אבא מיכאל שפירא ז"ל
אבא נולד ב-ז' באדר תרע"ט (1919) בכפר וויטקביץ בחבל ווהלין, אז פולין, כיום באוקראינה. בגיל שנה וחצי התייתם אבא מאביו ובהיותו בן שלוש, נותר לגור עם סבתו לאחר נשואי אימו והגירתה לכפר שכן שביניהם נקבע וחצץ הגבול בין רוסיה לפולין. תזוזה ושינוי מיקום הגבול מנע מאבא לראות את אימו. פגישתו היחידה עם אימו הייתה בשנת 1940 (והוא בן 21, חייל בצבא הרוסי) בתחנת הרכבת בעיר קייב (לשם עברה אימו) וזאת למשך 24 שעות כשיחידתו עצרה לחנייה בעיר. אימו נרצחה ע"י הנאצים יחד עם שלושת ילדיה האחרים באתר ההשמדה "באבי-יאר".
בהגיע אבא לגיל שבע, נפרד אבא גם מסבתו, שעברה בהתייעצות איתו לכפר אחר אחרי שהכירה בעל חדש. אבא נתן לסבתו את ברכת הדרך והבטיח לה שיסתדר בכוחות עצמו. בן שבע הגיע אבא לרוקיטנה לבדו, להתחיל את לימודיו ואת דרכו החדשה בחיים. ברוקיטנה נדד אבא בין בתי משפחות יהודיות שונות שאימצו אותו לבתיהם, למד ב"תלמוד-תורה" ולאחר מכן בבי"ס "תרבות" שפעל בעיירה.
בגיל 13 החל אבא לעבוד, ללמוד נגרות ולפרנס את עצמו. גם אז המשיך להתגורר בבתי משפחות שונים בעיירה, בעיקר בבתיהם של המשפחות שאצלן עבד.
בבגרותו הכיר אבא את דבורה הורמן, ביתו של ר' וולף הורמן, נישא לה ועבר להתגורר בביתם (ששכן בין הרחוב של הגוסציניקה למסוויצר-גאס – במגרש בו שוכן היום בנק).
בפרוץ מלחמת העולם נכנסו הרוסים לפולין, ואבא גויס לצבא האדום, לחם בחזית מול הנאצים, נפל בשבי הגרמני שלוש פעמים, ברח ונתפס.
תוך כדי שירותו בצבא, נולד לו ולדבורה אשתו בנו בכורו. אבא לא זכה לראותו. עדים סיפרו לאבא שדבורה נרצחה באקציה בשוק. על מה שקרה לבנו לא שמע אבא מעולם. בנו היה בן כשנה כשארע הרצח ברוקיטנה. אבא חי עד סוף ימיו בחוסר וודאות לגבי מה ארע לבנו. הייתה שמועה שדבורה מסרה את בנם למישהי לפני שהגיעה למפקד בשוק. מה באמת קרה לא יתברר לעולם.
בבריחתו השלישית מהשבי הגרמני הצליח אבא להגיע לכוחות הצבא הרוסיים, שם נשפט על נפילתו בשבי והוענש בעונש הגליה. גם משם הצליח אבא לברוח ולחזור לעיירתו רוקיטנה. ברוקיטנה גויס שוב לצבא האדום ומונה למפקד פלוגת מקלעים אנטי-אוויריים.
עם תום המלחמה, נמלט אבא מהצבא, חזר לרוקיטנה ומשם נמלט בתעודות מזויפות עם משפחת גמפל שאמם רשמה אותו כבנה, לפולין. בפולין הצטרף אבא לגרעין הכשרה של השומר-הצעיר, שם הכיר את אמא, ושם החלו לנוע יחד במסע ארוך דרך גרמניה וצרפת עד עלייתם ארצה ב-26/03/1946 באוניית המעפילים תל-חי.
לאחר שהייה של כשבועיים במחנה עתלית והכשרה של כ-3 חודשים קיבוץ עין המפרץ, הגיעו אבא ואמא לקיבוץ תל-עמל (ניר-דוד). לאחר כ-4.5 שנים עזבו את הקיבוץ ולאחר מספר שנים בתל-חנן בנו את ביתם בקרית טבעון, המקום שבו נולדתי.
במשך השנים שמר אבא על קשרים עם חברים מהעיירה ומסביבתה. בשנת 1986, התחלנו אחי ואני להצטרף לאבא לאזכרות השנתיות של רוקיטנה, ומאז אנו פוקדים כל שנה את ימי האזכרה.
בשנת 1998 הגעתי עם אבא, אמא, אחי ובני הקטן עופר לרוקיטנה. הסתובבנו עם אבא ברחובות העיירה, שמענו סיפורים מאבא על זיכרונותיו, על חייו בעיירה, על המקומות בהם חי, למד, עבד, בילה את שעותיו הפנויות (הרבה בפעילות התנועה בנהר), וגם זכינו לראות את החלונות שבנה וקיימות עד היום בביח"ר לזכוכית, ה"הוטה".
פעמיים נוספות הייתי שם לאחר מותו של אבא. נסעתי עם כל משפחתי, והראתי להם את מה שהראה לי אבא. את השוק ברוקיטנה, את בורות ההריגה בסרנה, את בית-הקברות.
מאז, אני ממשיך להשתתף מדי שנה באזכרות השנתיות לבני רוקיטנה בבית ווהלין. אני מקשיב, חושב, שומע את מי שהיה אז שם ונמצא איתנו גם היום, את זיכרונותיו, שומע ומתפעל, נדהם מיכולת ההישרדות של ילדי ואנשי התקופה ההיא, מדרך חיים שאנו לעולם לא נוכל להבין איך, לאחר כל מה שעברו, משברים כל-כך קשים, אסונות כבדים, אנשים שאיבדו את כל מה שהיה להם ונשארו יתומים, אלמנים, איבדו את כל אחיהם, ילדיהם ובני משפחתם, ולמרות הכול המשיכו הלאה, הקימו חיים מחדש במדינה חדשה שהקימו, עברו לפעמים אסונות נוספים, והמשיכו לבנות חיים חדשים ומפוארים. ועל-כך אני מוקיר ומעריך, מכבד ומתחייב לעשות בכל כוחי להעביר את הזיכרון וההנצחה הלאה לדורות הבאים. לדאוג שמה שקרה לבני-הדור המופלא הזה ייזכר ולא ישכח. רפי
