דף לכבוד / לזכר

אידה קדלץ, שבנעוריה נקראה אידה אביש,

נולדה בעיירה יאסינה שבצ'כיה בשנת 1924 ,

למשפחה מסורתית, ולה זוג הורים ואח.

כאשר הנאצים הגיעו ליאסינה, שלחו אותה

ואת משפחתה למחנה הריכוז וההשמדה

אושוויץ-בירקנאו. כשירדה מהרכבת לאחר

נסיעה ממושכת וקשה, מרוצפת במוות,

בתנועה חדה ובהינף שרביט מנצחים, סימן דוקטור מנגלה מי

לחיים ומי לתאי הגז.

הוריה של אידה נשלחו למקום שאין ממנו חזרה. אידה נשלחה

לחיים, וכך שרדה את אושוויץ, את גלזן קירכן, את אסן ואת

ברגן בלזן.

מחנה אחר מחנה, עברה חוויות קשות ביותר, כאשר המוות ניצב

מול עיניה בכל יום ויום. אך בזכות תושייתה הרבה, אופייה החזק

ותפיסת החיים החיובית שלה - וגם בדרך נס - שרדה כדי לספר.

"הנס מיאסינה" מאגד את כל פרקי חייה של אידה, מילדותה

היפה והמאושרת בין רחובות קטנים, ריח טוב של בישולים

ממטבח הבית, קטיפת פטריות ביער, טבילה באגם וטיפוס

על עץ אגסים, עד למראות הקשים של הרג ואכזריות חסרת

מעצורים, איתם נאלצה להתמודד לבדה בעודה אישה צעירה.

"הנס מיאסינה" מתאר גם את סיפור עלייתה לארץ, השתלבותה

בעיר כפר סבא, ופעילותה ההתנדבותית האמיצה: מעל

לשלושים שנה, בכל יום שואה, גוללה את סיפורה מול תלמידים

בני כיתות שונות בבית הספר "הבנים" שבלוד. תלמידים אלו

הקליטו וצילמו אותה, שיכתבו את סיפורה, וחלקם עומדים

איתה בקשר עד היום. במהלך פעילות זו, סיפרה את סיפור

המלחמה גם במחנה "חטמ"ר אפרים" בו שירתה נכדתה הילה,

והשתתפה בטקס יום השואה שהתקיים בו. כך אידה קדלץ שמה

לה למטרה לספר לדורות הבאים את כל קורותיה, זוועה אחר

זוועה, נס אחר נס, כדי שלא יאבד הסיפור, כדי שהעולם ישמע.
הקדשה
ספר זה מוקדש לאימי היקרה והאהובה,
ששרדה תלאות בלתי אנושיות,
אחרי אין ספור ניסים שעברה.
אפילו בשמה של העיירה הקטנה בה נולדה - יאסינה,
טמונה המילה נס כרמז לבאות.
אמי תמיד אומרת: "אל תשכחו, תספרו, תעבירו
הלאה, שלא יגידו שלא קרה הדבר הנוראי הזה".
ואכן הצלחנו - אימי, בנותיי ואני להנציח ולתעד את
מסכת חייה, בספר זה.
הספר מוקדש לך אימי היקרה
ולבנותיי - הילה ומורן,
שתעבירו הלאה לדורות הבאים.
בתקוה ובאהבה רבה,
מירה
אידה )אביש( קדלץ בתי ואני
עריכה: שרי שביט
עיצוב: רות רודין
הוצאת דוקוסטורי בע"מ
בר-אילן 34 רעננה
טל': 09-7419471
www.docostory.com
תשע"ג 2012
חברת דוקוסטורי לרבות בעלי מניותיה ו/או מנהליה ו/או עובדיה ו/או שלוחיה
איננה אחראית לתוכן המובא בספר זה, לנכונותו ו/או מהימנותו ו/או מידת דיוקו
ו/או השפעתו, ולא תישא בכל נזק , אבדן, עוגמת נפש וכיוצא באלו תוצאות,
ישירות או עקיפות, שיגרמו לכל אדם, כתוצאה מהוצאה לאור של ספר זה.
התכנים בספר הינם תיעוד של זכרונות, חוויות, השקפות ודעות של המחבר/ים,
מנקודת ראותם האישית, ומובאים על אחריות המחברים בלבד,
ואין בהם משום הבעת דעה מטעם חברת דוקוסטורי.
הַנֵס מיָאסִינָה
סיפורה של אידה קדלץ


תוכן העניינים:
פרק ראשון: מכתבי האהבה של ברטה עמ 7
פרק שני: משפחה של פטריות עמ 20
פרק שלישי: הזמנה לחתונה עמ 31
פרק רביעי: בית חרושת לעצים עמ 35
פרק חמישי: טבעת מפלדה עמ 43
פרק שישי: ארץ חדשה עמ 58
פרק שביעי: דור ראשון, והדורות שאחריו עמ 68
במחנה הריכוז וההשמדה בירקנאו סידרו אותנו בשורות. בכל שורה עמדו
חמש נערות. כך בכל יום ספרו אותנו ובדקו את נוכחותנו. היינו אולי חמש
מאות. אני תמיד עמדתי בשורה הראשונה.
לילה אחד הוציאו אותנו מהצריפים בבהילות והעמידו אותנו בשורות
לספירה. לאחר מכן הוליכו אותנו אל תוך החשכה.
המשכנו ללכת.
הייתי כל כך רזה וחיוורת, וביקשתי מהבנות האחרות שיתנו לי סטירות
בפנים, כדי שהעור יאדים ואראה בריאה יותר, אבל אחד מאנשי האס.אס
שם לב לכך שאני חלשה מאוד, וקרא לי לצאת מהשורה.
"אני חושב שאת לא יכולה להמשיך בדרך", הוא אמר בגרמנית בקול קשוח.
"אמנם אני נראית קטנה וחלשה", עניתי במהירות באותה השפה ובלי
להרים את עיני, "אבל יש לי כוח".
החייל הגרמני הביט בי רגע ארוך. נפלתי על הברכיים וביקשתי ממנו
שישאיר אותי. "אני יכולה לעבוד, נדמה לך שאני רזה אבל אני חזקה ובריאה
ויכולה ללכת".
"קומי", הוא אמר לי, "רק שלא אצטרך להקשיב לסיפורים שלך".
ככה חזרתי לשורה. הצטרפתי לאחרות.
היה זה נס. אחד מרבים שבזכותם ניצלו חיי.

7
מכתבי האהבה של ברטה
לתיכון היחידי בעיר יאסינה, התבקשו התלמידים לבוא עם תלבושת
אחידה. רוב הבנות לא נהגו ללבוש לבית הספר מכנסיים, והיו
מופיעות ללימודים עם שמלות או חצאיות. אבל לי היה דוד שגר
בווינה, שידע שאני מעדיפה מכנסיים על פני שמלות. הוא שלח לי את
הבגד הגברי, וככה הלכתי. אבל בדרך קלט אותי במבטו אחד הרבנים
של העיירה יאסינה, שמיד פגש את סבא שלי הרש, ובישר לו את
הבשורה המרעישה: "הנכדה שלך הולכת עם מכנסיים".
בתקופה בה גדלתי נשים לא נהגו ללכת עם מכנסיים, ובטח שלא
נשים יהודיות, אבל סבא שלי היה אדם חכם. "אני לא אחראי על
הנכדה שלי", הוא הסביר לרב בחיוך, "אמא שלה מלבישה אותה. את
האמת שיש לה דוד שגר בווינה שיודע כמה קשה החורף כאן. הוא
דואג לנכדה, ושלח לה את המכנסיים כדי שלא יהיה לה קר".
את סבא הרש הכרתי היטב. הוא היה גבוה עם זקן לבן וכובע, אותו
החליף לכובע חגיגי יותר רק בימי שבת.
סבא הרש בוהורוצ'ינר
8
"מאז שאני זוכרת אותו, יש לו זקן לבן", אמא שלי נהגה לומר. היו
לו עיניים כחולות ובהירות, כמו העיניים שלי, והוא היה בנאדם טוב
מאוד, יהודי שומר שבת שמקפיד על החגים.
המכולת שהייתה ברשותו פעלה כל השבוע, פרט לימי שבת. גם ביום
ראשון היא הייתה פתוחה, והגויים כבר התרגלו לחלופת הימים.
הם מאוד אהבו את סבא הרש, מפני שאם היו צריכים דבר מה היו פונים
אליו, ומשום שבמכולת היה הכל: קמח, ביצים, סוכר ולחם שנאפה
במקום. כל מוצר ומוצר נשקל במשקל, ונארז בשקיות בעבור הלקוח.
סבא החזיק ספר ובו רשם את כל הקניות שעשו הלקוחות. לפעמים,
כשלאנשים ביאסינה לא היה כסף, הם קנו בהקפה ושילמו לו בסוף
החודש. היו גם כאלו שלא שילמו בכלל. לאלו, סבא לא עשה בעיות.
הוא מעולם לא הלך לבית המשפט או למשטרה. רק כשהחוב תפח
לממדים גדולים מאוד, סרב למכור להם ללא תשלום.
אותה מכולת שהייתה שייכת להוריה של אמי בצ'כיה, היוותה עסק
קטן ומשפחתי בתוך האימפריה האוסטרו-הונגרית הגדולה. סבא
הרש התפרנס יפה מהמכולת, ואמי עזרה לו ככל שיכלה. חלק גדול
מהסחורה הגיע למכולת של סבא על עגלה עם סוסים, אבל את הקמח
והסוכר, לדוגמא, הביאו לחנות דווקא בשקים גדולים. אמי נשאה
אותם מתחנת הרכבת של יאסינה על גבה, ולא נתנה לאביה להתאמץ
בעבודתו. אז לא היה מקובל שאישה צעירה סוחבת שקים, אבל היא
רצתה לעזור לו. "אני חזקה", העידה על עצמה, "אני אוהבת את אבא
שלי כל כך, ואני לא רוצה שיעבוד קשה".
כזאת הייתה אמי, ברטה לבית בוהורוצ'נר, אישה חזקה ונחושה
שנולדה בסוף השנה הראשונה של המאה ה 20- , בעשרים ושלושה
לנובמבר, 1900 .
תחנת הרכבת של יאסינה, עיירה קטנה במזרח צ'כיה על גבול פולין,
הייתה החיבור של אנשיה עם העולם. טלפון לא היה, רדיו לא היה -
אבל אפשר היה לנסוע ברכבת רחוק, לכל מדינות אירופה שניצבות
לצד חבל ההרים הקרפטים. בהרים שסביב העיירה גרו הנוצרים,
שעסקו בחקלאות. הם גידלו כרוב ותפוחי אדמה, כרתו עצים ביערות,
והכינו אותם, כדי שנוכל לחמם את ביתינו וכן את ביתם.
9
ביאסינה היו חנויות נעליים רבות, וגם חנויות טקסטיל, ורוב היהודים
בה, חמישים משפחות יהודיות סך הכול, עסקו במסחר. בסופי השבוע
אנשי הקהילה הלכו לבית הכנסת, והנוצרים לכנסייה הקתולית שלהם.
בכל פעם שאמי הופיעה בבית הכנסת, שאלו אותה הנשים, "ברטה
איפה מתפללים עכשיו? באיזה עמוד? באיזו שורה?", כי היא ידעה
את הכל בעל פה.
היא הייתה מאוד מודרנית לתקופתה, יפה וחכמה, וידעה תמיד לומר
ולעשות את הדבר הנכון. לבית הכנסת לא הלכה באופן קבוע, אבל
בכל הנוגע לחוקי הדת היא הקפידה מאוד, במיוחד על הכשרת הבשר
ועל הכשרת הבית לפני חג הפסח. הבית הבהיק מניקיון לפני החג,
ואת המצות היינו אופים בבית של אחת השכנות, כל נשות השכונה.
אהבתי את החגים מאוד. בסוכות בנינו סוכה, ושלנו הייתה תמיד הכי
יפה, מפני שאמי ידעה לצייר ולקשט כל כך יפה. אכלנו בסוכה, ותמיד
אמא שלי. ברטה לבית בוהורוצ'נר
10
ביקשתי לישון בה, אבל אמי לא הסכימה.
סבא הרש דיבר המון שפות, יידיש,צ'כית, גרמנית, הונגרית ורוסית,
שהיו השפות הרשמיות של האימפריה, ושלח את אמי לבית הספר,
שם למדה הונגרית וגם קצת רוסית.
כשהייתה בת ארבע-עשרה פרצה מלחמת העולם הראשונה, ותקופה
קשה באירופה מצאה את דרכה גם לצ'כיה. אמה של אמי, נפטרה
כשאמי הייתה תינוקת. זמן קצר לאחר מכן סבא הרש נשא לאישה
את סבתי החורגת, ריסי )ריסה( שאנבל, שילדה לו שלושה בנים ושתי
בנות: שרלוטה )שארי( שנולדה ב 1901- , אירה שנולד ב 1908- , ברנרד
שנולד ב 1910- , עמנואל )מנדל( שנולד ב 1913- ויהודית שנולדה
בשנת 1924 . אלו היו אחים למחצה של אמי, אבל מכיוון שהייתה
האחות הגדולה, טיפלה בהם ואהבה אותם כמו אם. למרבה המזל, את
דודי האהוב ברנרד בוהרר
11
דודי האהוב מנו בוהרר
דודתי יהודית אלטמן )אחות של אמי(
12
סבא לא גייסו למלחמה והוא נשאר עם המשפחה ביאסינה.
בבית הספר אמי התגלתה כתלמידה מעולה. היא אהבה מאוד לקרוא
ספרים, בצ'כית, גרמנית והונגרית. כל הנוצריות בעיירה, שלא ידעו
קרוא וכתוב, באו לאמא שתכתוב עבורן מכתבים. גם נוצריות שהלכו
לבית ספר וידעו קרוא וכתוב, בקשו ממנה שתכתוב עבורן מכתבים,
כי היא כתבה כל כך יפה. בדרך כלל היה מדובר על כתיבת מכתבי
חיזור ואהבה אינטימיים לאהוב אנונימי. היא הייתה מקבלת את הפונות
בחצר, כדי שבני הבית לא ישמעו את אשר על ליבן. "זה לא נעים
שישמעו אתכן", הייתה מסבירה להן בצחוק קטן, "כי בשבילכן מה
שכתוב הוא מאוד רציני". אחרי שהמכתב היה נשלח ותשובה הייתה
מגיעה מהבחור הנחשק, הבנות היו באות שוב, ואמי הייתה מקריאה
להן את הכתוב. המון חתונות נחגגו בזכות המכתבים שהיא כתבה.
במקרים אחרים היא הגיעה לביתן של הנשים הנוצריות וכתבה
את המכתבים אצלן. כשרצו להודות לה היו מעניקים לה במתנה
צרור תפוחי אדמה או כרוב. לאיש לא היה הרבה כסף בימים ההם,
כשמלחמת העולם הראשונה השתוללה בכל מדינות אירופה.
את השפה העברית למדה אמי בבית הכנסת. בכל פעם שהייתה מגיעה,
שאלו אותה הבנות האחרות בעזרת הנשים, "ברטושק'ה, הקנטור החזן
מתפלל עכשיו, תביאי את הספר תראי לנו איפה להתפלל".
כנערה הייתה זריזה וקטנה, והתגנבה ל"חדר" וקראה בספרי התפילות
שלו. את הא"ב העברי למדה במהירות שיא. היא הייתה אדם מיוחד.
תמיד הייתה מוקפת חברות ותמיד ידעה איך לדבר עם כל אחד, נוצרי או
יהודי, אדם פשוט ואנאלפבית או אדם משכיל. המילים היו הקסם שלה.
בימי מלחמת העולם הראשונה, נדרשה אמי לעזור במכולת אפילו
יותר. ריסי, אמה החורגת, נהגה לאפות את הלחם שסבא מכר. זה היה
לחם טעים ושחור, אבל לא שחור מאוד. גם אני זוכרת את הלחם הזה,
שהמשיכה לאפות בימי ילדותי. לקראת שבת אפתה חלות. למרות
שחיו אז בצמצום ולמרות המלחמה הגדולה, רעב לא היה.
מאחורי הבית בו גדלה אמי החזיקה המשפחה פרה ברפת, ולצדה
תרנגולות ולפעמים גם אווזים שסיפקו למשפחה ביצים ובשר. הגינה
הייתה גדולה ובה עצים בעלי פריחה סגולה, וגם עצי תפוחים. בקרבת
13
מקום צמחו דובדבנים שהיה אפשר לקטוף בשעות הבוקר המוקדמות.
את הבית הזה גם אני זוכרת, ואת טעמם הטוב של תפוחי העץ מהגינה
אני יכולה לדמיין עד היום.
בנוסף על כישרון הכתיבה של אמי, היא הייתה טובה מאוד בכל
הקשור לעבודת יד. היא ידעה לסרוג שמלות וחליפות במסרגה אחת,
ועבדה בשביל חוג לקוחות מפראג שהזמין ממנה דברי סריגה. היו לה
ידי זהב.
פעם אחת, כשהייתי בת שמונה, קרה לה איזה פנצ'ר, ושרוול אחד
מהבגדים לפראג נשרף ונהרס. למחרת בבוקר היה צריך לשלוח את
הבגד, ואמא הייתה טרודה. "אולי את יכולה לנסות קצת לסרוג?"
ביקשה ממני לעזור לה. סרגתי כל הלילה את השרוול עד שהושלם,
ורק אחר כך הלכתי לבית הספר.
בצעירותה, סבתא ריסה חיפשה לאמי שידוך ללא הרף. היא רצתה
מאוד שהיא תתחתן. "האחים הקטנים שלך כבר גדולים", הסבירה לה,
"את כבר גדולה ואת צריכה חתן".
אמי הקשיבה לה, אבל בלבה לא רצתה להתחתן. היא הייתה עדיין
צעירה ואהבה להיות חופשייה.
למרות העבודה המאומצת במכולת, אמי הצליחה גם לנסוע לחופשה
עם חברות להרי הקרפטים. זאת הייתה חופשה נהדרת, באוז'הורד,
עיר ירוקה וצפונית בין הרים, אליה נסעו הרבה מאנשי יאסינה
לחופשה. המילים "ארץ ישראל" נשמעו סביבה, והיא ידעה שיהודים
רבים בגילה עוזבים את צ'כיה ונוסעים לשם, הופכים לחלוצים, אבל
אמי לא הייתה קשורה לשום תנועת נוער, ולכן האפשרות לא עלתה
בדעתה. גם אבי, כמוה, לא באמת חשב על דברים כמו ארץ ישראל
או חתונה.
אבא היה בחור יפה בעל שער שטני ועיניים כחולות. ב"חדר" הוא למד
לקרוא ולכתוב בעברית, ובהמשך הלך לבית ספר בו למדו גם רוסית
והונגרית. לאבא היו אחות ואח, והוא, סמואל אביש )שמעייה, ביידיש(
היה הבכור. הוא נקרא על שם סבא שלו סמואל, ונולד ביאסינה, בשני
לדצמבר, 1894 . את הוריו, סבי וסבתי רבקה ויוסף, הכרתי ואהבתי מאוד.
משפחתו של אבי הייתה משפחה עשירה, שבבעלותה עסק שדאג
14
להעביר עצים כרותים מהיערות, היישר אל בית החרושת שהפך אותם
לקרשים. מהקרשים האלו בנו רהיטים. בימים ההם, עץ היה חומר
בסיסי. כל הרהיטים היו מעץ, ובחורפים העץ היה חיוני לחימום הבתים.
לא הייתה מודעות לכך שהעצים ברחבי העולם נעלמים. הדאגות סבבו
בעיקר סביב העבודה הפיזית הקשה, העגלות והסוסים שהובילו את
העצים ממקום למקום, והתשלום הגבוה שהיה צריך לשלם כדי לעבוד
סמואל אביש )שמעייה, ביידיש(
15
על חלקת יער מסוימת. המשפחה המורחבת אף היא הייתה משפחה
עשירה שישבה לא רחוק מיאסינה, במחוז ראחוב.
בחורף השכנות היו באות אלינו הביתה כולן, כדי להכין שמיכות
מנוצות אווזים מרוטות. בעת התפירה, אמי שרה להן. לפעמים היה
נדמה שבאו אלינו רק כדי לשמוע אותה שרה.
16
17
המכתב של איז'ו לדוד מנו
18
אמי ידעה לסרוג, ולעשות עם ידי הזהב שלה עבודות אמנות שונות. היא
נהגה לסרוג גרביים וסוודרים, וגם לחדש צווארונים. בימים ההם היו
הופכים את הצווארונים, מנקים ותופרים אותם מחדש, כדי להמשיך וללכת
עם אותה החולצה. לא היה די כסף כדי לקנות בגדים חדשים.
כשפרצה המלחמה בראשון לספטמבר 1939 , המשכתי ללכת לבית הספר,
אבל באוויר כולם הרגישו שמשהו הולך לקרות. היו שמועות על כך
שהמלחמה משתוללת באוסטריה ובפולין. להוריי היה קשר עם משפחה
מווינה. הם כתבו לנו על מעשיו של היטלר.
ב 1941- , היינו המשפחה היחידה ביאסינה שקיבלה הודעה בכתב
מההונגרים, שעלינו לעזור את המקום תוך 48 שעות. אמי מיד החלה
לאפות לחם, לפרוס אותו לפרוסות ולייבש אותו בתנור. החלטנו לנסוע
לדודתה שגרה בפולין, לאסוף את הציוד ולהכין עגלת מסע, אבל הכל נשמר
בסוד, כדי שהשכנים לא ידעו. בינתיים, התחלתי אני לתקן את הצווארונים
בשביל הלקוחות. יום אחד הגיע קצין גרמני בדרגה בכירה וביקש שאתקן
בשבילו כמה חולצות.
"אני צריך את זה מוכן עד מחר", הוא אמר.
כשהוריד את המעיל, ראיתי שמוטבע בצד הפנימי שלו צלב קרס. פחדתי
עד מוות בשנייה הזאת, אבל הרגשתי שאלוהים שלח אותו בשבילנו.
"יש לי פה המון עבודה, אז כדי שאני אדע שזה שלך תכתוב לי בבקשה את
השם שלך וגם את הדרגה", ביקשתי.

