דף לכבוד / לזכר

*משפחת רפמן חיה בטומשוב שנים רבות עד פרוץ מלחמת העולם ה-2 .

נכון יותר,עד לכיבוש הבזק של פולין ע"י גרמניה בספט' 1939 .

*סבא אברהם רפמן וסבתא רוייזה לבית זינגר ,נישאו בסוף המאה ה-19

(בערך בשנת 1896) וילדו את בנם הבכור ,שאול, ב-1897 ,ואחריו את

חסקאל ב-1898 .אחריהם באו – שרה ,לייביש, יוכבד, יצחק ופייגה בת

הזקונים (1914) סה"כ 7 ילדים .

*בשנות העשרים והשלושים ,נישאו 4 ילדים : חסקאל ,לייביש ,שאול ושרה ,

ועברו להתגורר בעיירות אחרות ,פרט לחסקאל שנשאר בטומשוב עם

ההורים עד אמצע שנות השלושים, ואז עבר עם משפחתו לבית משלהם

באזור אחר של העיר. בבית נשארו ,יוכבד,יצחק ופייגה,שטרם נישאו.

*עוד נציין כאן כי בשנות העשרים, עברה יוכבד להתגורר אצל "מימי געלע"

(אחות של אמה רוייזה) על-מנת לסייע לה ולשהות בחברתה שכן היתה

נשואה וחשוכת ילדים וגם חולנית מעט.

*משפחת רפמן התגוררה ערב השואה ברח' פיקרסקה פינת רח' קושצ'ושקו

בבית צמוד קרקע, בצמוד למשפחת הרבספלד (ליד הפלימפ-משאבת מים)

לבית זה עברו מס' שנים לפני פרוץ המלחמה.

*הבנים והבנות שנישאו עברו להתגורר בעיירות כלהלן:

שאול- עבר ללוביצ'ה (כ-10 ק"מ דרומית לטומשוב)

שרה- עברה ללוביצ'ה ( – כנ"ל – )

לייביש- עבר לעיר זאמושצ' (כ-35 ק"מ צפונית לטומשוב)

חסקאל- נשאר בטומשוב לובלסקי

*עיסוק הבנים היה בדרך כלל מסחר בפשתן ומוצריו כהמשך לעיסוק של

סבא אברהם שהיה בעל בית-מסחר לפשתן בשוק של טומשוב,והבנים

המשיכו לעסוק בכך גם לאחר שהקימו משפחות ,פרט ללייביש שפתח חנות

מכולת יחד עם אשתו באזור היהודי של זאמושצ'.

*בשנים שקדמו לפרוץ המלחמה התגברו ההתנכלויות האנטישמיות של

פולנים כלפי יהודים ,והדבר התבטא בהפרעות לסוחרים ובאיומים על הקונים.

*סבא אברהם נהג להתפלל בבית הכנסת-"ישועל'ה שטיבל". הבן חסקאל

ומשפחתו שהתגוררו באזור אחר ,נהגו להתפלל בבי"כ-"חלם שטיבל".

*בתחילת שנות השלושים נוסדה בפולין מפלגה פשיסטית בשם "אנדקים"

חבריה פעלו בערים ובכפרים בדומה לצעירי המפלגה הנאצית S.A.בגרמניה.

חברי מפלגה זו היו צעירים וקיצוניים וארגנו הפגנות ומשמרות הרתעה ליד

חנויות ודוכנים של יהודים ואיימו על קונים שלא לקנות מיהודים . מדי פעם

היו גם פגיעות פיזיות ביהודים או בעסקיהם .

*משפחת רפמן הייתה דתית אדוקה והם היו קרובים לזרם החסידי באלז.

בדרך כלל היה לגברים זקן והנשים הלכו בכיסוי ראש. הבנים והבת שינשאו

ועזבו את הבית, הקימו בתים דתיים כפי שהיה בבית ההורים .

*הנושא הציוני שהתפתח באופן מואץ בשנות העשרים והשלושים ברחבי

מזרח אירופה ובפולין וקנה אחיזה בקרב בני נוער רבים, לא תפש במשפ'

רפמן ומאידך גם לא היו דיבורים על הגירה לארה"ב. (יצוין כאן כי הבית

החדש שרכשו בשנות השלושים, נרכש מיהודי חרדי שעשה עליה לישראל).

