו להגביל את היהודים בתחומי הכלכלה והחברה), נדרשו המפעלים התעשייתיים הגדולים בבירה לפטר את עובדיהם היהודים. ב-1940 הוחל בגיוס יהודים לעבודות כפייה (עבודות ביצורים ושירותים שבהן הועסקו עם אזרחים הונגרים אחרים שהשלטונות לא רצו לגייס לשורות הצבא הלוחם), ומשפחות רבות נותרו ללא פרנסה (מספר נזקקי הסעד בבירה עלה על מספר הנזקקים בכל הונגריה, אף שבבירה ישבו רק כשליש מכלל היהודים במדינה.
ב-19 במרץ 1944, נכנס הצבא הגרמני להונגריה. למחרת פורקו כל הארגונים היהודיים, ובמקומם הוקמה בפקודת אייכמן המועצה היהודית (Zsido Tanacs). יהודי הבירה נצטוו לענוד את הטלאי הצהוב, חופש התנועה הוגבל, ודירות רבות הופקעו. ב-30 ביוני הוחל בריכוז יהודי הבירה לצורך גירוש (ראשונים נאסרו עורכי-הדין והעיתונאים היהודיים). ב-19 ביולי החליט אייכמן, בניגוד לפקודתו של הורטי, לשלוח לאושוויץ את עצורי מחנה קישטארצ'ה (Kistarcsa), שאליו הוגלו כ-1,200 איש שניסו לעזוב את העיר ללא רישיון.
לאחר הפוגה בחודשים אוקטובר-ספטמבר (במהלכם החליטה ממשלת הונגריה לבקש שביתת נשק), תפסה את השלטון מפלגת "צלב החץ" האנטישמית (ב-16-15 באוקטובר), ובו ביום נערך טבח ביהודי העיר, והורכבה ממשלה חדשה בראשות סאלאשי (Szalasi), שהכריזה על ביטול תעודות החסות. ב-17 באוקטובר חזר אייכמן לבודפשט, וב-20 באוקטובר צוו כל הגברים בגיל 60-16 לצאת ל"מצעד המוות" – 50,000 גברים (וב-23 באוקטובר הוצאו למצעד גם הנשים והילדים) הובלו לעבודות חפירה נגד הצבא הרוסי שעמד כ-60 ק"מ מהבירה, ואחר-כך עמדו להימסר לידי הגרמנים בתחנת הגבול הגיישהאלום (Hegyeshalom). אייכמן ריכז את היהודים בשני גטאות גדולים. בסוף דצמבר 1944 ישבו בגיטו המרכזי כ-70,000 איש; עשרות אלפים מצאו מקלט בבתים מוגנים, או ב"גטו הבינלאומי" בחסות קונסוליות של מדינות ניטרליות כשוויץ ושוודיה. נציגי המדינות הללו (הקונסול השוויצרי שארל לוץ (Charles Lutz) והדיפלומט השוודי ראול ואלנברג (Raoul Wallenberg; נולד ב-1912 ופעל בבודפשט מתוך סיכון עצמי רב, עד שנאסר ב-1945 בידי הסובייטים וגורלו לא נודע), הצילו יהודים באמצעות הנפקת תעודות-חסות של מדינותיהם. גם ההסתדרות הציונית פעלה להצלת יהודים, באמצעות מסמכים מזויפים. 2748 יהודים הוסתרו במנזרים ובמרתפי כנסיות. מספרן הכולל של תעודות-החסות הכשרות והמזויפות שהונפקו בבודפשט הגיע ל-100,000.
ב-1941 התגוררו בבודפשט 184,000 יהודים; יחד עם 62,000 המומרים, היו נתונים לרדיפות הנאצים בסך-הכל כ-246,000 איש. מספר היהודים שהועברו לידי הגרמנים עד לכיבוש הרוסי ב-17 בינואר 1945 הגיע ל-76,000, כולל קרבנות גירושים ומצעדי המוות (כ-15,000 יהודים נספו במצעדי המוות ובגירושים).