19
"בשביל מה את צריכה את זה?" הוא שאל, אבל כתב לי בכל זאת. כשהוא
הלך שמתי את הפתק במעטפה ושמרתי אותה.
כשעזבנו, היינו צריכים לעבור את הגבול דרך העיירה מיקוליצ'ין, בין פולין
לצ'כיה. על הכביש הראשי עמדו חיילים. למרות גילי הצעיר, לבשתי כובע
ונעליים של בחורה יותר מבוגרת. הוריי ואחי ישבו בעגלה.
"לאן אתם הולכים?", הם שאלו.
"אנחנו נוסעים לחופשה אצל דודה שלי, והקצין הזה נתן לנו את המכתב",
שלפתי את המעטפה.
"הקצין הזה מאד מוכר, את לא צריכה להראות לנו את המכתב", החיילים
חייכו, ומיד פתחו לנו את השער. יצאנו משם. כשעברנו את הגבול אמי
ביקשה מאחי שיעצור את הסוסים.
"אני רוצה להבין מה קרה פה", היא שאלה, "אידה, איזה מכתב היה לך?"
"לא היה שום מכתב", עניתי. "היה לי רק את השם שלו והדרגה. אמא תהיי
רגועה", ביקשתי ממנה, כי פחדתי שמרוב דאגה היא תקבל עוד התקף
אסתמה, "עברנו את הגבול ועוד מעט נגיע לדודה".
את החולצה של האיש מעולם לא הספקנו לתקן.
זה היה נס. אחד מרבים שבזכותם ניצלו חיי.
20
משפחה של פטריות
הוריי התחתנו בעשרים לאוגוסט, 1920 , רב חיתן אותם תחת חופה
לבנה. הייתה ביניהם, ברטה וסמואל, אהבה קטנה שנולדה בשידוך
וצמחה לאט עם השנים. שנתיים אחרי החתונה, בשלישי לאוקטובר,
נולד אח שלי, איזידור.
אימי ואבי ביום חתונתם 20.08.1920
21
הדירה של הוריי הייתה ביאסינה זמיר, ברחוב לזשטינה מספר 1803 ,
רחוב צדדי בשכונה היהודית, לא רחוק מהרחוב הראשי של העיירה.
שם אמי הרתה את אחי, שאחרי שנולד כולם קראו לו בשם החיבה
איז'ו. הוא היה קרוי, כנראה, על שם דוד רחוק שנפטר.
בתשעה ביוני 1924 , נולדתי בשם "ייטי אידה אביש", אבל בבית
כולם קראו לי פייגה יטה, ביידיש. נולדתי עם עיניים כחולות
בהירות, ושער שחור. מעולם לא נראיתי יהודיה. היו הרבה צ'כים
כמוני, בצבעים האלה. אולי זה היה סימן בשבילי, מעין מראה של
מזל, שהציל אותי בהמשך.
הבית שלנו שעמד על קומה אחת, היה תמיד נקי, ומרווח דיו בשביל
כולנו. כדי לשמור את רצפת העץ מבריקה, שפשפנו אותה במברשת
עבה. זה היה בשכונה היהודית של יאסינה, שבעצם הייתה רחובות
צדדים שהתפתלו ויצאו מהרחוב הראשי. אחרי מפתן הדלת ניצב
המטבח הגדול, בצד ימין היה חדר השינה שלנו: של אבא ואמא, ושלי
איז'ו )איזידור(
22
ושל אחי - ובצד שמאל החדר של סבתא רבקה, אמא של אבא.
סבא פייביש נולד בחמישה עשר לינואר, 1854 , בעיר סולוטויניה באזור
נדבוריבה בצ'כיה. גם סבתא רבקה נולדה באותה העיר, בארבעה עשר
לפברואר 1853 . ליאסינה הם עברו באפריל 1859 .
בשלושים ליוני 1875 נישאו ונולדו להם לא פחות מעשרה ילדים, אבל
למרבה הצער שלושה מתוכם נפטרו. כשהייתי קטנה מאוד סבא הלך
לעולמו. אני לא זוכרת את התקופה הזאת כל כך, רק זוכרת שדיברתי
עם שניהם ביידיש, ושבלילות הייתי ישנה עם סבתא בחדר, כדי שלא
תרגיש לבד.
אמי ילדה אותי בבית, בעזרת מילדת שהגיעה במיוחד, אבל משרתים
לא היו לנו. אמי עשתה את עבודות הבית בקלילות ובעצמה. לעתים
שכיחות סבלה אמי מהתקפי אסתמה. הדוד מווינה שלח לה תרופות
שעזרו לה מאוד. אחרי שהמלחמה החלה, הוא הפסיק לשלוח את
התרופות.
כשאמי הייתה חולה והשתעלה ללא הפסק, מריקה, אוקראינית צעירה
וחסונה, הייתה באה ועוזרת לה לחלוב, וגם לכבס את הבגדים. מכיוון
שלנו לא הייתה באר, היינו מביאים מים בדליים מהבאר השכנה.
המשא היה כבד מאוד, ומריקה הייתה עוזרת בסחיבות. בשביל
הכביסה מילאנו אמבט גדול מעץ, ובו השרנו וניקינו את הבגדים,
הסדינים והמגבות, ולפני פסח או ראש השנה היינו מכבסים אפילו
את הווילונות. נדרשו הרבה מים בדליים כדי למלא את האמבט עד
תומו, מה שגרם להליכות רבות אל הבאר ובחזרה.
אמי תפרה לי בובה קטנה, משאריות צמר גפן ובגדים ישנים. גם הבובה
ובגדיה השתתפו בטקס הכביסה: אמא כיבסה את הבגדים שלי, ואני
את של הבובה החמודה. כשהשמיכות והמצעים כובסו, מיד התייבשו
וחזרו ריחניים לדפנות המיטה, מה שהפך את הפעולה ליום עבודה של
ממש. לא היו שמיכות או מצעים רבים להחלפה, כמו שיש לנו היום.
אמי נהגה לבשל מאכלים נהדרים שאכלתי בחדווה רבה, כמו "לטקס",
לביבות תפוחי אדמה. היא עמדה במטבח, וגירדה במקצועיות תפוחי
אדמה, אותם ערבבה עם ביצים מלח ופלפל. בימי שישי אפתה חלות
בתנור, שהיו ממלאות את כל הבית בריח של שבת. היינו מתעוררים
23
בבוקר, ועד שקמנו מהמיטה החלות כבר היו מונחות על השולחן,
יפות ומפוארות. לפעמים, מפאת תקציב, לאמי לא היה קמח לבן, ואז
השתמשה בקמח כהה וזול. בימים האלו היא לא הניחה את החלות
הריחניות על השולחן, כדי שאם מישהו ייכנס אל הבית, לא יראה שהן
כהות. לעתים היה קשה מאוד לעשות את השבת כי לא תמיד היה
בשר, אז אמי הגישה רק דג מלוח או מרק פשוט, אבל כולנו ישבנו אל
השולחן כאילו אכלנו סעודה כיד המלך.
אבל לפעמים כן אכלנו בארוחת שישי כדורי בשר. היא הייתה מבשלת
אותם בסיר רותח עם בצלים וגזרים, ואכלנו אותם עם החלות הטריות.
אני זוכרת את המנה הזאת: מזלג עם חלה וחתיכת כדור בשר, ועליהם
רוטב כזה טוב שנמס בפה.
דגים אמי הכינה רק בחגים, אבל לא מסוג גפילטע-פיש. בימי שבת
בחורף הייתה משקיעה בצ'ולנט טעים. היא עשתה אותו נהדר, עם
שעועית פריכה וגריסים, ואם יכלה להוסיף חתיכת בשר וקצת מלח
ופלפל, זה היה מעשיר את הסיר שעמד על האש, ובהמשך גם נכנס
לתנור. החימום הארוך של הצ'ולנט חימם את כל הבית, והחום הטוב
נשאר גם עד שחזרנו מבית הכנסת בשבת בערב. בקיץ המאכל האהוב
עלי ביותר היה קוגל בתנור שהיה עשוי שמרים, קמח ותפוחי אדמה,
מלח ופלפל וקצת שומן אווז. אהבתי גם חלה רטובה עם תפוחי
עץ. אלו היו מעדנים. אמא הייתה שרה בזמן שהייתה מבשלת, כמו
שהייתה שרה לשכנות שהיו באות למלא את השמיכות בנוצות לפני
החורף, ואני אהבתי להקשיב.
את ימי הקיץ אהבתי מאוד. יאסינה הייתה מוקפת בטבע הררי ומיוער.
אחרי תום הגשמים ליקטנו פטריות טריות, אוכמניות ותותים. את כל
מה שליקטתי בחוץ, הבאתי הביתה לאמא, שכבר ידעה איך להכין
מהדברים מאכל מענג, כמו ריבה או קונפיטורה. לחוויה התלוותה אלי
אישה נוצרייה מבוגרת, שגרה בסמוך לנו ואהבה אותי מאוד. היא נהגה
לדפוק על חלוני מוקדם מאוד לפני שהבוקר עלה, ויחד יצאנו ליערות
ובחרנו את הטובות ביותר. בצהריים חזרתי הביתה עם השלל. ידעתי
היטב איזה פטריות מותר ללקט ולאכול - אלו עם הראש החום השמן
- ומאלו צריך להיזהר מפני שהיו רעילות. ליקוט הפטריות היה חביב
24
עלי במיוחד, כי הפטריות היו פזורות סביב העצים בקבוצות קטנות,
כמו משפחה. שתי פטריות גדולות כאמא ואבא פטרייתיים, וסביבם
עוד פטריות קטנות יותר, כמו ילדים. כשנכנסתי הביתה, אמי לקחה
את הסלסילות המלאות מידי, ובדקה בעיניה הממוקדות פטרייה
פטרייה, לראות שכולן בסדר. את ה"הורים" שליקטתי, ייבשה אמי
בחוץ על אדן החלון, כדי שתוכל לבשל מהם מרק חם לימי החורף.
בימי הקיץ החמים הלכנו לשחות, חברותי ואני, בנחל ארוך שניצב לא
רחוק מהשכונה שלנו. המים הירקרקים היו די עמוקים, אבל ידעתי
היכן אפשר להרגיש את הקרקע בקצות האצבעות, ולא פחדתי. בבית
הספר למד איתי נער יהודי בשם הרש, שהיה מגיע לשחות בנחל לצדי.
יום אחד שיחקנו בנחל והוא ניסה להטביע את הראש שלי מתחת
למים. חזרתי הביתה בוכה והתלוננתי לאמי.
"אני רוצה שתלכי לאמא שלו ותגידי לה מה הוא עשה לי", ביקשתי.
"תעזבי", אמי חייכה אלי, "הוא לא עשה את זה ברצינות".
"אבל הוא היה יכול להטביע אותי!", התעקשתי. אבל היא לא השתכנעה.
תמיד העדיפה שקט על פני מלחמות. במשך תקופה העדפתי לנסוע
באופניים ולא לשחות בנהר, מפני שפחדתי להיתקל בו.
בסופי שבוע יפים במיוחד, הייתי מתארחת בבית של סבא הרש
וסבתא ריסה. הרכבת לא הגיעה עד אליהם, אז סבא הרש היה מגיע
לקחת אותי בעגלת הסוסים שלו, או שאחי איזידור ואני היינו צועדים
לשם ברגל. במשך היום עזרתי להם בגינה. את הפרה שברשותם נהגו
להוציא לשדה, והייתי צריכה לשמור עליה, שלא תלך רחוק מדי,
לשטח החקלאי של הגויים. ליד המרעה הגויים גידלו תפוחי אדמה,
פטרוזיליה וגזר, עליהם הגנתי מפני הפרה. תמיד הייתי ילדה עצמאית.
כששהיתי לבדי בחוץ, סבא הרש היה מגיע פתאום. בכיס אחד היה לו
כריך בשבילי, ובכיס השני סוכריות צבעוניות. הוא צפה בי כששיחקתי
בין העצים ועליתי עליהם בזריזות. שום דבר לא היה לי קשה אף פעם,
וסבא תמיד אמר שהייתי צריכה להיוולד בתור בן, ואחי איזידור כמו
בת, למרות שאחי נהג לעזור לאבי בעבודתו הפיזית עם העצים.
כילדה קטנה, הייתי הולכת עם אמא לבית הכנסת ויושבת על ידה.
כשגדלתי מעט נשלחתי ללמוד ב"חדר" של בנות יהודיות. לא הלכנו
25
לבית הכנסת בכל סוף שבוע, אבל בחגים החשובים הלכנו תמיד:
בראש השנה וביום כיפור. יום כיפור היה היום הכי קדוש בשנה, בו
כולם צמים. גם אני התחלתי לצום בגיל שמונה.
שנינו, אחי ואני, ידענו איך מתפללים בבית הכנסת. איזידור שמר על
השבת ועל המסורת הדתית, והחברים הנוצרים שלו חיכו לו מחוץ
לבית הכנסת בחגים, כשהיה מניח תפילין. כשהייתי בת אחת-עשרה
הוא חגג בר-מצווה. הטקס נערך עם רב בבית הכנסת, ואחי קרא כל
כך יפה מהתורה, שראו שהוא אוהב את מה שהוא קורא.
ביום הראשון לכיתה א', אמי ליוותה אותי. התרגשתי כל כך וגם
פחדתי מבית הספר. מה יהיה שם? איך אסתדר? בכיתה שלי היו גם
בנות נוצריות. המורָה והמורֶה שלנו, שניהם היו צ'כים. למורה קראו
דוברבה. כשהוא היה נכנס עמדנו לכבודו וקוראים יחד, "בוקר טוב
