דֹוד מנדל - שמעון מנחם ליברמן, אחיו הגדול של אבא נולד בדצמבר 1912 בסיגט שברומניה.
הוא היה הבכור בין ששה אחים ואחיות, ומכיוון שאביו היה מגוייס במלחמת העולם הראשונה, ההפרש בינו לביו אחיו הבא אחריו היא 7 שנים. אח"נולדו עוד ארבעה אחים.
משנפטר אביו באופן פתאומי ב-1929, היה מנם בן 17 ושאר אחיו היו בני עשר ומטה . הוא נאלץ לשאת בעול הפרנסה ואכן עזר לאימו לגדל ולפרנס את אחיו ואת סבא וסבתא.
הוא נישא לפפי ונולדו להם 3 בנים: אברהם צבי, יחזקאל ויוסף. הגדול היה כבן שבע, והקטן כבן שנה.
"אנחנו אחייניו לא העזנו להזכיר לו את עברו" מספרת עטרה האחיינית. "פעם בזקנתו, שנים רבות לאחר שהכיר את צבי בעלי, הוא אמר פתאום: "לבן שלי קראו צבי". אז שאלנו אותו מה היו שמותיהם של הילדים, והוא דיבר עליהם מעט".
הוא סיפר שהבן הקטן שלו נולד כשהיה מגוייס. הוא ברח כדי לראות אותו, וקיבל על כך עונש מאסר של כמה חודשים. זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שראה את הבן הזה.
כשדיבר על ילדיו אמר: "לאף אחד בעולם לא היה אכפת"...
דוד מנדל נישא בשנית לדודה רוז'י, אך הם לא זכו לילדים.
הוא נפטר בז' בכסלו תש"ס, (נובמבר 1999), ונקבר בבית הקברות סגולה בפתח תקווה.
אחיינו דוד ליברמן, בנו של דֹוד משה, נשא דברים באזכרה לרגל
יום השלושים:
"חלפו שלושים יום מאז הבאנו לקבורה את דוד מנדל, ושוב אנו כאן, בני המשפחה הקרובה, לגילוי המצבה.
אני ושאר האחיינים שלך זוכרים את ימי ילדותנו, בהם היינו באים בשבתות לשבת איתך
ועם דודה רוז'י ז"ל בביתכם שברחוב שטמפפר. הרגשנו אז מן מחויבות לאותם בקורי שבת
אצלכם, כדי שגם בביתכם ישמעו קולות של ילדים.
ידענו כבר אז שגם לך היו ילדים, אך הם נרצחו בשואה. ידענו אך לא הבנו את המשמעות
של אותו מצב. רק כשגדלנו, וכל אחד מאיתנו הקים משפחה משלו, התחלנו להבין מהי
המשמעות לאבד בגיל צעיר אישה ושלושה ילדים קטנים בנסיבות אכזריות כל כך. לי לפחות
קשה להבין איך אפשר בכלל להמשיך ולחיות אחרי טראומה כזאת. אך כנראה שכוח החיות
שנטע אלוקים בכל אחד מאיתנו אִפשר לך לשקם חלקית את שארית חייך. אני מניח שמה
שתרם לנישואיך אחר השואה ולעלייתך ארצה, היה הרצון להוכיח לאותם מרצחי ילדיך
שהם לא הצליחו במלאכתם לחסל את העם היהודי. גם עבודתך בבניין ארץ ישראל, במובן
הפשוט של המילה, הייתה במידה רבה תשובה הולמת לאותם מרצחים.
למרות זאת, לא צריך להיות פסיכולוג כדי להבין שחייך לאחר השואה עמדו בצל אותה
טראומה נוראית. שמחת החיים לא שבה אליך יותר. אורח החיים הסגפני ואי היכולת ליהנות
מהחיים, למרות שהייתה לך יכולת כלכלית לכך, היו הביטוי הבולט ביותר של טראומת
השואה.
לך, אמנם, לא שרדו ממשיכים ביולוגיים, אך תוכל למצוא נחמה בכך שלהוריך נשארו
ממשיכים. אנו, ארבעת אחייניך ויוצאי חלצינו, נשתדל ללכת בדרך שבה היית רוצה שנלך,
ובכך נשמר גם את זכרך.
יהי זכרך ברוך, ותהי נשמתך צרורה בצרור החיים.