*הילדים של חסקאל ומינדל שנולדו בשנות העשרים (מירלה,מוטלה וליפה)

למדו בבית-ספר יסודי ממלכתי פולני-לימודי חול רגילים בנים ובנות בכיתה

אחת (אך הישיבה הייתה בצמדים של בנים לחוד ובנות לחוד) אחה"צ ובימי א'

למדו לימודי יהדות ודת.

*התגברות האנטישמיות בפולין הגיע גם לבתי הספר, וזכורים מקרים של

התנכלות והתגרות מצד ילדי הפולנים כלפי הילדים היהודים, בעיקר בדרך

לבית הספר וממנו . אך זכורים גם מקרים של סיוע והגנה לילדים היהודים

מצד ילדים פולנים, אך זה היה מיעוט מבוטל (ליפה זוכר כיצד אחד מילדי

הפולנים, בן של עו"ד מכובד משכונת "פרצלה", הגן על ליפה וילדים אחרים

ומנע פגיעה בהם).

ב. כיבוש פולין ע"י הגרמנים – ספטמבר 1939

*ב-1.9.1939 פלשה גרמניה לפולין . בטומשוב החלה התארגנות

ציבורית והערכות לקראת התקפה גרמנית. הדבר התבטא בחפירת שוחות

בצידי הבתים (מקלטים לא היו)ועמדות הגנה בנקודות שליטה מסביב לעיירה.

*ב-6.9.39 הפציצו הגרמנים את עריה וכפריה של פולין במסגרת מבצע

משולב עם פלישה קרקעית נרחבת לכיבוש פולין ,מבצע שכונה "הבליץ".

בהפצצה זו על טומשוב נפגעו האזורים היהודיים קשה,ובתים רבים נהרסו.

*משפחת רפמן ברובה הסתתרה באחת השוחות ליד הבית (פרט למוטלה

ששהה אצל חברים באזור אחר של העיירה). בית המשפ' לא נפגע בהפצצה.

*לאחר ההפצצה החליטה משפחתו של חסקאל לעזוב את טומשוב ולנסוע

מזרחה לכפר קטן שם התגורר סוחר יהודי בשם טוביה, ידיד של חסקאל.

חסקאל ומשפחתו הגיעו אל טוביה והוא סידר להם מקום באסם שליד הבית.

יצוין כאן כי גם דוד יצחק הגיע אל טוביה ביום זה(גם הוא היה עימו בקשרים)

*סבא אברהם וסבתא רוייזה והבנות יוכבד ופייגה,נשארו בבית בטומשוב .

*חסקאל ומשפחתו שהו בכפר אצל טוביה כעשרה ימים(עד לאחר ראה"ש)

ואולם עקב התנאים הקשים (הקור בלילות באסם ,ופיזור בני המשפחה בין

איכרים גויים ללינות לילה) קשה היה להמשיך,והם החליטו לחזור לטומשוב .

אך חזרתם הייתה לבית סבא וסבתא שכן ביתם נפגע ועלה באש משום

ששכונת מגוריהם הפכה אזור קרבות בין הפולנים לגרמנים .

*בינתיים השתלט הצבא הגרמני על כל פולין וב-13.9.39 הם נכנסו לטומשוב

והתרכזו בביעור קיני ההתנגדות של הצבא הפולני . ואכן באזור טומשוב פעל

כוח פולני שהסתתר בעיר ובסביבותיה והצליח לפגוע קשה בגרמנים באזור.

*יצויין כי הצבא הפולני גילה התנגדות למתקפות הצבא הגרמני באזורים רבים

בפולין לרבות בטומשוב . ליפה שהיה אז בן 9.5 סיפר על אירוע בטומשוב

שבו כוח פולני קטן הקים מארב לכוח גרמני גדול על אחת הדרכים ביער

בסמוך לטומשוב ,וחיסל את כל הכוח הגרמני .הגרמנים שלחו תגבורת גדולה

לאיתור הכוח הפולני וביצעו סריקות נרחבות גם בטומשוב . גם לבית סבא

הגיעו הסריקות. ליפה זוכר שהגיע חייל גרמני ודפק על דלת הבית וביקש

לבדוק האם מסתתרים חיילים פולנים בבית או בעליית הגג או במרתף.