המורה". אחרי זה פתחנו את יום הלימודים בשיר צ'כי קצר. למדנו
משעה שמונה ועד שתיים עשרה בצהריים, ואז חזרנו הביתה לאכול.
לבית הספר הלכתי ברגל, מרחק של שמונה קילומטר בכל יום ויום,
הלוך וחזור. כשלהורים היה מעט כסף מיותר, היו מרשים לי לקנות
כרטיס לנסיעה ברכבת. מזל שבחורף, בכפור ובשלג הלבן, היו לי
את מכנסי הבנים החמימים ששלח לי הדוד מווינה, כי רוב הפעמים
עשיתי את הדרך המוכרת הזו בשתי רגליי.
אחר הצהריים הלכתי ל"לחדר". הייתי תלמידה טובה בשני המוסדות
האלו, אבל גם מאוד שובבה.
השובבות שלי הייתה ידועה לכל מי שהכיר אותי. פעם אחת, למשל,
סבתא רבקה הכינה גבינה בכלי ענק ורחב. בטעות עברתי לידו, הפכתי
את הקערה הגדולה וכל הגבינה נשפכה. הרגשתי רע מאוד. גם ב"חדר"
של שעות אחר הצהריים, הרבי היה תמיד נרדם כשהמגבעת שלו
שעונה על שולחנו. לא פעם הנחתי על השולחן זרדים מהולים בדבק.
הרבי נרדם, שעון עם מגבעתו, וכשהתעורר לא היה יכול להרים את
הראש כי הזקן נדבק לו לשולחן. הרבי עשה לו למנהג להתארח כל
שבוע אצל משפחה אחרת בזמן ארוחות הערב, ולעתים גם לן אצלן.
כשבא אלינו, הוא סיפר לאמי על מעשיי.
"אני מאוד סקרנית לדעת איזו ילדה הייתה יכולה לעשות דבר כזה
26
לרבי", היא אמרה כשהרבי הלך. כשלא הודיתי בפשעיי, הסיקה, "אני
חושבת שאולי את לא רחוקה כל כך מהילדה הזאת".
כשהייתי רצה לעץ האגס שליד הבית, מטפסת עליו ומשחקת שם
שעות, הוריי הבינו שכנראה עשיתי מעשה קונדס כלשהו, תעלול שגרם
לי להיעלם להם בחוץ, רחוק מכולם. על עץ האגסים ישבתי ובכיתי, וכל
פעם מחדש הבטחתי לעצמי שאפסיק עם מעשי השובבות האלו.
אנשי יאסינה היו רגילים לחזות בי ברחוב, לא כמו שאר הילדות שהיו
הולכות ומדברות ביניהן. אני תמיד קיפצתי על רגל אחת, או מרגל לרגל
בדילוגים. פשוט שובבה. לפעמים בשבתות חברות שלי היו מגיעות
לשחק איתי, ואמי אפתה לנו עוגות לכיבוד, שהייתי גאה בהן כל כך.
בכיתה שלי למדו עוד הרבה תלמידים יהודיים. שיחקנו אחד עם השני
וגם עם שאר התלמידים הנוצרים. אהבתי במיוחד ספורט: קפיצה
בחבל, ריצה וכדוריד. למדנו גם עבודות מלאכה: רקמה, סריגה וגם
קצת איך לבשל.
גם בבית הספר הרש לא הפסיק להציק לי. הוא אכל שניצל בהפסקת
העשר, ואז חטף לי את בקבוק התה שאמי הכינה לי, ושתה את הכול
בלי למצמץ. לא היו לו הורים, והוא גדל אצל דודתו, שכנראה פינקה
אותו עד השמים.
אהבתי מאוד ללמוד, אבל אמי הייתה זו שידעה תמיד הכול, שפות,
תפילות ושירים - ואת הכל בעל פה. אני זוכרת את האישה היפה
שהיא הייתה. לא היינו עשירים מאוד, ולכן לא היו לה הרבה בגדים.
אבל הייתה לה חצאית שחורה וחולצה לבנה, שאת הצווארון שלה
הוציאה, הפכה ותפרה מחדש כמה פעמים, כדי שיראה תמיד יפה
וחדש, בידיים הטובות שלה.
אבא היה נוהג ללכת ברחוב עם חליפה שהתאימה לעבודתו. אבל אבי
היה אדם די רציני. לא היה לו יותר מדי זמן בשבילנו, וראינו אותו
בעיקר בערבים. אבל אהבנו את אבא מאוד.
ביאסינה היו הרבה נוצרים שנהגו להשתכר לעת ערב.
אני זוכרת חבורת שיכורים שישבו מסביב לבית שלנו, שתו וודקה
ודיברו בקולי קולות. אחד מהם דפק על החלון והפחיד אותי. למחרת
אמי ראתה אותו ברחוב, פיכח, ואיימה עליו: "אל תדפוק בחלון, אתה
27
מפחיד את הילדה", והוא לא עשה זאת שוב.
תיאטרון יהודי לא היה ביאסינה, אבל אמנים היו באים להציג אצלנו
מתיאטראות של הערים השכנות. מקהלה יהודית כן הייתה. כל
הגברים הלכו בבוקר ובערב להתפלל בבית כנסת, וכמובן שגם בשבת.
אני זוכרת שהרב הגדול מוויז'ניץ הגיע לכפר, וזאת הייתה שמחה
גדולה בשביל כולם. אמי עזרה בקישוט בית הכנסת, וכל אחד מאנשי
הקהילה הביא מאכל בשביל הסעודה של הרב. זה היה כל כך חגיגי
ויפה. בעיירה היו כמה אנשים מאוד אינטליגנטים, כמו רופא השיניים,
רופא המשפחה ומהנדס אחד. ביאסינה היו גם משפחות עשירות
אחדות, ולכמה מהן היו בתי חרושת לעץ. אך לצדן חיו גם משפחות
עניות מאוד, וכל אחד השתדל שיהיו לו מה לשים על שולחן השבת.
בילדותי, מכשיר הרדיו כבר נמצא כמעט בכל בית. הוריי גם קנו
מכשיר כזה, שהיה מאוד יקר אז. הקשבנו לרדיו יחד, לחדשות,
לשירים ולדיבורים. דרך עיתון יידי שאמי קראה בו, שמענו על
המילה פלסטינה. גם בתנועת הנוער "בית"ר" דיברו על המקום הרחוק
הזה. בהתחלה לא כולם הלכו, וגם אמי היססה אם לתת לי להצטרף,
והרשתה לי ללכת רק לעתים. בסופו של דבר, הקבוצה שלנו כללה
עשרים חניכים. למפגשים עם חברותיי אחת לחודש, ושם למדנו לשיר
בעברית ולרקוד הורה ביחד. מדריך מבוגר מאתנו סיפר לנו על ארץ
ישראל. הוא הקריא לנו דברים בשפה העברית, אותם לא הבנו, עד
שתירגם לנו בסבלנות אדיבה את המלל ליידיש או צ'כית. אבל לתנועה
הלכתי מעט. היא פעלה רחוק מהבית, וההורים לא הרשו לי ללכת לבד.
אני זוכרת שאמרו שם על פלסטינה שיש בה הרבה מאוד חול.
בתור ילדה חלמתי ללמוד להיות רופאת ילדים. אהבתי מאוד ילדים
קטנים. היו לנו שכנים ולהם שני בנים קטנים, שנהגו לבקר בביתנו
ולשחק איתנו. רציתי ללמוד להיות רופאה גם כדי שאוכל לעזור
לאמי עם התקפי האסתמה שלה. בסתיו, כשהאקלים בחוץ התחלף,
היא סבלה במיוחד. רופא יהודי בשם דוקטור באך טיפל בה. בהתחלה
השתעלה ואמרה שזה שום דבר, שלא נדאג, אבל פתאום הנשימה שלה
נעצרה. זה היה מפחיד. פתחתי את הדלתות והחלונות בבית כשזה
קרה, שייכנס קצת אוויר, אבל בלי רופא או תרופות ההתקפים לא
28
היו עוברים כל כך בקלות. ידעתי שכדי להיות רופאה אצטרך ללמוד
הרבה. אבל לא הספקתי לעשות את זה. כי עוד הרבה לפני זה לקחו
אותנו למחנות, ואז כל החיים כפי שהכרתי אותם, נגמרו.
זמן קצר אחרי שברחנו מיאסינה לפולין החלו הפוגרומים. הנוצרים
שברו חלונות, תפסו יהודים, הפחידו אותם והרביצו להם. הוריי
החליטו שאנחנו חוזרים ליאסינה, אבל לא ידענו איך לעשות את זה.
דודתה של אמי שמעה על נוצרי שמעביר אנשים דרך הגבול. הוריי
מכרו את הסוסים ואת הכסף נתנו לנוצרי. נשארנו עם מזוודה אחת
בלבד. עברנו את הגבול בהליכה בחושך. לנוצרי הייתה מנורה אחת.
אחרי זמן מה צעדנו שוב בצ'כיה. חזרנו לבית שלנו ביאסינה. דפקנו
בדלת, אבל אדם ממוצא רוסי פתח לנו ואיים, "אם אתם לא עוזבים
מיד, אני קורא למשטרה".
"אין לנו מה לחפש פה", אמא אמרה לנו, עייפה.
"בואי נלך למשטרה", הצעתי, "נספר להם מה קרה".
"זה לא יעזור, אבל יש לנו עוד תקווה אחת. בהרים יש לנו ידידה
טובה, נוצרייה. אולי היא תקבל אותנו".
כשהגענו אליה הביתה, היא פתחה את הדלת ואמרה, "אלוהים
אדירים! את מי אני רואה. תיכנסו מהר".
הנוצרייה נתנה לנו לישון במרתף שלה. היה שם קר, אבל היא הביאה
לנו שמיכות ובישלה תפוחי אדמה עם חלב. כל המסמכים שלנו נשארו
אצל הדודה, מכיוון שבעלה שירת בצבא ההונגרי. כשהיינו אצל
הנוצרייה, אמי, מתחת לווילונות הסגורים, סרגה כל מיני דברים יפים,
גרביים וחולצות, ואני עזרתי לה. אחי היה יוצא בלילה, ובשקט בשקט
עזר לנוצרייה לחלוב את הפרות. כדי להתרחץ היא הביאה לנו גיגית,
כי לא הייתה יכולה לרוקן את המים אלא בחושך. היה קשה אצלה,
אבל הסתדרנו.
אחרי שישה שבועות הנוצרייה אמרה שהיא לא יכולה להמשיך
להחביא אותנו. "אני מפחדת", היא אמרה, "השכנים כל הזמן שואלים
אותי מדוע בכל יום אני יורדת וקונה כל כך הרבה אוכל. הם שואלים
למי יש לי לבשל כל כך הרבה". אמי ביקשה ממנה לצאת רק עוד פעם
אחת, לקנות לנו בגדים חדשים.
29
כשיצאנו מביתה התפצלנו. אמי ואני, אחי ואבי. הגענו לתחנת הרכבת,
אבל פחדתי לקנות את הכרטיסים. הקופאי של יאסינה הכיר אותי.
אמי קנתה את הכרטיסים לפלטינה, עיירה קטנה. שם משפחה אחת
עם בית קפה קטן הסכימה להסתיר אותנו.
"אתם יכולים להיות פה שבוע, לא יותר", האישה מבית הקפה אמרה,
"כל הזמן באים לבדוק את המקום". אחרי שבוע נסענו לעיר קישוורדה
בהונגריה, בלי כסף או משהו לאכול.
בהונגריה פגשתי בחור שהכרתי מצ'כיה. הוא סידר לי עבודה אצל
משפחה עשירה מאוד. הם חיפשו מטפלת לילדתם בת השלוש.
טיילתי איתה ושיחקתי איתה, ונזהרתי מאוד שלא יגלו שאני יהודייה.
אחת לכמה ערבים, החיילים הנאצים היו עורכים "רזייה", שעה בה
היו יוצאים לרחובות ומחפשים יהודיים. כל יהודי שנמצא, נתפס
ולא חזר. בכל פעם ששמעתי את האזעקה של ה"רזייה", לא יצאתי
לטיול עם הילדה. אבל יום אחד לקחתי אותה לטיול בכרם הענבים של
המשפחה. בדרך עצרו אותנו החיילים. אמרתי להם שאני המטפלת
של הילדה, ולוקחת אותה לראות איך בוצרים את הענבים.
"זה טוב", אחד מהם אמר, "בדרך חזרה תביאי לנו קצת ענבים".
כשחזרנו הבאתי לו דלי מלא.
"לא שכחת", הוא שמח, "זה יפה מאוד".
באותו היום פחדתי מאוד לחזור למשפחה שלי, כי לא היה לי שום
מסמך מגן, אבל עם טבחית המשפחה היו לי יחסים מאוד טובים. "את
יכולה לסדר לי מקום לישון?" ביקשתי ממנה, "להוריי הגיעו אורחים
ואין לי מקום".
"בוודאי", היא אמרה, "תסתכלי איזה חדרים מפוארים יש פה בבית,
תבחרי איזה חדר שאת רוצה".
ביקשתי מילדה יהודייה שהכרתי, שתודיעה לאמי שאני בסדר,
ונשארת לישון במקום העבודה החדש.
אחרי כמה ימים, כשהייתי בדרך מביתם לביתי, שמעתי שוב את
האזעקה.
עברתי על יד בית קולנוע ומיהרתי להיכנס אליו. התיישבתי על
אחד הכיסאות. אחרי כמה דקות נכנסו חיילים במדים לחפש יהודים
30
ויהודיות באולם. התאמצתי להסתכל בסרט שהוקרן על המסך. הם
האירו על הצופים בפנסים. חלפו על פני. קפאתי במקומי. הם לא שמו