עם כניסת הרוסים לעיר נמנע חיסולם של 94,000 תושבי הגטאות; 25,000 יהודים יצאו מן המחתרת, וכ-20,000 חזרו ממחנות ריכוז ועבודה. בתום המלחמה נותרו בעיר כ-90,000 יהודים, כלומר למעלה מ-50% מיהדות בודפשט נספו בשואה.
ציונות
בודפשט היא עיר מולדתם של אבי-הציונות החדשה, בנימין זאב הרצל (1860 – 1904), ושל מקס נורדאו (1849 – 1932), סופר ופיזיקאי, ממייסדי הקונגרס הציוני העולמי, ומחבר "מצע בזל" בקונגרס הציוני הראשון (1897).
ב-1903 נוסדה בבודפשט אגודת הסטודנטים הציונית "מכבייה", וקבוצה ראשונה מחבריה עלתה לארץ ישראל סמוך לתום מלחמת העולם הראשונה.
העיתונות הציונית בבודפשט נולדה ב-1905, עם פרסום "Zsido Neplap", שנסגר כעבור שנתיים. "Zsido Szemle " החל לצאת ב-1911, באותה שנה בה הופיע הרבעון Mult Es Jovo.
ב-1940 הגיעו לעיר מנהיגים ציונים מטרנסילבניה, ביניהם רודולף קסטנר וארנו מרטון, ותרמו לחיזוק הפעילות הציונית. מצבם של יהודי הונגריה בשלהי שנות ה-30 ובתקופת השואה הלך והחמיר, והתנועה הציונית ורעיונותיה צברו פופולריות הולכת וגוברת.
אחרי השואה חידשו הארגונים הציוניים את פעילותם בבודפשט. אולםב-1949 אסר המשטר הקומוניסטי את פעילותם, וכמה מנהיגים ציונים נשפטו באשמת "קשירת קשר".
המשטר הקומוניסטי
אחרי השואה, ניצולים רבים נהיו ציונים ועלו לישראל. אחרים נשארו בהונגריה, שם פנו רבים עורף למסורת היהודית, אם משום טראומת השואה, אם בשל השפעתה של הממשלה האתיאיסטית בהונגריה. ב-1956, אחרי המרי ההונגרי נגד הסובייטים, עזבו את בודפשט כ-25,000 יהודים.
בתקופה הקומוניסטית, הקהילה היהודית בבודפשט הייתה תחת סמכותה של מחלקה לענייני דת במשרד הפנים ההונגרי. מאז 1968, בכל אחד מ-18 המחוזות האדמיניסטרטיביים של העיר היה תמיד לפחות בית כנסת אחד, ביניהם בית הכנסת הגדול ברחוב דוהאני. בכל מחוז היה גם רב, תלמוד תורה ואולם לימוד. בעיר פעל גם בית ספר תיכון יהודי, ובו למדו כ-140 תלמידים. הקהילה החרדית ייסדה ישיבה ובה למדו 40 תלמידים. בית המדרש לרבנים, שחודש אחרי המלחמה, היחיד מסוגו במדינות הקומוניסטיות, המשיך בפעילות הודות לתמיכת התנועה הנאולוגית. החל משנת 1950 ניהל את בית המדרש לרבנים פרופסור אלכסנדר שייבר, שנפטר בשנת 1985, הוא פרסם מחקרים על תולדות יהדות הונגריה ופעל בשנותיו האחרונות לגיבוש חיי הקהילה היהודית בעיר.
בתקופה הקומוניסטית יצא לאור דו-שבועון הקהילה היהודית "חיים חדשים" (Uj-Elet), וכן פעלו בה בית-חולים יהודי, מושב-זקנים, מסעדה כשרה ושירותי שחיטה ואפיית מצות.