לאחר זמן קצר סיים את הבדיקה ואמר כמה מילות הרגעה לבני המשפחה

ולילדים,ביקש מעט מים ומסר כי אין להם ממה לחשוש והוא אינו משתייך

לכוחות הS.S.ביציאתו מהבית טפח החייל על ראשו של ליפה ואמר לו לחייך

*ב- 23.8.39, נחתם הסכם "מולוטוב ריבנטרופ" בין גרמניה לברה"מ

בו נקבעה ,בין היתר,חלוקתה של פולין בין גרמניה לברה"מ,וסומן

מחדש הגבול בניהן .טומשוב והעיירות הסמוכות נכללו באחריות ברה"מ.

בהתאם לכך עזבו הכוחות הגרמנים את טומשוב ב-20.9.39 ונכנסו כוחות

הצבא האדום.

*כעבור שבוע ימים ב-27.9.39- חוה"מ סוכות הודיע מפקד הכוח הסובייטי

בטומשוב כי חלה טעות בסימון קו הגבול החדש והם צריכים לסגת מזרחה

מס' ק"מ ולהתייצב על קו גבול חדש ומדויק יותר (כלומר קו הגבול שהיה

עד מלה"ע הראשונה בין רוסיה לאוסטריה). עוד מסר המפקד הסובייטי

לתושבי טומשוב כי מי שמעוניין לעזוב ולעבור מזרחה לתוך השטח

הסובייטי, הצבא יאפשר זאת . הצבא האדום עמד לסגת בתוך כמה ימים.

*ההתפתחויות האחרונות עררו דילמה קשה בבית משפחת רפמן כמו

גם אצל שאר יהודי טומשוב וישובים אחרים מהם נסוגו הרוסים .האם לעזוב

ולצאת או להישאר. הנימוקים להישאר בטומשוב היו: זה בתינו ואין לנו בית

אחר . אין לנו אמצעים מספיקים להגר ולהתחיל מחדש במקום אחר.ולחיזוק

הנימוקים להישאר בטומשוב, נטען כי החיילים הגרמנים אינם גרועים יותר

מהקומוניסטים, ובתקופה הקצרה ששהו בעיר לא נקטו בצעדים קשים נגד

היהודים , והפעולות שביצעו כוונו נגד הצבא הפולני, ואזרחים אינם מטרתם,

וכעת משהושלם הכיבוש וחוסלה ההתנגדות הפולנית, ישובו החיים בעיירה

אט אט למסלולם הרגיל ,ומשפחת רפמן תשוב לעיסוקיה ולחייה הרגילים

כפי שהיו ערב הכיבוש . הנימוקים לעזוב את טומשוב היו : להישאר תחת

הגרמנים משמעותו הייתה, קרוב לודאי, גזר דין מוות. הגרמנים שהשלימו

הכיבוש וחיסלו את ההתנגדות הפולנית, יתפנו מעתה ליהודים ויחלו במסע

רדיפות נגדם כפי שכבר החלו בערים ועיירות רבים במערב פולין ובגרמניה.

*ההתלבטות של משפחת רפמן נמשכה יומיים ובסיומם נקט דוד יצחק יוזמה,

והביא לבית המשפחה 2 עגלות עם סוסים ובפעולות השכנוע האחרונות,

הצליח להביא את כולם להסכמה על עזיבת טומשוב .

ג. בריחה מהבית

*המשפחה כולה (סבא וסבתא, חסקאל ומשפחתו, יצחק וארוסתו רבקלה,

יוכבד ופייגה) עלתה על העגלות יחד עם מעט מטלטלים וחפצים חיוניים

ומזון, והחלה במסע לכיוון דרום,לעבר העיירה לוביצ'ה(כ-10 ק"מ דרומית

לטומשוב) בעיירה זו התגוררו,כזכור :האח שאול ואשתו פעשע,ללא ילדים

(שאול שימש בעת ההיא כראש הקהילה היהודית בלוביצ'ה), וכן האחות

שרה בלנדר ובעלה פייביש עם בנם הקטן יענקלה (היה ג'ינג'י) .