לב אלי. לא נראיתי יהודייה. אחר כך יצאו מהמקום.
היה זה נס.
אחד מרבים שבזכותם ניצלו חיי.
31
הזמנה לחתונה
אחרי המלחמה הגעתי לעיר הקטנה ז'אטץ. חיפשתי עבודה. בחלון
ראווה של חנות פרוות עמד שלט: "דרושה עובדת". נכנסתי פנימה
והצגתי את עצמי. "אני לא תופרת", הסברתי, "אבל אני יודעת עבודות
יד, וחייבת לפרנס את עצמי". בעלת החנות הביטה בי לרגע. "תבואי
מחר בשעה שש", היא אמרה.
למחרת נתנה לי כמבחן לתפור בטנה למעיל פרווה. עשיתי את זה יפה
מאוד. ככה התקבלתי. בחנות הייתה עובדת נוספת שהכינה שמלות,
אני טיפלתי במעילים והסתדרנו מצוין יחד.
עבדתי בחנות מסוף המלחמה ועד לשנת 1946 . המשכורת לא הייתה
מאוד גדולה, אבל הספיקה בדיוק לשלם את שכר הדירה והמים. לאכול
לא נשאר לי יותר מדי, אבל הסתדרתי. בעלי החנות, בעל ואישה, היו
תמיד הוגנים איתי. היו להם שתי בנות. בהתחלה לא ניסו להתקרב
אלי, אבל בהמשך הזמינו אותי אליהם לארוחת צהריים. ידעתי שהם
לא אוכלים "כשר", אבל לא הייתה לי ברירה. הייתי חייבת לאכול.
הגברת הנחמדה שאלה מה אכלו בבית בו גדלתי. כשסיפרתי לה,
אמרה "חזיר בטח לא אכלתם, נכון?"
אמרתי שאף פעם לא, אז היא הכינה לי שניצלים.
בתקופה שאחרי המלחמה לא סיפרתי לאיש כלום אודות העבר שלי.
בהמשך סיפרתי לבעלת החנות רק ששהיתי במחנות. לקחתי את מה
ששילמו לי, ולמרות שעבדתי קשה לא חשבתי לבקש יותר. הייתי
מאושרת שמצאתי מקום לעבוד בו.
בחנות תפרתי לעצמי שמלה, ואיתה הייתי יוצאת לרקוד. היו לי כמה
מחזרים, וחלקם רצו להתחתן איתי. "בינתיים אני לא חושבת על
חתונה", אמרתי להם. "אני קודם כל צריכה להסתדר, להרוויח כסף
לא רק בשביל שכר הדירה, לעשות לעצמי חיים קצת יותר טובים".
ביני לביני חשבתי הרבה על חוויות המלחמה הקשות. הרי במחנות
לא חלמתי על כסף או על שמלות. רק על חתיכת לחם טרי וכוס מים.
לכן כשבעלת החנות כיבדה אותי בדג מלוח ולחם, שמחתי. במכולת
קניתי קצת גבינות. פירות וירקות לא אכלתי בכלל, אבל החיים שלי
לא היה רעים.
בזמן שלא עבדתי בחנות הפרוות, חיפשתי קרובי משפחה שנשארו
32
בחיים. מצאתי כמה חברים של אח שלי, אבל לא מישהו קרוב באמת,
שיספר לי מה קרה לכולם. לא היו לי הרבה אשליות, אבל בלב האמנתי
שיום אחד אצליח למצוא את אחי איזידור.
בהמשך חברתי הטובה מגדה התחתנה עם בחור יהודי. אחותה לילי
באה לקחת אותי לחתונה, "בואי איתי ברכבת", היא הציעה, "מגדה
רוצה שתהיי שם".
"לילי, אני אגיד לך את האמת", הבטתי בה, "כל מה שאני מרוויחה
הולך לשכר הדירה, ובידיים ריקות אני לא יכולה לבוא".
"תפסיקי, נסתדר", היא השתיקה אותי, "מגדה תשמח שתבואי".
החתונה התרחשה בליברץ. נסענו מזאטץ' ברכבת. אמנם לא הכרתי
אף אחד מהאורחים, אבל החתונה הייתה מאוד יפה ומוצלחת. באמצע
האירוע מגדה תפסה אותי בצד ואמרה לי לבוא רגע, "אני רוצה להכיר
לך מישהו", היא חייכה אלי. היא הכירה לי את גדליה )גייזה( כ"ץ,
שהיה חמש עשרה שנים יותר מבוגר ממני. אני ילידת 1924 , ואילו
הוא יליד 1909 . אני הייתי בת עשרים ושתיים, והוא בן שלושים ושבע.
אבל בעצם, זאת לא הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו. בפעם
הראשונה בה ראיתי את בעלי לעתיד, הייתי בת שלוש עשרה. חשבתי
שהוא גבר נאה מאוד. הוא היה נשוי. גם את אשתו הכרתי. הם גרו
בראחוב עם התינוק הקטן שלהם, ישראל. אשתו הייתה נחמדה מאוד.
את שמו שינה מכ"ץ )ראשי התיבות של כהן צדק( לקדלץ, שישמע
יותר צ'כי ופחות יהודי, בגלל שבעבודתו בבית החרושת לעצים הוא
עבד עם נוצרים רבים מצ'כיה ומחוצה לה, וכמו יהודים אחרים סביבו,
חיפש שם משפחה מקומי יותר להתנהל איתו. בנעוריי, כשהיה מגיע
לבית הכנסת, חברותיי ואני הבטנו בו נכנס, וכולנו התלחששנו בינינו
כמה גבוה ויפה הוא.
"איזה חתיך", אמרתי לחברה, והיא אמרה לי, "לכי תדעי, אשתו יכולה
יום אחד למות, ואז את תתחתני איתו". גם שנים אחרי כשהתחתנו,
עוד פחדתי מהזיכרון של המשפט הזה.
אחרי שנפגשנו בחתונה של מגדה, היא סיפרה לי שהוא כל הזמן שואל
עלי. שבת אחת היא הזמינה את שנינו. כשנשארנו לבד גייזה אמר לי,
"את מוצאת חן בעיני. את אינטליגנטית ומדברת יפה מאוד צ'כית. אני
33
עובד בבית חרושת לעץ, וצריך אישה שיודעת את השפה". נפגשנו
עוד פעמים אחדות, ובין הפגישות מגדה סיפרה לי שהוא משגע
אותה, "הוא כל כך רוצה להתחתן איתך!", אמרה.
"אני עוד לא חושבת על חתונה", אמרתי לה. "אני עוד צעירה,
ולהתחתן זה רציני".
"תפסיקי עם השטויות", היא שכנעה אותי, "הוא בחור כל כך יפה,
מקסים, ובעל בית חרושת. את מוצאת חן בעיניו, אז למה את מחכה?"
"אני לא מתחתנת עם בית החרושת", אמרתי לה.
"נכון, אבל את תלמדי להכיר אותו. הוא אדם טוב".
אבל בסופו של דבר דחיתי אותו. לגייזה הרגשתי קרובה יותר.
מחזרים תמיד היו סביבי. עוד לפני המלחמה, ביאסינה, פישטו חיזר
אחרי. הוא אהב אותי עד השמיים וביקש מאמי שתשכנע אותי להתחתן
איתו. "הוא בחור טוב", אמי אז אמרה, "אני לא יכולה לתת לך שום
דבר, והוא ידאג לך". אבל אני חשבתי שהוא נמוך וסירבתי לחיזוריו.
הייתה ביאסינה משפחה מכובדת ולה שלוש בנות. אב המשפחה הזמין
את פישטו לשיחה, והציע לו לבחור איזה מהן שירצה, תמורת נדוניה
מכובדת. "תודה רבה על ההצעה", המחזר המתמיד שלי אמר לו, "אבל
אני אוהב רק את אידה". יום אחד הוא נעלם ואף אחד לא מצא אותו.
חבר שלו אמר לי שהוא הלך לבית הקברות, לקבר אימו ורצה להתאבד
כי לא הסכמתי להתחתן איתו. גם אחרי המלחמה הוא חיפש אותי דרך
הצלב האדום. הוא רצה לשלוח לי כרטיס טיסה להוואי, שם גר, וביקש
שלא אביא אתי דבר פרט לעצמי. גם אחרי שנים, כשהתארחתי אצל
דודתי יהודית בקונטיקט, פישטו יצר עמי קשר. הוא סיפר שהוא נשוי
באושר, אבל עד הרגע האחרון של חייו יאהב אותי.
כשסיפרתי לדוד שלי מנו )עמנואל בוהורו'צנר( שגייזה הציע לי
להתחתן, הוא היסס לגבי ההחלטה. "הבחור הזה הרבה יותר מבוגר
ממך", אמר לי, "אני רוצה לפגוש אותו, ואחרי זה נדבר".
אחרי הפגישה ביקרתי את מנו בביתו. הייתה לו מבשלת שהכינה אוכל
ואפתה דברים טובים במטבח. "אני עדיין חושב שאת מאוד צעירה
בשבילו, אבל הבחור הזה משוגע עלייך".
"לא חייבים להתחתן מחר", הסברתי, "יש עוד זמן".
34
"את צריכה להחליט לבד מה את רוצה. הוא נראה לי אדם טוב, אבל את
עדיין ילדה", מנו אמר ושלח אותי הביתה עם מטעמיה של המבשלת.
בעלת חנות הבגדים עודדה אותי גם היא להתחתן. "הבן אדם הזה
מאוד רוצה אותך ומתאים לך", היא הסבירה לי, "למרות שהוא יותר
מדי מבוגר".
"אני עוד לא חושבת על חתונה", הסברתי לה. זה לא שלא רציתי
להתחתן, אבל הרגשתי שאני עדיין צעירה.
אבל חברתי מגדה לא ויתרה לי. "מה יש לך לחכות?", שאלה, "תגידי
לו 'כן' או 'לא'. הוא רוצה לדעת".
שתקתי.
"אידה הוא בסדר, את יכולה להתחתן איתו", אמרה.
"נראה", אמרתי לה בלי להבטיח דבר.
אבל אחרי תקופה אמרתי לגייזה שאני רוצה להתחתן.
אני וגייזה בליברץ 20.08.1946
35
בית חרושת לעצים
בהמשך הכרותינו, גיליתי שגייזה הוא אדם רציני מאוד. הוא שירת
בחיל התותחנים של הבריגאדה הצ'כית ברוסיה, בסוף המלחמה. שם
נפגע באוזנו נזק בלתי הפיך. אף אחד מבני משפחתו לא נשאר בחיים.
גם אשתו והילד ישראל בן השלוש לא שרדו. כשאשתו מתה, היא
הייתה בהיריון.
בילדותו למד גדליה ב"ישיבה" בה למד עברית, מפני שאמו הייתה
אישה מאוד דתייה. אביו נפטר כשהיה בן תשע. פרט לעברית גייזה
ידע שפות רבות: צ'כית, יידיש, גרמנית והונגרית.
כשהכרנו, גייזה חי בעיירה ראחוב, מרחק נסיעה של חצי שעה ברכבת
מיאסינה, היה אדם דיסקרטי. הוא לא אהב לספר שום דבר על עצמו,
וגם אני לא הייתי מהטיפוס ששואל שאלות. למרות שלא סיפר הרבה,
על בנו ישראל הוא כן דיבר עליו.
בעלי אהב אותי מאוד מפגישתנו הראשונה ואני לאט לאט גם
התאהבתי בו. התחתנו בבית כנסת יפה בעיר ההררית והגדולה ליברץ.
מהצד שלי הגיעו לחתונה כמה חברות ושכנים, ומהצד של גייזה
חברים אחדים. אף אחד מהמשפחה שלו לא היה שם. דודים שלי היו.
הדוד מנו הגיע לשמחה, ודודה שלי יהודית, אחותה של אמי, הכינה
חלה גדולה, סרדינים ועוגות כשרות. צלם לא הגיע לחתונה לתעד את
הרגע המאושר, אבל נער צעיר, בן של מכרה שלנו שהגיע לחתונה,
ראה אותי ואמר "זאת הנסיכה!". לבשתי שמלה לבנה חגיגית, וגייזה
לבש חליפה שחורה עם עניבה ונראה נאה מאוד. שמחתי להתחתן.
בטקס, כשדוד מנו הגיש אותי לחופה הוא בכה. בכיתי גם אני, מרוב
התרגשות ועצב. זכרתי את המילים של אמי: "אני רוצה לחיות עד
שאני אראה אותך מאושרת". בעלי התעצב גם הוא על משפחתו
שאבדה, אבל לא היה אדם שבוכה בקלות. חברותיי כולן קנאו בי ביום
בו התחתנתי. הן עצמן רצו להתחתן אתו.
חבר טוב של בעלי נתן לנו מפתח לביתו המרווח, כדי שנחגוג בו את
ליל הכלולות. אחרי החתונה עברנו לגור בליברץ בבית של גייזה.
בליברץ, כמונו, גרו עוד ניצולי שואה שהצליחו לחזור לצ'כיה.
עצלנית אף פעם לא הייתי. אחרי החתונה עזרתי לגייזה בבית
החרושת לעצים. הפועלים הביאו את העצים הכרותים מהיערות,
36
ואני ידעתי מיד לחשב בדיוק את הכמות, כמה קוב יש בכל חבילה.
הייתי מומחית בספירה.
בכל בוקר הייתי קמה, מכינה לשנינו קפה ומבשלת אוכל. פעם אחת
רציתי לבשל כרובית. ניקיתי אותה היטב ושמתי בתנור. לא ידעתי
שכרובית מוכרחים קודם כל לבשל, ורק אז אפשר לאפות אותה
בתנור, או לטגן עם ביצה ופרורי לחם. אבל בעלי לא כעס על זה שאני