שנה מספר היהודים אחוז היהודים באוכלוסייה
1813 5,525 0.7
1848 18,265 13.8
1869 44,890 16.6
1880 70,227 19.7
1910 203,687 23.1
1920 215,512 21.6
1935 201,069 18.9
1941 184,453 15.8
1946 96,000 9.5
1967 50,000 3.9
1976 80,000 4.0
2001 80,000 4.0
תחיית החיים היהודיים
בשנים 1989-1990, בעקבות השבת הדמוקרטיה להונגריה, חלה התעוררות יהודית בבודפשט, וכיום שוב פועלים בה בתי כנסת, מרכזים קהילתיים, מוסדות תרבות וחינוך, איגודי ספורט וארגונים ציוניים.
בודפשט היא כיום הקהילה היהודית הגדולה בהונגריה ובמרכז אירופה, ובה 23 בתי כנסת ובתי תפילה, שתי מכללות, שלושה בתי ספר יסודיים, 3 גני ילדים, בית חולים, שני מוסדות סיעודיים וכמה בתי עלמין.
בבודפשט נמצאים גם המשרדים הראשיים של הארגונים היהודיים הארציים.
שתי הקהילות העיקריות הן הקהילה הנאולוגית, והקהילה החרדית. זו האחרונה התמזגה בתקופת המשטר הקומוניסטי, בשנות ה-50, אל תוך קהילת בודפשט, חידשה את עצמאותה בשנת 1994, ויש לה מוסדות, בתי כנסת, בתי עלמין, בתי ספר, מקווה, וחנויות כשרות משלה.
בקיץ 1999 נערך בבודפשט פסטיבל יהודי, על ידי מרכז התרבות והתיירות של הקהילה. הפסטיבל כלל קונצרטים, תפילות בציבור, מופעי קברט, ירידי ספרים, סרטים, ועוד.
פעילות תרבותית
המרכז הקהילתי "באלינאט" נוסד ב-1995. יש בו פעילויות מגוונות, כגון תיאטרון חובבים, מועדון לאם ולילד, "ברית עברית עולמית" – מועדון לעברית, "קמפותורה" – לימוד תנ"ך לילדים, באמצעות תוכנת מחשב, ריפוי בדיבור, חוגי אמנות ויצירה לילדים, ספריית אודיו, חוגי יוגה, שחמט, ועוד.
שחקנים יהודים צעירים וותיקים ייסדו את תיאטרון "ריבארי", ויש גם תיאטרון לילדים.
כמו כן פועלות בבודפשט חמש מקהלות יהודיות, מקהלת ילדים, להקת ריקודי עם, שתי להקות כלייזמרים, תזמורת נוער, פאב יהודי ושירות פנויים פנויות.
מוסדות חינוך עיקריים:
• בית המדרש לרבנים (נוסד ב-1877), בראשותו של ד"ר יוסף שווייצר, רב ראשי.
• "יהלום", אוניברסיטה יהודית.
• מכללת בודפשט לעסקים, נוסדה ב-1995. כל הסטודנטים לומדים נושאים יהודיים בנוסף למערכת השיעורים הרגילה.
• תיכון "אנה פרנק". נוסד ב-1919, בשם תיכון הקהילה היהודית בבודפשט.
• בית הספר וגן הילדים "לאודר יבנה". נוסד ב-1990. מוסד חינוכי ליברלי ובו לימודי חול, היסטוריה יהודית, ספרות, יהדות, ועברית.
• בית הספר של הקרן האמריקאית. נוסד ב-1990, בחסות קרן רייכמן, ובו לימודי יהדות.
• מרכז "פוראס" ובו מאגרים חינוכיים אור קוליים בנושאים יהודיים, מיועד למורים ולתלמידים.
• המרכז ללימוד מחשבים "אורט".
• המרכז החינוכי היהודי "בית פרץ".