*בהגיעם ללוביצ'ה התברר כי עיירה זו תישאר תחת שלטון סובייטי ולכן

הוחלט שהמשפחה שהגיעה מטומשוב תתמקם בביתה של שרה, פרט

לחסקאל ומשפחתו, שהחליטו להמשיך לעיירה "ראבארוסקה"(כעשרים

ק"מ דרומית מזרחית לטומשוב)שם התגורר מכר ותיק של המשפחה בשם

משה אליהו,שהיה אף הוא סוחר פשתן.

*ואולם כעבור מס' ימים שבה משפחתו של חסקאל ללוביצ'ה (לא ניתן היה

להסדיר עבורם מקום מתאים לשהייה ממושכת) והשתכנה אף היא אצל

האחות שרה . בסה"כ הצטופפו אצל שרה 10 נפשות נוספות של משפ'

רפמן (האח יצחק ורבקלה נסעו לעיר למברג- כיום לבוב –באוקראינה,

המרוחקת כ-75 ק"מ דרומית מזרחית מטומשוב).

*החיים של הרפמנים במתכונתם החדשה בלוביצ'ה נכנסו למסלול רגיל עד

כמה שניתן לכנות את המצב "רגיל".(13 נפשות בבית שאכלס קודם 3 נפש)

*השמועות וחלקי הידיעות מטומשוב ומעיירות אחרות,אליהן נכנסו הגרמנים,

היו קשות ודיברו על רדיפות,מעצרים,התעללויות ורציחות . משפ' רפמן

הבינה כי בריחתה מטומשוב הייתה צעד נכון.

*החיים החדשים של משפ' רפמן נמשכו במתכונתם זו עד אמצע קיץ 1940,

דהיינו כ-10 חודשים .הילדים של חסקאל ומינדל אף שולבו בבי"ס המקומי

(בשפה האוקראינית)ואחה"צ למדו הבנים "בחיידר" המקומי.

ד. הגירוש לסיביר

*באחת השבתות של סוף יולי-1940 בבוקר, הגיעו כלי-רכב וחיילים של

הצבא האדום, התפרסו ברחובות ונכנסו לכל בית בו היו פליטים שברחו

מפולין (יהודים ולא יהודים) . בפי החיילים הייתה הודעה לפליטים מטעם

השלטון הסובייטי(אח"כ התברר כי ההוראה יצאה מסטלין עצמו) שהוחלט

לפנותם מאזורי הגבול המסוכנים,שם מתנהלים קרבות .

*החיילים הבהירו כי הפינוי יהיה מיידי והפליטים יפונו מזרחה לתוך ברה"מ

לעומק של כ-100 ק"מ (יעדי הפינוי ועומקו השתנו בפי החיילים כל הזמן)

*כאן המקום לציין כי בתחקיר טלויזיוני שעשה עיתונאי אמריקאי בשם :רוברט

פודגורסקי (וערך אותו לסרט עם הבמאי : סלאבומיר גרינברג ,על פינוי\גירוש

זה של הפליטים,אותו כינה :"הגירוש שהציל חיים" )היה מס' הפליטים שגורשו

מאזורי הגבול בין ברה"מ לאזורי השליטה הגרמניים, במזרח פולין,

כ-300,000 איש,מתוכם כ-200,000 יהודים,והשאר פולנים ואחרים .

לחלק מהפליטים נמסר כי יש כוונה להחזירם לערי ועיירות מוצאם בפולין,

משם ברחו, והפליטים בחלקם אף קיבלו זאת בשמחה ,כיוון שתנאי החיים

שלהם כפליטים באזורי החסות הסובייטים, היו גרועים ביותר. מאידך היה

להם קשר עם משפחותיהם בערי המוצא שלהם ,ומהם נודע באותה עת (קייץ-

40) ,כי המצב לא-קל, אך עדיין נסבל, וכי שובם של הפליטים לבתיהם עשוי

לחזק את המשפחות שנותרו מאחור .