לא יודעת לבשל. לאט לאט למדתי להסתדר עם המטבח. למדתי
להכין צלי ומרק עוף.
לעבודה גייזה יצא בבוקר, ונהג לחזור בשעות הערב. ניסיתי לא לתת
לעבר הקשה של שנינו להפריע לחיינו החדשים. שמרתי על מצב רוח
טוב, אבל כשחשבתי על אמא שלי היה לי עצוב בלב. התגעגעתי אליה
נורא. היא הייתה אדם כל כך מיוחד. הייתי מדברת אז עם אלוהים,
וכועסת עליו איך הוא לא נתן לה לחיות כמו שרצתה, עד שתראה
אותי מאושרת. ידעתי שקרה לנו אסון גדול.
דיברתי עם גייזה על כל מה שעבר עלי. לא פחדתי לחשוף בפניו
רגשות. "אלוהים אדירים, מה שאת עברת", הוא היה מקשיב לי
ואומר, "היית מאוד צעירה, ועברת דברים כל כך קשים. איך יכולת?"
גייזה ידע עלי הכול. הוא ידע שראיתי את המוות מול העיניים שלי
יותר מפעם אחת. הרבה נסים קרו לי. את כולם סיפרתי לבעלי.
העסק של גייזה פעל כמו שצריך, הוא ייצא את רוב העצים לחו"ל והיו
לו לקוחות רבים. אהבתי את עבודת החישוב בבית החרושת. אחרי
שהייתי בודקת את העצים ומהיער, וסופרת אותם, ביקשתי ממנו
לבדוק אם הספירה שלי בסדר. "את פרפקט", הוא היה אומר לי, "את
עובדת טוב מאוד".
היה לנו טוב יחד.
יום אחד יצאנו לרכב באופניים. אהבתי מאוד לרכוב עליהם. כשחזרנו
מהטיול, הרגשתי רע מאוד. הלכתי לשירותים ויצא ממני המון דם.
רצנו מיד לבית החולים, שם אמרו הרופאים שעברתי הפלה טבעית.
פחדתי שלא אוכל ללדת יותר.
"אני לא נוסעת יותר על אופניים", הודעתי לגייזה, והוא מיד קנה
לנו מכונית.
37
אחרי זה נכנסתי שוב להיריון, ובמשך תשעה חודשים לא הפסקתי
להקיא. הרופאים דאגו שהילד לא גדל כמו שצריך בתוך הבטן, אבל
בעשרים ושבע לאוגוסט 1947 נולד הבן הבכור שלנו, מירוסלב, לו
קראנו בשם הצ'כי מירק. הוא שקל ארבע קילו ושש עשרה גרם.
הבן שלי - מירק
אחרי שנולד לקחתי את מירק לרופא והראיתי לו כמה גדול ובריא הוא.
"אני בטוח שהחליפו לך אותו", הרופא צחק, אבל ידעתי שלא החליפו
אותו, ושהבן הזה הוא שלי.
במכונית החדשה שלנו נהגתי מצוין. אמנם בזמנים ההם בצ'כיה לא היה
מקובל לראות אישה נוהגת, אבל נהגתי בקלות. לא חשבנו אז לעלות
לארץ. היה לנו טוב במולדת אותה הכרנו. חברתי הטובה מגדה פודור
שעברה לפלסטינה, סיפרה לנו במכתביה שהחיים בארץ קשים מאוד.
38
בליברץ עזרה לי במשק הבית עם הניקיון והכביסה, אישה נוצרייה
נחמדה. את הבישולים למדתי בעצמי עם הזמן. בבית שלנו היו מים
זורמים ובהמשך חיברו אותנו גם לרשת חשמל. בימים ההם צ'כיה
התחילה להיות קומוניסטית, אבל לא הרגשנו בזה. לקח זמן, אבל
בסופו של דבר לא היה חסר לנו כלום.
בהמשך, בעקבות עבודתו של
בעלי, עברנו לגור בטפליצה
לזנ'ה, עיירה יפה צפונית
לפראג ועל גבול גרמניה, בחבל
הסודטים ושם, באחת עשרה
למאי, 1955 , נולדה בתנו מרצלה,
מירה. בטפליצה היה בית כנסת,
וכל אנשי הקהילה היהודית היו
מבקרים בו. בשבת בערב נהגו
לעשות סעודה, כולם יחד. פעם
אחת הכנתי את הארוחה אני,
ורב בית הכנסת פנה אלי וביקש
ממני, "גברת קדלץ, כולם כל
כך אהבו את הארוחה שהכנת.
אולי תהיי מוכנה להכין לנו עוד
אחת?"
סירבתי בנימוס. לא מפני שהייתי קמצנית, אלא שהעבודה על ארוחה
גדולה כזאת הייתה קשה מאוד ללא עזרה. אבל אנשים המשיכו לדבר
על הבישולים שלי עוד הרבה זמן אחרי זה.
רבים מאנשי הקהילה שלנו בטפליצה עלו לארץ ישראל בסוף שנות
השישים, אחרי המלחמה. אז התחלתי לשמוע יותר על הארץ, ועל
הפרעות שהתחוללו בין הערבים ליהודים. הסיפורים האלו הפחידו
אותי מאוד. אחרי כל מה שקרה לנו במלחמה, חשבתי לעצמי, נצטרך
להתמודד עם עוד מלחמות?
אבל בשלב מסוים, כמעט כל המכרים היהודיים שלנו היגרו לארץ
ישראל, ונשארנו לבד.
הבת שלי - מירה
39
בטפליצה מצאתי עבודה טובה: מנהלת חנות נעליים גדולה. החלטתי
שאני חייבת לעבוד. רציתי שכשישאלו את הילדים שלי איפה אמא
שלהם עובדת, הם יתגאו בי. אבל מעט יהודיות עבדו בצ'כיה אחרי
המלחמה. חברות שלי שאלו אותי, "למה את צריכה לעבוד? בעלך
יכול לפרנס אותך", אבל בחנות הנעליים עשיתי חייל. בהתחלה החנות
הייתה במצב לא כל כך טוב, ולכן ערכתי בה מקצה שיפורים. בסופו
של דבר נבחרתי למנהלת הכי טובה של כל הרשת, מתוך שלוש מאות
וחמישה עובדים.
מירק הלך לגן צ'כי, וכולם אהבו אותו מאוד. בחופשות נסענו לקרלובי
וארי, עיר תיירות צפונית ממערב לפראג במערב צ'כיה, שתיירים מכל
אירופה הגיעו אליו כדי לקבל טיפולי ספא, ולטפל במחלות ריאומטיות
ובמחלות ריאות - וגם סתם כדי ליהנות מפיסת נוף נהדרת. לתקופה
מסוימת החזקנו בית בגבול פולין-צ'כיה, בעיירת קיט בשם צינובץ.
נסענו לשם לסקי עם הילדים, ולחופשות שמשיות בקיץ. עשינו הרבה
חיים יחד.
למרות שחיינו כצ'כים לכל דבר ותמיד אמרו עלינו שאנחנו מודרניים,
לבעלי ולי היה חשוב להעניק לילדים חינוך יהודי מסורתי. בראש
השנה, פסח, סוכות ויום כיפור, הלכנו כולנו יחד לבית הכנסת.
כשמירק נולד עשינו לו ברית מילה, וכשהגיע לגיל שלוש עשרה,
ארגנו לכבודו גם טקס בר מצווה. זה היה ב 1960- . ביקשתי מחזן בית
הכנסת שילמד את מירק דרשה שלמה, כדי שיעלה לתורה וידע לקרוא
בה כמו שצריך. מירק לבש חליפה יפה, ונשא את הדרשה שלמד בעל
פה, ואני בכיתי מרוב התרגשות. חברים שלו והוריהם הגיעו לחגוג
עמנו, והכנתי לכולם כיבוד: חלה קטנה לכל אורח, דג מלוח, סרדינים
ועוגות דבש. בבית הכנסת לא היה מתאים למחוא כפיים, אבל כולם
צעקו לו "בראבו" אחרי שקרא. אחרי זה המשכנו את החגיגה בבית,
והיה מאוד מוצלח.
לא דיברתי עם הילדים על כל מה שעבר עלי במלחמה. לפעמים אחד
מהם שאל אותי למה להם אין סבא וסבתא בכלל, בעוד לילדים האחרים
יש. "אני אסביר לכם פעם", הבטחתי, אבל היה לי קשה לספר.
בטפליצה הייתה לנו שכנה נוצרייה מבוגרת, מריה. שיתפתי אותה
40
בשאלות ששאלו אותי הילדים לגבי הסבא והסבתא שאין להם,
וששניהם רצו כל כך.
"את רוצה שאני אבוא לשמור עליהם לפעמים?" היא שאלה אותי
בנדיבות.
"הייתי מאוד רוצה", שמחתי.
"את יודעת מה", היא הציעה, "אני אהיה כמו הסבתא שלהם".
היא כל כך השתדלה להיות סבתא בשביל מירק ומירה, והייתה נהדרת
עם שניהם. סיפרתי לה על החגים היהודיים, והיא ידעה הכול על
המסורת שלנו והייתה אדם מאוד מיוחד. היה לה בן אחד שגר רחוק
מאוד, ולא הרבה לבקר אותה.
"סבתא", אמרתי אז למריה, "הדלת שלי פתוחה תמיד, תבואי לבקר
מתי שאת רוצה". כשהגיע חג המולד, קניתי לה שמלה יפה במתנה.
בבית הילדים שלי דיברו צ'כית, והיו ילדים צ'כים לכל דבר. לא רציתי
בשבילם משהו אחר. אבל הם ידעו שיש לנו חגים של יהודים, ומה
ששייך לנוצרים, שייך לנוצרים. אבל בחג המולד שניהם התחננו לעץ
יפה ונוצץ. ידעתי שאצלנו זה לא מקובל, אבל לא רציתי לאכזב אותם.
קניתי בשבילם עץ וקישטתי אותו בכל מיני קישוטים יפים. העץ שלנו
היה כל כך מרשים, שהשכנים הנוצרים מהדירה מעל באו לבקר אותנו
ולחזות בו, ואמרו שהעץ הזה יותר יפה מהעץ שלהם. הסברתי לילדים
שהעץ הוא רק בשביל היופי.
חברים של גייזה התרשמו ממני מאוד. אחד החברים שלו, מהנדס
צ'כי, הזמין אותנו אליו הביתה. שני הגברים נכנסו לחדר ודיברו על
עניינים עסקיים, ואני נשארתי עם אשתו של המהנדס, שאירחה אותי
בחביבות. "כל הכבוד לך", היא אמרה, "את מדברת צ'כית כל כך יפה",
והמשיכה להחמיא לי לאורח הביקור. "הלכתי לבית ספר צ'כי", ניסיתי
להצטנע, אבל אז הבעל הצטרף אלינו והמשיך לתת לי מחמאות. הייתי
נבוכה מאוד, וביקשתי מבעלי שנלך הביתה. הם אמרו שאני מדברת
צ'כית נפלאה. זה הזכיר לי את הדברים שאנשים היו אומרים על אמי.
בערבי יום ראשון הלכנו לרקוד טנגו, ואלס ופולקה.
חברים אחרים של גייזה ניסו למשוך אותו לשורותיה של המפלגה
הצ'כית הקומוניסטית, אבל הוא לא היה יכול להתחייב להגיע לישיבות
41
בערבים, בעוד שבמהלך היום היה צריך לנהל ביד רמה עסק כל כך
גדול. גם את שעות הערב ניצל לעבודה מהבית, ונהג לשבת שעות
ארוכות ולטפל במסמכים שונים ובחשבונות. בבית החרושת, בסופו
של דבר, עבדו מאה ועשרים אנשים. גם אותי ניסו לשכנע להצטרף,
אבל לא יכולתי. לא הייתי נגד המפלגה, אבל עם העבודה ושני ילדים
קטנים בבית, לא הייתי פנויה לזה.
מירק סיים את בית הספר היסודי והיה ילד מאוד מוכשר. לכן החלטנו
לשלוח אותו לבית ספר גבוה לאמנויות בשם "צימליצ'ה", כ 300-
קילומטר מפראג. בית הספר הזה היה נחשב מאוד. רצינו שילמד את
כל מה שהוא אוהב. יותר מכל הוא אהב לצלם.
גם מנהל העבודה שלי בחנות הנעלים הגיע למקום עם הבן שלו,
להיבחן בבחינות הכניסה. הבוחנים בחרו רק תלמיד אחד מכל אזור.
בסוף אותו היום, מירק והבן של המנהל סיימו את הבחינות באותן
התוצאות.
מנהל העבודה אמר למנהל בית הספר, "אז אתה מקבל את הבן של
היהודים במקום את הבן שלי?"
מנהל בית הספר ענה לו, "כן. אקבל את הבן שלהם, ולא את שלך".
אחרי המקרה הזה פחדתי שהוא ידאג שאשאר בלי עבודה. אבל
כשראיתי אותו למחרת בחנות, הוא אמר לי רק משפט אחד: "את
לימדת את הבן שלך טוב מאוד".
42
יום אחד דוקטור מנגלה נכנס לצריף שלנו באושוויץ. צריף C3 , בו שהינו
יחד כל הנשים הצ'כיות ששרדו את הנסיעה ברכבת, על דרגשים קשים
וצפופים. ידענו שהוא מחפש בחורות צעירות לערוך עליהן ניסויים.
כשהוא נכנס עמדתי בפינה. הוא הצביע עלי.
מיד הבנות האחרות. נעמדו לפני. סוככו על פני.
הרכנתי את הראש לכיוון הרצפה.
בסוף הוא בחר בנות אחרות.
אותי הוא לא הוציא.
היה זה נס. אחד מרבים שבזכותם ניצלו חיי.