תנועת "הבריחה"
תנועת "הבריחה" פעלה באירופה משלהי מלחמת העולם השנייה ועד להקמת מדינת ישראל והייתה אחראית להברחתם של כשלוש מאות אלף ניצולי שואה ממזרח אירופה לכיוון דרום מערב – אל נמלי הים התיכון. ניצולים שבחרו לנטוש את גיא ההריגה של אירופה כדי להקים לעצמם בית בארץ ישראל. שורשי "הבריחה" בהתארגנות ספונטאנית של ניצולי השואה, שיצאו מן המחנות, מן היערות וממקומות המסתור והחלו להתארגן לעזרה הדדית. הם היו יתומים, שכולים, נצר אחרון למשפחותיהם. הראשונים להתארגן היו פרטיזנים יהודים ובוגרי תנועות הנוער הציוניות. הם התארגנו ב"קיבוצים" בהם נמצאו לפליטים קורת גג, שמיכה, זוג מכנסיים, אוכל – מעין משפחה וכתובת ראשונה.
חיילי הבריגדה היהודית של הצבא הבריטי שפגשו את הניצולים ניצלו את מעמדם ואת האמצעים שעמדו לרשותם לטובת אחיהם הניצולים. חלקם אף נשארו באירופה לאחר שיחרורם מ"הבריגדה" כדי להמשיך בפעילות. בהמשך נטל על עצמו המוסד לעלייה ב' של ההגנה, שהוקם כדי לסייע ליהודים לעלות לארץ ישראל למרות האיסור שהטילו שלטונות המנדט הבריטי, את ניהול הבריחה. השליחים הארצישראליים של המוסד טוו רשת של נתיבים ומחנות מעבר על פני אירופה כולה. בסיועם ובהנהגתם הפכה תנועת "הבריחה" לאחד הגורמים החשובים במפעל העלייה לארץ ובמאבק להקמתה של מדינת ישראל.
בפולין שאחרי המלחמה שרר אי-שקט פוליטי והיהודים שנותרו בה או ששבו אליה סבלו מהתנכרות ומאנטישמיות. בשנת 1946 ערכו פורעים פולנים בעיירה קיילצה, פוגרום בניצולים יהודיים. טבח זה הפך לנקודת מפנה. לא היה עוד כל צורך להאיץ ביהודים הנרדפים לנטוש את פולין. האנטישמיות הנמשכת והכמיהה לבית חם ובטוח במולדת משלהם, דחפו רבבות להצטרף לארגונים הציוניים. החלה זרימה המונית של יהודים מפולין דרך רומניה, צ'כוסלובקיה, אוקראינה והונגריה אל מחנות העקורים בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה שבשליטת בעלות הברית. משם המשיכו לנמלי איטליה ודרום צרפת בדרך אל ארץ ישראל.
ארגון "הבריחה" טיפל בלוגיסטיקה הכרוכה בתנועה זו: הסעה מעיר לעיר ומארץ לארץ, חציית מעברי גבול בעזרת שוחד ותעודות שזויפו במעבדות הארגון, הברחת גבולות ברגל בקור ובשלג, ארגון של מחנות מעבר וטיפול בשוהים בהם בדרכם אל נמלי הים. בדרכם לארץ ישראל שהו חלק מהניצולים במחנות עקורים בשטחים שהוחזקו בידי בעלות הברית בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה. במחנות אלה ניהלה "הבריחה" פעילות ענפה של תמיכה ושיקום בעזרת הסיוע שהעניקו ארגונים של יהודי ארצות הברית, בייחוד הג'וינט, שתרומתו לא תסולא בפז. בין העולים היו אלפי ילדים יהודים יתומים שנאספו, נפדו או חולצו על ידי ארגון "הבריחה" ממנזרים, ממשפחות נוצריות, ממערות וממחבואים ברחבי אירופה. ילדים אלה היו זקוקים לטיפול, לדאגה, לחינוך ולאהבה שנשללו מהם בשנות המלחמה. אנשי היישוב בארץ ששירתו בבריגדה היהודית ובגדוד התובלה, ופעלו במאבק נגד הנאצים במסגרת הצבא הבריטי, תרמו רבות ל"בריחה". הם סיפקו כלי רכב צבאיים להסעת הפליטים, עזרו בטיפול בשוכני המחנות ובהפעלת תוכניות הכשרה מקצועית לצורך שיקומם. עם תום המלחמה, בחרו רבים מאנשי הבריגדה להישאר זמן נוסף באירופה ולהמשיך את תרומתם בשליחות הלאומית.