*לחיזוק ההסחה, הודיעו החיילים הסובייטים כי אין צורך לקחת ציוד ומטלטלים

רבים,וכי בהמשך ניתן יהיה לשוב ולהשלים החסר. הסיבה למסר זה היתה

למנוע צפיפות ועומס יתר על הרכבות, וכן לאפשר העמסה מכסימלית של

פליטים על הרכבת.

*בעת מסירת ההודעות לפליטים,באופן אישי, הגיעו טנדרים גדולים וחנו

ברחובות לוביצ'ה . כאן המקום לציין את תחושות המצוקה והלחץ שאחזו

בפליטים, לאחר שהצליחו להירגע מעט ולהתארגן מחדש לאחר בריחתם .

*בשעות הצהריים החלו להעלות את הפליטים לטנדרים ולהסיעם לעבר

ראבארוסקה שם הייתה תחנת רכבת גדולה, ולשם קיבצו את כל הפליטים

מהאזור ומישובי הסביבה .

*כל בני משפ' רפמן שהגיעו מטומשוב, נכללו ברשימת הפליטים, לרבות סבא

אברהם וסבתא רוייזה ,וכולם נדרשו להגיע לנקודות הריכוז,ולעלות על כלי

הרכב. ואולם שרה ופייביש בעלה הצליחו לשכנע את הקומיסר הסובייטי

להניח להורים המבוגרים באמתלה שהם מתגוררים אצלה מזה זמן רב,אף כי

לא היו רשומים במרשם התושבים המקומי, והקומיסר אישר שישארו אצלה

*משפחתו של חסקאל (6 נפשות) וכן יוכבד ופייגה האחיות ,הועלו על הטנדר

והוסעו לראבארוסקה יחד עם שאר הפליטים . בתחנת הרכבת רוכזו אלפי

פליטים, ואחה"צ החלו להעלותם לקרונות,כ-40 איש בקרון, וזמן קצר לאחר

מכן יצאה הרכבת מזרחה .

*התחנה הראשונה של הרכבת הייתה העיר "למברג" לתחנה הגיעו יהודים

רבים תושבי העיר כדי לסייע ולעודד את הפליטים היהודים, ולתת להם

מוצרי מזון שונים וכן מזון וחלב לתינוקות.

הפליטים היססו לקבל את הסיוע, ואמרו כי נמסר להם שלא נוסעים רחוק

ואין להם צורך במזון ואספקה כה רב, אך יהודי למברג מסרו להם כי הם

מתוכננים לנסוע במשך 24 יממות ולהרחיק עד סיביר. זה הפתיע אותם,אך

גם שכנע אותם לקבל מהמקומיים כל מה שאפשר .

*הפליטים נסעו עד לעיר המחוז הסיבירית "נובוסיבירסק" ואף המשיכו הלאה

עד לעיר הפלך "אסינו" שבקצה מסילת הברזל במזרח. בנקודה זו הורדו כולם

מהרכבת .

*השלטונות הסובייטים הודיעו לפליטים כי מנקודה זו הם יפוזרו למחנות

שונים, ואפשרו להם לרשום את העדפותיהם ,עם מי הם מעוניינים להישאר

יחד . דוד חסקאל רשם את משפחתו וכן את יוכבד ופייגה, ואת משפ' גיסתו

אחות אשתו-משפ' טפלר (הורים+5 ילדים) מיזופוב . בסופו של דבר לא

הייתה התייחסות לבקשות אלו של הפליטים .

*חלק מהפליטים ובתוכם יוכבד ופייגה נשארו בעיר אסינו והועברו לאחד

המחנות באזור ושוכנו "בבאראק" (צריף עץ) .

*חסקאל ומשפחתו הועלו עם קבוצת פליטים על מעבורת גדולה על גדת

הנהר "אוב" ושטו במשך 7 ימים במעלה הנהר ושם הורדו והועברו למחנה

בתוך יער "טייגה" .

*משפ' טפלר הפליגה במעבורת אחרת מרחק 6 ימי הפלגה ,ומשם הועברו

למחנה אחר ביערות הטייגה .