43
טבעת מפלדה
אחרי שהמלחמה החלה ומצאתי עבודה כמטפלת, הוריה של הילדה
הקטנה בהונגריה, החלו לחשוד בי ובמוצאי. כדי לא להסתכן החלטתי
לעזוב לבודפשט ולנסות שם את מזלי, בתקווה שאצליח להגיע לעיר
הגדולה בשלום. הייתה לי כתובת של אישה יהודיה, מכרה של המשפחה.
ביקשתי ממנה שתעזור לי לחפש עבודה. "דווקא יש לי עבודה בשבילך",
היא אמרה, "אבל תצטרכי ללכת הרבה ברגל". העבודה הייתה בחנות
ספרים של איש נוצרי. אמרתי לה שאין לי בעיה ללכת עד לשם.
"מאיפה את מגיעה?" האיש שאל כשהגעתי אליו לראיון עבודה.
המצאתי לו סיפור על מגורים בעיירה רחוקה, והוא לקח אותי ליום
ניסיון, והיה מאוד מרוצה.
כשהעובדים האחרים יצאו יחד לאכול בהפסקת הצהריים, הוא שאל
אותי למה אני לא הולכת.
"אני מעדיפה לסיים כאן את הדברים הדחופים", עניתי לו, ולא
אמרתי שאני לא מצטרפת אליהם כי אין לי כמעט במה לשלם. את
הכסף שהרווחתי בחנות שלחתי להוריי.
אבל יום למחרת החלטתי לצאת להפסקת אוכל מזויפת, ולהעביר
שעה קלה מחוץ לחנות. לא רציתי שיחשבו שאני לא אוכלת כל היום.
בבקרים הלכתי לעבודה בדרך אחת, ובערבים חזרתי בדרך אחרת.
פחדתי להיתקל בחיילים.
יום אחד הגיעה לחנות בחורה שהכירה את המשפחה שלי, וסיפרה
לי שאח שלי נלקח לצבא ואת ההורים שלי החזירו ליאסינה. ברגע
ששמעתי את החדשות עליתי על רכבת בחזרה לעיירת מולדתי.
אולי זאת הייתה שגיאה. אולי הייתי צריכה להמשיך ולהתנהג כנערה
נוצרייה חסרת דאגות, ולשרוד כך בעולם, אבל כל כך רציתי להיות
עם ההורים שלי.
הגעתי ליאסינה, פגשתי את הוריי, וקצין ליווה את כולנו ועוד יהודים
רבים לתחנת המשטרה.
"היית בפולין", אמר לי אחד השוטרים.
"מה פתאום? היינו כאן כל הזמן".
"למה את משקרת?" הוא שאל בכעס, "עכשיו דיברנו עם אמא שלך,
אבא שלך ואחיך. כולם סיפרו שברחתם לפולין".
44
חייל נוסף נכנס לחדר. זיהיתי אותה במעומעם, אבל התנהגתי כאילו
מעולם לא נפגשנו.
"את זוכרת את החבילה שהבאתי לך?" החייל שאל. כשהיינו בפולין
קיבלתי מחייל הונגרי חבילה מדודתי. זה היה החייל הזה.
"לי הבאת חבילה? אני לא מכירה אותך", אמרתי.
"את כן מכירה אותי, ואת שומעת איך מכים בחדר הסמוך את אמא
שלך?"
"אני לא מכירה אותך".
קצין המשטרה הבכיר יותר מיד שאל איך אני מעיזה לטעון שהחייל
הזה שקרן.
עניתי לו בביטחון בשפה ההונגרית, "שתיים לא תעשה ממני וגם לא
גולש".
"את יודעת מה מחכה לך?" הקצין שאל, "מכות רצח. ואתם גם חוזרים
לפולין, למקום שאת אומרת שמעולם לא הייתם בו. אבל אתם תהיו
בו שוב בכל אופן".
להוריי היה חבר נוצרי שגר לא רחוק מביתנו. קראו לו באומן ואמי
נהגה לתפור בשבילו דברים יפים. הוא ניסה לעזור לנו מול השוטרים,
ואמר שהוא מתנגד שישלחו אותנו לפולין. הוא היה ערב בשבילנו,
וכדי שלא יהיה לנו קר הביא לנו מעילים חמים. בסופו של דבר,
בזכותו נתנו לנו לצאת מתחנת המשטרה, כל עוד נגיע לתחנה כל
יומיים ונחתום שאנחנו נמצאים ביאסינה. לאות תודה, אמי תפרה לו
מלא כלום שטיחים למכונית שלו.
איכשהו הסתדרנו ביאסינה. במכולת קנינו בצמצום מעט תפוחי
אדמה וירקות. כך המצב נמשך עד היום האחרון של פסח, השש עשרה
לאפריל 1944 . זה היה יום שישי. החיילים הגיעו אלינו הביתה, ואמרו
שכל היהודים צריכים לצאת מהבתים שלהם תוך עשר דקות, ומותר
להם לקחת רק מעט חפצים אישיים. העבירו אותנו לבית הכנסת
הגדול של יאסינה. שהינו שם כמה ימים עם אנשי הקהילה. ואז אמי
קיבלה התקף אסתמה ולא הפסיקה להשתעל. היה קר מאוד, והרחובות
מחוץ לבית הכנסת היו מושלגים. החלטתי שאני צריכה לחזור הביתה,
להביא לה שמיכה מחממת. יצאתי החוצה בזריזות, רצתי דרך כבישים
45
לא כבישים, אבל כשנכנסתי לבית שהיה שלנו, היו בו אנשים נוצרים.
"מה את מחפשת כאן?" הם שאלו אותי.
"שמיכה לאמא שלי", אמרתי את האמת, והם נתנו לי לקחת אותה
וללכת.
אחרי שבוע גירשו אותנו לזקסון, שם כינסו את כל היהודים מיאסינה
והמעיירות בסביבה הקרובה לה. השאירו אותנו בחדרים צפופים, ולא
היה איפה לישון או להניח את הראש אפילו לרגע.
אחרי כמה ימים נוספים וקשים, העבירו אותנו לגטו מטאסולקו
בהונגריה. גרנו שם בבית נטוש בעליית גג. אמי בקושי יכלה לרדת
משם. היא הייתה חולה מאוד. בקושי היו לנו מה ללבוש. בחוץ היתה
משאבת מים, ששימשה אותנו לשתיה, לכביסה ושאר עבודות הבית.
העסיקו אותי בבישול לחיילים הנאצים ובניקיון הכבישים.
יום אחד לקחו אותנו לרכבות.
זה קרה ביום בהיר אחד.
הוציאו אותנו מהבתים והתחלנו ללכת מהגטו לשדות, כל היהודים.
הגרמנים לא רצו שיראו אותנו צועדים בכביש הראשי. הלכנו והלכנו
עד שהגענו לתחנת הרכבת. חיכו בה כמה רכבות.
בקרון היה קרש קטן עליו כל האנשים היו אמורים להצטופף ולשבת,
דלי קטן בשביל הצרכים של עשרות האנשים שנדחסו בו, וחלון קטן
עם סורגים. בכל פעם שהרכבת עצרה, הגרמנים זרקו ממנה את הגופות
של מי שכבר לא היה בן חיים, ומת תוך כדי נסיעה. בקרון ראיתי כמה
אנשים שמתו לנו מול העיניים. במשך כל הנסיעה, שהתרחשה כמעט
שלושה ימים, קיבלנו רק פיסת לחם ומים. בקושי ראיתי מתי היה
לילה ומתי בוקר. עד שהגענו, לא ידענו שלוקחים אותנו לאושוויץ.
באושוויץ ראיתי בפעם הראשונה את אנשי האס.אס הגרמנים.
כשירדנו מהרכבות הם התחילו לצעוק "הראוס, הראוס", "החוצה"
בגרמנית. מי ששרד את הנסיעה הקשה והארוכה והיה יכול לרדת
בכוחות עצמו, עשה את זה מהר. מי שלא היה יכול, קיבל מכות
במקלות ארוכים.
קצין בכיר עם מקל קטן, שנראה כמו מנצח על תזמורת, סימן ביד
שלו, ימין שמאל, ימין שמאל. צעדתי מהרכבת קדימה. זה היה דוקטור
46
מנגלה. הייתה לו רטייה על עין אחת, ועם השרביט שלו הוא סימן
מי לחיים ומי למוות. בחורות פולניות, הקאפו, עזרו לו בניצוח. לי
ולדודתי יהודית הוא סימן חיים. את אמי ואבי סימן לכיוון שממנו אין
דרך חזרה. אפילו לא הספקתי להיפרד מההורים שלי, לומר שלום.
פקדו עלינו להוריד את כל הבגדים שלנו לפני צריף גדול, ולהיכנס
פנימה בעירום מלא. נכנסתי פנימה עם עוד נשים, וחיילי אס. אס
עמדו בצריף כשלצדם כלבים גדולים.
חיילות אחרות הורו לי לשבת והחלו לגזור לי את השיער. "למה אתן
גוזרות לי את השערות?" צעקתי, "אני נקייה, אין לי כינים". במקום
לענות לי, אחת מהן נתנה לי מכה חזקה, ואמרה "זאת רק ההתחלה".
הסתכלתי ימינה ושמאלה. לא הכרתי אף אחת מהבנות היהודיות
שלידי. "יהודית, יהודית", צעקתי את שמה של דודתי, "מה את
צועקת?" ראיתי אותה פתאום, "אני כאן לידך". מאותו הרגע יהודית
הייתה עמי לאורך כל הדרך. בכל המלחמה. בכל המחנות.
אחרי הגזיזה כל אחת מאיתנו קיבלה חתיכת סבון, קשה כמו אבן ומלא
בחול. הכניסו אותנו למעין מקלט ופתחו מעלינו מים קרים לרגע קצר.
לא הספקתי אפילו להתרחץ אחרי כל הנסיעה הקשה הזאת.
אחרי זה קיבלנו שמלה ארוכה, נעליים מעץ וחבל. מספר על היד לא
הטביעו בעורי. כשהגעתי לאושוויץ הדיו לקעקועים האלו כבר נגמר,
אבל נתנו לי מספר אסיר: 1803 .
התחלנו ללכת, והגענו לצריף שהיה מיועד ליהודיות הצ'כיות, .C3
חמש מאות נשים בכל הגילאים נכנסו לצריף הזה, שהיה בנוי דרגשים-
דרגשים, בשתי קומות. על כל דרגש היה מקום לאחד עשר בחורות.
הצלחתי לעלות לדרגש העליון. חשבתי שלמעלה יהיה, אולי, קצת
יותר אוויר. אף אחת מהנשים לא העיזה לומר שום דבר, גם לא את מה
שקיוויתי לשמוע, "לא יקרה לכן שום דבר, תהיו רגועות". ככה ישנו
על הדרגשים הקשים.
בארבע לפנות בוקר קראו לנו לצאת החוצה במהירות ולעמוד בשורות
מסודרות. חמש עשרה נשים בשורה. לפעמים הספירה לא הסתדרה
להן. על השורות היו אחראיות קאפו - חיילות יהודיות פולניות שהיו
באושוויץ מ 1941- , ועוד שתי קצינות אס. אס גרמניות ששמרו עלינו.
47
הספירה הייתה חייבת להיות מדויקת, כדי לוודא שכולן נמצאות. אם
מישהי הייתה חסרה, סימן שהייתה חולה או שכבר מתה.
בבוקר קיבלנו תה פושר ופרוסת לחם דקה מאוד. בערב קיבלנו את
אותה ארוחה דלה. במהלך היום לקחו אותנו לעבוד בשדות, להוציא
מהאדמה כרוב וגזר. אחרי העבודה בשדות לקחו אותי לעבוד גם
בסחיבת אבנים. זאת הייתה עבודה פיזית קשה מאוד. חליתי בעקבותיה.
היה לי חום גבוה ועובש על השפתיים, אבל המשכתי לעבוד למרות
המצב. בשלב הזה כבר ידעתי. אם לא אקום בבוקר מהדרגש ואשאר
בצריף, אני יכולה להגיע משם רק למקום אחד. תא הגזים.
ככה עברו כמה שבועות. עבדנו בפרך. עמדנו בשורות. רעבנו. על
ההורים שלי או על מקום הימצאם לא ידעתי דבר.
יום אחד פניתי אל הקאפו הפולנייה. "אמרו לנו שאחרי שלושה ימים
נוכל לפגוש את ההורים שלנו".
"בואי רגע, אני אראה לך משהו", היא הצביעה על ארובות העשן, "את
רואה פה את העשן? בדיוק עכשיו שורפים את אמא ואבא שלך, ואת
כל המשפחה שאיתה הגעת".
אחר כך חברותיי לצריף שאלו אותי מה היא אמרה לי שם בצד.
"היא לא אמרה שום דבר", התחמקתי. לא רציתי לבכות. "נדבר על
זה אחר כך".
והמחלה שלי המשיכה. החום לא פסק. הגעתי למסקנה שאני חייבת
ללכת ל"רביאיר". זאת הייתה קופת החולים של אושוויץ. הייתה שם
רופאה שחילקה תרופות. כבר עמדתי ללכת, הגעתי לפתח המרפאה,
וברגע האחרון החלטתי לא להיכנס לשם. מהקבוצה שלנו, כל מי
שהלכה למרפאה לא חזרה מעולם. משם לקחו אותה לגזים. "איך לא
הלכת?" החברות שאלו אותי, "תראי איך את נראית".
"אני לא רואה איך אני נראית".
יום אחד סגרו את כולנו בצריף. קיבלנו אוכל. אחר כך הוציאו אותנו,
נעמדנו בשורות וככה התחלנו ללכת. אני לא יודעת לאן הלכנו. אהבתי
ללכת בשורה הראשונה. לראות לפני כולם מה קורה.
בדרך עצרנו לרגע. פגשתי אישה אחרת, ששלחו אותה למטבחים,
לבשל. "את יודעת לאן לוקחים אתכם?" היא שאלה, "זאת הדרך
48
לגזים, עכשיו לוקחים את כולכם לגזים". לא ידעתי מה להגיד לה.
ובאמת לקחו אותנו לתא הגזים. נכנסנו פנימה. חיכינו זמן מה. ואז
החיילות נכנסו, פקדו עלינו לחזור מהר לצריף. אחת הבנות אמרה
שהיא שמעה שהגז נגמר. ככה ניצלו לי החיים. שוב.
אחרי תקופה לקחו אותנו למחנה גלזן קירכן.
שם קיבלנו אוכל שלוש פעמים ביום, וזה היה קצת יותר טוב, אבל
העבודה הייתה קשה מאוד. הפצצות של המלחמה נפלו בלילות, ובבקרים
היינו צריכים להעביר את כל האבנים וחלקי הבניינים השבורים לרכבת.
נשארנו שם כמה שבועות, עד שביולי 1944 העבירו אותנו לעבוד בבית
חרושת לנשק. בלילות ישנו בצריף קפוא, ללא מיטות או דרגשים. היה
שם קר כל כך בלילה. החורף של אותה שנה היה כל כך קשה. הגרמנים
אמרו שארבעים שנה לא היה באירופה חורף כזה קשה.
בתחילה הסיעו אותנו לבית החרושת באוטובוס. אבל נראינו כל כך