ככל שחלף הזמן התברר כי "הבריחה" חרגה מעבר למתכונתה המקורית, ויחד עם תנועת "ההעפלה" מילאה תפקיד מדיני חשוב במאבקו של העם היהודי על עצמאותו. רבבות ניצולי השואה שנעו בדרכי אירופה ללא בית וללא עתיד יצרו בעייה בינלאומית, שערערה מבחינה מעשית ומוסרית את מדיניות "הספר הלבן" הבריטי אשר הגביל את כניסת היהודים לארץ ישראל. לצורך פתרון הבעיה הוקמו "הוועדה האנגלו-אמריקנית" (1946) ו"ועדת אונסקו"פ" (1947). חברי הועדות ביקרו במחנות העקורים בגרמניה והמליצו לאפשר לשרידי השואה לעלות לארץ ישראל. פעילותם של תנועות "הבריחה" ו"ההעפלה" תרמה לקבלת ההחלטה של עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.
תנועת "הבריחה" בדרכי יבשת אירופה ותנועת "ההעפלה" בנתיבי הים התיכון, שתיהן תחת הגג של המוסד לעלייה ב' בראשותו של שאול אביגור, הם שני החלקים המרכיבים את סיפור עליית שארית הפליטה לישראל ומהוות פרק מפואר בתולדות ההיסטוריה המודרנית של עם ישראל. זהו פרק של גבורה, אומץ, יוזמה ותחבולות שהתאפיין בהקרבה ובאהבת העם והמולדת, פרק שהתרחש בין שני אירועים דרמטיים של ההיסטורה, הלא הם השואה והקמת מדינת ישראל.
המכבי-הצעיר היא תנועת נוער חינוכית, לאומית, ספורטיבית, בלתי מפלגתית המושתתת על ערכי היהדות והציונות. ומשויכת לזרם "e;יהדות השרירים"e;. בשנת 1929 התקבלה החלטה בוועידת מכבי העולמית לייסד את תנועת הנוער ה"e;מכבי הצעיר"e; לצד אגודות הספורט. תנועת הנוער שילבה נושאים של מחנאות, שדאות, תרבות, אקטואליה יחד עם פעילות ספורטיבית. תנועת הנוער של ´מכבי´ הכשירה נוער פעיל בספורט ברמה הערכית והחינוכית. בשנת 1933 הוחלט על הקמת תנועת ה"e;מכבי צעיר"e; בארץ ישראל. מאז הוקמו סניפים ביישובים רבים במדינה.
חברי ה"e;מכבי הצעיר"e;, לקחו חלק משמעותי במאבק על הקמת המדינה, יסדו גרעינים אשר התגייסו במסגרת הפלמ"e;ח והקימו יישובים כגון כפר מכבי וקיבוץ סוללים. במהלך השנים תנועת ה"e;מכבי הצעיר"e; ישראל הפכה לזרוע חינוכית המרכזית של תנועת ´מכבי´ על כל מוסדותיה והכשירה את דור מנהיגי העתיד של התנועה. כיום התנועה פעילה ב-22 סניפים בכל רחבי ארץ ישראל. התנועה מחנכת את חבריה לחלוציות ושירות בכל שטחי החיים, לפי צווי שעה בדרכי יוזמה אישית יוצרת.