*ובחזרה למשפ' חסקאל רפמן . קבוצת הפליטים הורדה כאמור באזור שומם

וחשוף ומרוחק ממקום ישוב . לקראת לילה ירדה הטמפ' מאד והשתרר קור

עז,והתארגנה קבוצה שאספה עצים מסביב להבערת אש ,סביבה התרכזו

הפליטים כדי להתחמם.

*בין הפליטים,שהיו כאמור יהודים ולא יהודים,היו אמנים ושחקנים מערים

שונות ברחבי פולין, והם ארגנו שירה בציבור לעידוד הפליטים והעברת הלילה

הקשה . למחרת בבוקר הגיעו אנשי מליציה סובייטים והעלו את הפליטים על

עגלות רתומות לשוורים, והסיעום למחנה בתוך היער ושיכנו אותם בבארקים.

*דוד חסקאל ומשפחתו קיבלו באראק עם שני חדרים (המבנה שימש קודם

לכן בית מעצר מקומי) והחלו להתאקלם במקום . ואולם התקופה הייתה סתיו

1940 (סוף אוקטובר) ומזג האוויר התקרר במהירות. קבוצת פעילים מקרב

הפליטים התארגנה והרימה קול זעקה, שלא ניתן לשרוד חורף במחנה אליו

הגיעו שכן המבנים אינם מתאימים לטמפרטורות כאלו, ודרשו שיעבירו את

הפליטים למקום מתאים יותר.

*מפקד המחנה דווח על ההתארגנות, ועל המסר שקיבל מהפליטים, למפקד

המחוז, ואכן הם שלחו צוות בדיקה בראשות אלוף-משנה ,והצוות קבע כי

אכן לא ניתן לשרוד חורף במקום הזה,והמליץ על העברה למקום אחר .

*כעבור מס' ימים חזרו העגלות עם השוורים והפליטים הוחזרו למעגן

המעבורות ושם הועלו על מעבורת ענק נגררת בשם "ברז'ה" ושטו

לעבר העיר "טומסק" ,שם הורדו והועברו למחנה עבודה בו הצריפים

היו משופרים ומותאמים יותר לחורף. במחנה זה העבירו את החורף והאביב .

ה. פלישת הגרמנים לברה"מ – שינוי סטאטוס היהודים

*בקיץ 1941 תקפה גרמניה את ברה"מ (21.6.41) במבצע "ברברוסה" .

מהלך זה שינה את המצב הפוליטי, וברה"מ הצטרפה לבעלות הברית

*בעקבות הצטרפות ברה"מ למלחמה ,החלה הדברות בין הסובייטים לממשלת

פולין, הגולה בלונדון , וסוכם בין הצדדים כי כל הפליטים ,אזרחי פולין שנכנסו

לברה"מ ורוכזו במחנות שונים, יקבלו מעמד של פליטים וישוחררו מהמחנות ,

ותתאפשר להם תנועה חופשית עם אישורי מעבר,בכל רחבי ברה"מ,פרט

לאזורי הקרבות עם הגרמנים .

*רוב הפליטים היהודים החליטו לעזוב את סיביר הקרה ולנוע לעבר דרום

מרכז ברה"מ ,(איזור הרפובליקות המוסלמיות כיום –קזחסטן,אוזבקיסטן,

טג'יקיסטן,אזרביג'ן וכו').

*דוד חסקאל ומשפחתו החליטו להישאר באזור בו שהו,ועברו לעיר "טומסק"

לשכונת הנמל שלה בשם "צ'רמושניקי", ובאזור זה נשארו כ-3 שנים עד

1944 . בתקופה זו התפרנסו ממסחר בביגוד, הנעלה ושאר אביזרי סדקית.

*הדוד יצחק ורעייתו רבקלה נותרו אף הם, והתיישבו באזור "ברנאול" הסמוך

לטומסק,ומדי פעם ביקרו בבית משפ' חסקאל בטומסק . בשנת 1943 נולדה

בתם הבכורה זהבה. יצחק היה במשך כל התקופה בקשר עם אחיותיו יוכבד

ופייגה שהתמקמו בעיר "אסינו" ,ובהמשך הן נעו מערבה ודרומה והתיישבו

בעיר "סוצ'י שבדרום קזחסטן .