רע, רזות, חולניות וגזוזות שער, שהגרמנים שראו אותנו טעו לחשוב
שאנחנו בחורים משוגעים, ולא היו מוכנים לנסוע לצדנו.
אז הורידו אותנו מהאוטובוס, וכל יום היינו צריכים ללכת כחמישה
קילומטר ברגל, עם נעלי עץ ללא גרביים. בבית החרושת עבדתי ליד
תנור ענק, והכנתי גלגלים לטנקים. העבודה הייתה במשמרות. עבדנו
מהבוקר עד אחר הצהריים במשך שבוע, ובשבוע שלאחר, מהצהריים,
כל הלילה עד הבוקר שלמחרת. הייתה לנו שומרת בשם אריקה. היא
הייתה בסדר. רוב הזמן.
השתדלתי לעבוד הכי טוב שאני יכולה, כי ידעתי שאם לא אעבוד,
יהרגו אותי או שישלחו אותי לתאי הגז.
פעם אחת נרדמתי במשמרת הלילה, ופתאום הרגשתי כאב חזק מאוד
בגב. אריקה נתנה לי מכה חזקה ואמרה "פה לא ישנים, פה עובדים".
ביקשתי סליחה שוב ושוב. היא אמרה שזאת הייתה דוגמא, והבהירה
שבפעם הבאה היא לא תסתפק בדוגמא בלבד. יום אחד ממשרד בית
החרושת הגיעה אישה נוצרייה ששאלה אם יש בין הבנות מישהי
שיודעת גרמנית וגם יודעת לנקות. אמרתי שאני.
"תשמעי", היא אמרה לי, "באתן לפה לעבוד, אבל דבר אחד אני לא
מבינה. איך אתן נראות? אנשים אומרים שאתם בחורים".
49
"לא אנחנו בנות. אבל לא באנו לפה לבד. שלחו אותנו". היא לא ידעה
דבר וחצי דבר על המקום ממנו נשלחנו.
עברתי לעבוד בניקיון המשרד. בצהריים, היא לקחה אותי החוצה
לבאר בה רחצו את כלי האוכל של עובדי ההנהלה. ירדנו במדרגות אל
עבר חצר בית החרושת, והאישה אמרה לי, "פה אני אדבר איתך רגיל,
אבל בחוץ אני אצעק עלייך. זה לא כי אני חושבת עלייך דברים רעים,
פשוט ליד אנשים אני מוכרחה".
כשהגענו לבאר היא אמרה לי, "אני הולכת קצת הלאה. השארתי לך
אוכל שם, תאכלי את זה מהר, תרחצי את הכלים והסיר, ותחזרי". זה
קרה כמה וכמה פעמים. האישה הזאת האכילה אותי בסתר.
יום אחד היא שאלה אותי, "מי אתן? מאיפה כולכן באתם?"
"אני לא אגיד לך מי אנחנו", עניתי לה בעצב, "אני לא יודעת כבר.
לקחו ממני הכל, אפילו את השם שלי לקחו, כך שאני לא יודעת מי
אני". אז היא אמרה לי, "נראה שהמלחמה עוד מעט נגמרת, אז אם
עדיין תהיו פה, תוכלי להגיד עלי מילה טובה?"
"אני לא מכירה אותך", אמרתי לה את האמת, "אבל אלי התייחסת
בצורה יפה וטובה". היינו בבית החרושת עד יולי 1944 . את כל החורף
הקשה עברנו שם.
והפצצות המשיכו ליפול. כשהן נפלו, כל אנשי האס. אס רצו לבונקר.
לנו היה אסור להיכנס לשם. באחת ההפצצות הבונקר נפגע, וכמה
מאנשי האס. אס מתו. אריקה השומרת שלנו הודיעה: "מהיום אני לא
רצה לבונקר. אני נשארת אתכן בבית החרושת". בכל פעם שהפצצות
היו נשמעות, פחדתי שאחת מהן תיפול עלינו. זה היה מאוד מפחיד.
במשך ימים רבים כשיצאנו מבית החרושת, ראינו על הכביש בעלי
חיים ואנשים שנהרגו בהפצצות. זה היה זוועה. כשהפצצות נפלו רצינו
להיכנס לתוך איזה בית, כל מבנה שיגן עלינו, אבל אך אחד לא רצה
לתת לנו להיכנס. רצנו לבית ספר, אך השרת ששהה שם אמר לנו,
"אני לא נותן לאף אחד להיכנס". באחת מההפצצות הצלחנו להיכנס
לכנסייה. כשהרעש חלף יצאנו החוצה. כל הבתים סביבנו היו הרוסים,
ורק הכנסייה נותרה עומדת. ושוב אריקה אמרה לנו, "אני נשארת
אתכן, מישהו שומר עליכן".
50
באוגוסט 1944 , העבירו אותנו למחנה "אסן". שם היו מפעלי הפלדה
של "קרופ". במפעל כולנו הכנו סלילים ענקיים לטנקים, והכנסנו
אותם לתנורים חמים מאוד. במפעלים עבדו גם שבויי מלחמה רוסיים
שאסור היה לנו לדבר איתם. אבל אחד מהם, רוסי מקוקז, פנה אלי
פעם אחת, ואמר "תשמעי, בישלתי דלי עם תפוחי אדמה. לכי שם,
לפינה. תיקחי לך ותתני גם לחברות שלך". אמרתי מיד לחברות שלי
על האוצר, וכולנו הלכנו לקחת, אבל עד שהגעתי לא נשאר שום דבר.
אחרי זה השבוי אמר, "חבל לי שלא אכלת את תפוחי האדמה, אבל
אחרי המלחמה אני אקח אותך לקוקז, ויהיו לך כל כך הרבה תפוחי
אדמה שיותר לא תרצי לאכול תפוחי אדמה כל החיים".
הפלדה במפעלי "קרופ" הייתה יקרה מאוד עבור הגרמנים. מהברגים
במפעל, השבויים הכינו כל מיני דברים. השבוי מקוקז הכין לי טבעת
מפלדה, לשים על היד. אבל הנאצים שמו לב שהרבה מחומרי הגלם
שלהם נעלמו. כשסיימנו לעבוד יצאנו מהמפעל בשורה. כרגיל, עמדתי
בראש השורה. שומרת האס. אס אמרה לאחת הבנות שבסוף הטור,
שאם היא תמצא אצלנו דברים מהמפעל, זה יהיה הסוף שלנו. הבנות
העבירו את המסר מהאחרונה, ועד אלי בראש הטור. הסרתי מיד את
הטבעת. הפלתי אותה לאדמה הבוצית ודרכתי עליה. קברתי אותה
שם והמשכתי ללכת.
"עכשיו אני בודקת למי יש טבעת", השומרת איימה, "ואם אני אמצא
אחת זה רע מאוד". היא עצרה אותנו ובדקה את הבנות אחת אחת.
בסוף נעמדה מולי, "חשבתי שיש לך טבעת, אבל אין לך", אמרה.
המראות הקשים ליוו אותי גם באסן, כמו המראה של אחת הבחורות
שפשוט השתגעה.
יום אחד היא החלה לרקוד ולרקוד, בלי סוף, עד שהגיעה הלאגר
פיהרר, המפקד העליון של המחנה, והרביץ לה כל כך חזק שהיא
נפטרה במקום. זה היה בשבילנו איום ונורא.
"עדיין בא לך לרקוד ולשיר?" הוא שאל אותה אחרי שהכה אותה
למוות, "הנה, זה הסוף שלך".
באסן שלחו אותנו לעבוד בבניית בתים, ולשפץ בית חרושת הרוס
מהפצצות. עבדנו עם מלט וחומרי בניין ביחד עם שבויים איטלקיים
51
שלא הבינו מי אנחנו. אחת הבחורות מצאה חתיכת מראה שבורה,
מסרק ומברשת שיניים. כולנו בדקנו, אחת אחרי השנייה, איך אנחנו
נראות. חיוורות רזות, ועל הפדחת מעט מאוד שער, כמו דשא אנגלי.
עבדנו שם קשה מאוד, והשלג נדבק לנעלי העץ. בקושי יכולתי ללכת.
יום אחד שבויי מלחמה שהו במקלט במחנה, ופצצה גדולה נפלה
בדיוק עליו. כולם מתו. גם אחת האסירות נפצעה פציעה קשה מאוד.
היו צריכים להוריד לה את הרגל.
אחרי הפצצה הזאת לקחו אותנו ברכבת, ושוב לא ידענו לאן.
הגענו למקום חדש, בלי לדעת את שמו, ובו רק בתים גבוהים. לא
ידענו אם הבתים הם של חיילים נאצים או של תושבי המקום. הכניסו
אותנו לאולם ענק בלי מיטות, ואז החיילים באו לבחור מי מאיתנו תלך
לעבוד, תבשל או תכין לקבורה את המתים.
אני הייתי עם המתים.
זה היה במחנה הריכוז ברגן בלגן בגרמניה שאליו הגעתי במרץ 1945 .
שם הייתה התחנה האחרונה שלי. התפקיד שלי היה לקשור את יד
ימין ויד שמאל של המת, ולהביא אותו לקבורה. המצב היה כל כך
קשה, ואסירות מתו יום ביומו, עד שיום אחד הייתי צריכה לקבור את
החברה הכי טובה שלי.
לפני ברגן בלזן עוד הייתה בי תקווה גדולה שהמלחמה הזאת מוכרחה
להיגמר אי פעם. אבל בשלב הזה כבר לא האמנתי בכלום. שמועות
התרוצצו בנינו כל הזמן. שהטנקים קרובים. שהגרמנים מפסידים.
עבדנו במחנה. אני זוכרת שבמשך שלושה ימים לא קיבלנו לחם או
מים. היה שם עמק אותו הגרמנים החליטו להציף במים. ואז פתאום,
הביאו לנו לחם. המון לחם, בכמויות גדולות, לא הספקנו לגעת בו, כי
האנגלים הגיעו לשחרר אותנו. כל הבנות רצו החוצה, אבל אני נשארתי
בפנים. "זה לא נכון", אמרתי, "לא ייתכן שאנחנו חופשיות", אבל
הבנות קראו לי, "בואי תראי, הטנקים הגיעו עם הדגל של האנגלים".
האנגלים התפלאו מכמות הלחם הגדולה שהגרמנים נתנו לנו, ונתנו
פרוסה לאחד הכלבים שהיו שם. הכלב מת במקום. הלחם שהגרמנים
נתנו לנו בסוף המלחמה היה מורעל. היה זה נס שלא אכלנו ממנו.
האנגלים סיפקו לנו מים ואוכל. הביאו רופאים שיטפלו בנו. נתנו לנו
52
את מנות הקרב שלהם בקופסאות עם אוצרות אמיתיים שלא ראינו כל
כך הרבה זמן. סוכר. קפה. תה. בשר בקופסאות שימורים.
אחרי שהאנגלים נתנו לנו לאכול, הרבה אסירים ואסירות נפטרו. הגוף
שלהם לא התמודד עם המזון, וגם בגלל מגיפת הטיפוס הם מתו תוך
רגעים. החיילים האנגלים נתנו לנו בגדים חדשים, והכניסו אותנו
לאחד מהבתים הגבוהים. לפני המלחמה, חיו מאות אלפי גרמנים
בשטחים האלו שלצד המחנה.
האנגלים הציעו לנו לנסוע לבית הבראה בשבדיה, אבל רציתי לחזור
לצ'כיה ולחפש את אח שלי, איזידור.
הגוף שלי היה כל כך עייף וחולה ושבור, שלא יכולתי ללכת לשום
מקום.
בינתיים לקחו אותנו לטיפול בבית חולים. היו שם רופאים, תרופות
ואוכל. הכל היה אסתטי ונקי מאוד. לא היה לנו הרבה שער, אבל ניקו
לנו את הראש ושמו לנו חומר נגד כינים.
גם בעת שהבראתי, לא הפסקתי לחשוב על התפקיד האחרון שנתנו
לי במחנה. להכין את המתים לקבורה. אחד מהזיכרונות הקשים שליוו
אותי הייתה רכבת שהגיעה למחנה יום אחד, ובתוכה ערמות על ערמות
של אנשים מתים. קבוצה אחת של אסירות הכינו וחפרה את הקברים
עבורה. הקבוצה השנייה, בה הייתי אני, רק טיפלה בגופות, כמה שעות
טובות בכל יום. היה להם חשוב מאוד להחביא את המתים האלו מתחת
לאדמה שלא יראו אותם. שלא יראו כמה מהם הרגו. ראיתי כל כך
הרבה אנשים מתים, ורק חשבתי שבקרוב יקברו גם אותי.
בבית החולים שהיתי כארבעה שבועות. כל יום הלכנו לחדר האוכל,
שהיה חדר מואר ויפה. אחרי שהתחזקתי, אנשי האונר'ה עזרו לנו
לחזור הביתה. חזרתי לצ'כיה ברכבות. זה לקח לי די הרבה זמן, והייתי
צריכה להחליף כמה רכבות בדרך.
בתחנת הרכבת המרכזית של צ'כיה עמד שלט ובו היה כתוב שמי
שחוזר לעיר מולדתו, יכול לקבל מה שחסר לו בכתובת הזאת והזאת.
הגעתי לכתובת ונרשמתי. קיבלתי שם אוכל, בגדים, מעט כסף ומקום
לישון. שם פגשתי כמה בחורות צ'כיות שרצו לנסוע ברכבת למקום
אחר, לחפש עבודה.
53
כדי לא להיות לבד הצטרפתי אליהן, אבל כל הדרך חשבתי רק איך אני
יכולה לדעת מה קרה עם אח שלי. בסופו של דבר החברות המשיכו
ליעדן, ואני המשכתי ברכבת בלעדיהן. קיוויתי לפגוש מישהו שהיה
איתי במחנות, מישהו מוכר.
ברכבת הכרתי שני בחורים יהודיים. הם שאלו מאיפה אני באה.
סיפרתי להם שמהמחנות, אבל לא הייתי מוכנה לספר יותר מזה.
במקום זה, סיפרתי להם על הבית שלי ביאסינה. על המקום בו גדלתי.
על המשפחה שלי. הבחורים האלו היו פרטיזנים. הם סיפרו לי שהיה
איתם בחור בלונדיני ויפה מיאסינה שכל זמן המלחמה דאג להם
לאוכל. הוא גם היה מספר להם על בית הכנסת, והיה הנהג של הקצין
שלהם. הסוף שלו, כך הם סיפרו, לא היה טוב.
"מה קרה לו?" שאלתי.
הם סיפרו שהם שמעו שעומדים לקחת אותם לאושוויץ, לכן ברחו אל
היערות, אבל את הבחור הזה הגרמנים תפסו והרגו. זה כל מה שהם ידעו.
שאלתי מה היה שמו של הבחור.
הם אמרו את שמו של אחי. איזידור.
אחרי שנים נודע לי שמהיער הגרמנים העבירו את אחי למחנה נאצי
באוסטריה. יום לפני השחרור, הם רצו להעלים ראיות על הזוועות
שעשו, ופשוט ירו בו ובעוד אסירים. באחי ובעוד בחור צעיר ירו
ראשונים, כי תפסו אותם גונבים תפוחי אדמה. אחי נאלץ לחפור
לעצמו את קברו לפני שמת.
הייתי כל כך מבולבלת כשהם ירדו מהרכבת, שלא הספקתי לשאול
אותם איפה הוא קבור.
54