*כאן המקום לחזור לבני משפחת רפמן שנותרו מאחור: בלוביצ'ה (סבא

אברהם וסבתא רוייזה, האח שאול רפמן ואשתו פעשע, האחות שרה

בלנדר ובעלה פייבל ובנם הקטן והעובר שבבטנה) ובזאמושץ' (האח

לייביש אשתו פרל ושלושת ילדיהם הקטנים). מה שידוע לנו מבוסס על דפי

עד של שתי עדות מהמשפחה שאותם הן מילאו בתחילת שנת 1957 מבלי               

להכיר האחת את השנייה .

העדה הראשונה : דודה פייגה- העידה ב- 1.57 על סבא וסבתא ועל האח

שאול והאחות שרה ומשפחותיהם וכן על 2 אחיות של סבא אברהם –נעמי

וחנה . על-פי דפי העד שמילאה, נתפסו בני המשפחה שנותרו בלוביצ'ה

באחת האקציות והובלו לתאי הגזים במחנה בלזץ המרוחק כ-15 ק"מ .

אך לא מן הנמנע שהם נרצחו (או חלקם) כבר במהלך האקציות, מירי של

הגרמנים ו\או עוזריהם ,שכן מדיניות הגרמנים הייתה שילדים וקשישים

וחולים צריך לחסל בבתיהם או בסמוך להם, ואין לטלטלם עד למחנה

ההשמדה. אין בידנו גם תאריך מוות מדויק של אף אחד מהנספים פרט

לשנה -1942 .

העדה השנייה : הגב' פסיה דודיס-העידה ב-3.57 על הדוד לייביש רפמן

ואשתו פרל לבית רוזנמן ושלושת ילדיהם ,שהתגוררו בעיר זאמושץ' .

פסיה מילאה שני דפי עד,אחד ללייביש ואחד לפרל ושלושת ילדיהם .

פסיה דודיס היא אחותה של פרל רפמן ועלתה לישראל שנים לפני המלחמה.

בדף עדותה היא מציינת כי המשפחה אף היא נרצחה במהלך 1942 .מקום

המוות היה כנראה במחנה המוות "בלזץ" שלשם הגיעו מרבית יהודי

זאמושץ' לאחר 5 האקציות שהיו בעיר, הראשונה ב-11.4.42 והאחרונה

בתחילת נובמבר 1942 . כמה מאות מיהודי זאמושץ' נרצחו ביריות בעיירה

אישביצה ששימשה כמחנה ריכוז אזורי מכל ישובי האזור לקראת שליחתם

להשמדה במחנות המוות שממזרח פולין. באישביצה הוקמה אנדרטה לזכר

הנרצחים מהעיר זאמושץ' ע"י ארגון יוצאי זאמושץ' .

(וגם פה לא מן הנמנע שחלקם נרצח עוד בזאמושץ' מירי במהלך אקציה ).

*ליפה מסר כי במשך כל תקופת הנדודים בסיביר ובברה"מ ,לא נוצר קשר

עם בני המשפחה שנותרו בלוביצ'ה ובזאמושץ' .

ו. תחילת הנדודים מערבה

*בשנת 1944 השלימו הגרמנים את נסיגתם מברה"מ, והשלטונות הסובייטים

החלו לעודד את הפליטים מאזור טומסק לעבור מערבה לאזור העיר

"קרסנודר" שבאזור הקווקז .

*לאזור זה עברה משפחתו של חסקאל, והתיישבה בכפר רוסי בשם "קרסניה

מלובנה".המשפ' שכרה חדר מבעלת בית שבעלה נהרג במלחמה מול הגרמ'.

בכפר זה שהתה המשפחה עד 1946 (כשנתיים) 4 הילדים למדו בבי"ס

ממלכתי כללי של הסובייטים .

*באביב 1946 העבירו הסובייטים את הפליטים מאזור קרסנודר,(לרבות משפ'

חסקאל) לעבר הגבול הפולני ומשם הם הועברו לאזור שלזיה שבדרום מערב

פולין , שפונה לקראת תום המלחמה מהכוחות הגרמנים הנסוגים .

*חסקאל ומשפחתו התמקמו במחנה פליטים בעיר "יאבור" בבית של מפונים,

ושם שהו מס' חודשים . כעבור מס' חודשים החליטה המשפחה לעבור

לצ'כיה בעידודם וסיועם של שליחי עליה-ב' מישראל, שפעלו במחנות

העקורים והפליטים ברחבי אירופה החרבה . מצ'כיה עברה המשפחה

לאוסטריה,תחילה לאזור וינה ואח"כ לאזור זלצבורג למחנה פליטים בשם

"רידנבורג" שהיה ממוקם בתוך העיר. האזור היה תחת מנדט אמריקאי .

*במחנה רידנבורג שהו כשנתיים עד מאי 1948 . בתקופה זו היה לחסקאל

קשר מכתבים רציף עם אחיו יצחק ואחיותיו יוכבד ופייגה .

ז. הקמת והרחבת משפחות ועזיבת היבשת הארורה

*דוד יצחק ואשתו רבקלה ,וכן האחיות יוכבד ופייגה ,שהגיעו מברה"מ ב-

1946 , התמקמו באופן זמני בעיר לודג'. בעיר זו נישאה יוכבד למאיר

נרציזנפלד ב-1946, וכעבור זמן מה הם עברו לגרמניה למחנה באזור העיר

"טרזה" ,שם נולדה ב-1947 בתם הבכורה שושנה-רוייזה,ע"ש סבתא

רוייזה שנספתה בבלזץ . פייגה נסעה לעיר "שצ'צ'ין" שבצפון מערב פולין,

שם הכירה את יענקב-לייב ווגמייסטר ונישאה לו בשנת 1946 ובשנת 1947

נולד בנם הבכור יצחק בעיר שצ'צ'ין . דוד יצחק ורבקלה נשארו בעיר לודג'

וב-1947 נולד ילדם השני- אדם, אח לזהבה .הם נשארו בלודג' עד 1950

ואז עלו לישראל שהו תקופה קצרה בזרנוגה ואחר-כך עברו לבאר-יעקב .

 *משפחת הדודה יוכבד שהתה במחנה עקורים בסמוך לעיר טרזה עד

3.1949 ואז עלתה לישראל והתיישבה בכפר "זרנוגה" בסמוך לרחובות .

*משפחת הדודה פייגה ,עלתה לישראל משצ'צ'ין בשנת 1949/50

והתמקמה בקריית ביאליק שבמפרץ חיפה . 

*ובחזרה למשפחת חסקאל רפמן . בחודש מאי- 1948 (חודש הכרזת המדינה)

החליטו הבנים :מרדכי-בן ה-20 ,וליפה-בן ה-18 להיענות לשליחי העלייה

מישראל, ולהתגייס לצה"ל במסגרת גח"ל (גיוס חוץ לארץ) .

הם הועברו למחנה אימונים בצפון איטליה ,במחוז טורינו,שם עברו אימוני

נשק כחודש ימים ואז הוסעו לנמל ונציה ,הועלו על אונית המעפילים

"קמפידוליו", שנשאה על סיפונה פליטים רבים ,והפליגו לארץ והגיעו

ביולי 48 ומייד שולבו במערך צה"ל (בתקופת ההפוגה השנייה).

*דוד חסקאל ואשתו מינדל ושתי הבנות מירלה וגיטלה, נותרו במחנה בעיר

זלצבורג . מירלה, הבת הבכורה,נישאה בשנת 1950 ליהודי חרדי ניצול שואה,

ששהה אף הוא במחנה . לאחר החתונה הציע החתן לחסקאל להגר לארה"ב,

שם יש לו אח שהחל להסתדר,והוא יסייע להם בהגעתם .

משפ' חסקאל החליטה להיענות להצעה , והיגרה לארה"ב בשנת 1951

נציין כי אשתו של חסקאל –מינדל- נטתה לעלות לישראל,בעקבות בניה,

אך כאמור ההתפתחויות הביאו אותה לבסוף לניו-יורק –ברוקלין .

בזה תם הפרק של משפחת רפמן בתקופת השואה הנוראה