באושוויץ, אחד הקצינים מהוורמכט סיפר לי שהייתה לו נכדה שדומה לי.
הוא תפר לי מכנסיים וז'קט מצמר. לא הייתי בשמלת פסים כמו כולם. הייתי
ממש יוצאת דופן עם התלבושת הזאת. כשעמדתי, כרגיל, בשורה הראשונה,
קראה לי הקאפו, ושאלה אותי בגרמנית:
"את יודעת את החובות שלך פה?"
עניתי לה בחיוב. הפעם הייתי בטוחה שזה הסוף שלי.
היא ביקשה ממני להוסיף את הטלאי הצהוב שלי מקדימה, וגם מאחור,
ולהוסיף את מספר האסיר שלי -
ואז החזירה אותי לשורה.
היה זה נס.
אחד מרבים שבזכותם ניצלו חיי.
55
גטו מטאסולקו 16.5.1944-20.4.1944
אושוויץ בירקנאו 30.6.1944- 20.5.1944
גלזן קירכן 31.7.1944-3.7.1944
אסן 28.3.1945-2.8.1944
ברגן בלזן 30.3.1945 - מאי 1945
56
57
היה זה נס.
שרדתי את כולם.
58
ארץ חדשה
במשך תקופה ארוכה, לא תכננו, גייזה, אני והילדים, לעלות מצ'כיה
לארץ ישראל. מירק עשה חייל בתיכון לאמנויות, ומירה הלכה לבית
הספר היסודי. לא חשבנו על עלייה. לגייזה הייתה עבודה טובה, וגם
לי. חיינו טוב.
אבל בשלב מסוים כן התחלתי לחשוב על זה, ולהעלות את הנושא
בבית. כשדיברנו על כך, גייזה אמר לי: "את תחליטי. מה שתחליטי, זה
מה שנעשה". אבל בלב ידעתי שהוא לא רוצה לעזוב.
"יש לנו בית כזה יפה", הוא אמר לי תמיד, "ויש לנו עבודה טובה
וכבוד, וחיים מצוינים בשביל הילדים, וחופשות. מה חסר לך פה?
בעבודה את מצליחה כל כך". אבל יהודים רבים בטפליצה החלו לעזוב
לארץ ישראל, ובסופו של דבר נשארנו לבד. אחרונים.
בסוף אמרתי לגייזה, שאני רוצה שהילדים שלי יהיו יהודים ויחיו
במדינה יהודית.
כשסיפרתי לבעלי חנות הנעליים שאני מתכננת לעזוב, הם מיד
הבטיחו, "אנחנו נסדר לך משכורת יותר גבוהה. יש לך פה חיים טובים,
לא חסר לך שום דבר, את אישה מכובדת וגם בעלך. אל תיסעו. מה יש
לכם לחפש שם בחולות".
"בכל זאת, ככה החלטנו", הסברתי להם, "פה אין לי משפחה, ובישראל
יש לי משפחה". אבל זה לא היה נכון. אף אחד לא נשאר בחיים
מהמשפחה שלי, ולא חיכה לי איש בישראל. פשוט חשבתי שאם אגיד
להם את זה, הם יתנו לי ללכת ביתר קלות.
"אף פעם לא סיפרת לי שיש לך משפחה בארץ ישראל", בעלת החנות
אמרה.
"לא סיפרתי עוד הרבה דברים", אמרתי. "הילדים גדלים, וחשוב לי
שכל המשפחה תהיה ביחד".
כדי לעלות לארץ, היינו צריכים להגיע ולהירשם בסוכנות היהודית
בפראג. כשהגעתי לשם, אחד הפקידים אמר לי, "גברת, יהיו לך שם
חיים נהדרים".
אבל מגדה, חברתי שעלתה לארץ, כתבה לי במכתביה, "תביאי איתך
הכל. אפילו מסמר אין פה".
שאלתי אם בישראל יורד שלג. "הילדים ואני אוהבים ללכת לעשות
59
סקי בחורף", הסברתי. הפקיד הבטיח שבישראל יש המון שלג וסקי.
אחרי שהגעתי לארץ, נזכרתי איך הוא שיקר.
ניסיתי להכין את הילדים לנסיעה. הסברתי להם על מדינת היהודים.
הבטחתי להם שיהיה לנו טוב שם.
"טוב לנו פה", מירק אמר לי, "למה שנלך?" הסברתי לו שיהיה לנו
מצוין שם, שיש הרבה שמש, ובחורף גם שלג.
אבל עוד לפני שהגענו לארץ, ב 1958- , לקחתי את מירק לבית שלנו
ביאסינה. מאוד היה לי חשוב שידע מאיפה אני באה. היכן גדלתי.
כשהגעתי למקום, חיפשתי את החברה הנוצרייה של אמי, שעזרה
לנו בתחילת המלחמה ובביתה שהינו שישה שבועות - אבל לא
מצאתי אותה.
את הרחוב שגדלתי בו מצאתי מיד. כשהגעתי למקום בו היה פעם
הבית, הכל היה לא מוכר. פתאום שכנה נוצרייה אחרת עברה לידי.
"אלוהים אדירים!", היא זיהתה אותי, "את לא הבת של ברטה?"
אמרתי לה שכן, זו אני. "פה היה הבית שלנו", אמרתי לה מופתעת,
"איפה הבית?"
"הרסו אותו ולקחו הכל", היא אמרה. ההלם היה גדול מאוד. הבן
שלי שאל אותי: "איפה העץ שעמד ליד הבית, עליו היית מטפסת ובו
משחקת, כפי שסיפרת לנו יותר מפעם אחת?"
"איפה עץ האגסים?" שאלתי את השכנה.
"גם אותו כרתו".
בית הספר עמד במקומו. גם בית הכנסת. ביקרנו בבית הקברות של
יאסינה, שם היו קבורים סבי וסבתי.
"בוא נלך", אמרתי למירק, "אין לנו עוד מה לחפש פה".
בעשרים וחמישה בינואר 1965 הגענו ארצה במטוס, ונחתנו בנמל
התעופה שבתחילת שנות השישים היה יפה ומרשים. שגריר ישראל
קידם את העולים החדשים, ואמר שמעתה לא נצטרך לדאוג. ביקשנו
לגור בחיפה כי היו לנו מכרים שם. "גם בגבעתיים יש לנו חברים",
הסברנו. השגריר אמר שנגור איפה שרק נרצה, אבל אז התחיל ויכוח
האם ייקחו אותנו לחיפה או לכפר סבא. צלצלתי לחברה שלנו שגרה
בגבעתיים. ביקשתי שתבוא. "אני לא יודעת לדבר איתם", אמרתי לה,
60
"אז אולי את תסבירי לי לאן אנחנו הולכים מכאן".
החברה הגיעה ודיברה עברית. אני לא הבנתי שום דבר. אחר כך הבנתי
שמדובר על שכונת יוספטל בכפר סבא. זה היה בעשרים וחמישי
לינואר, 1965 . הגענו לביתנו החדש בחורף. גשם כבר ירד, ובדירה לא
היו חלונות וגם לא דלתות. הגענו ממזרח אירופה, מבית יפה, והדירה
הזאת נראתה לנו עלובה כל כך.
"לאן הביאו אותנו? מה זה המקום הזה?" אמרתי לאיש הסוכנות
שליווה אותנו, "אני רוצה בחזרה לצ'כיה".
"תירגעי", הוא ביקש ממני, "יש כאן בניין של אקדמאים".
"אני לא רוצה בניין של אקדמאים!", כעסתי, "אתה חושב שנוכל
לחיות כאן בלי חלונות ובלי דלת שאפשר לסגור?"
"אחרי כמה ימים יהיה לך כבר כל מה שאת צריכה", הוא הבטיח. "חוץ
מזה, בונים כאן באזור בתים חדשים, ואתם תהיו הראשונים שיקבלו
בית, אז אל תדאגי. יש כאן כבר מיטות ופלטה לבישול". אבל אני
הייתי ספקנית. סיפרו לנו כל כך הרבה סיפורים בתקופה ההיא, שכבר
לא האמנתי לאף אחד, אבל לא רציתי להתלונן ליד בעלי, כדי שלא
יאמר לי, "את רואה? בגלל זה לא רציתי לעלות לארץ".
בחוץ עוד לא היה כביש. הכל נראה נורא. איזה מן בית של אקדמאים
זה, חשבתי לעצמי, בלי דלתות ובלי חלונות ובלי כביש ברחוב.
אחרי יומיים סידרו לנו את הדלת והחלונות, ובבית הזה גרנו כל
השנה הראשונה שלנו בארץ. הייתי הולכת ברגל לכפר סבא לעבוד
בקטיף בפרדסים. אני זוכרת שכשקיבלתי את המשכורת הראשונה
שלי בקטיף, שלושה שקלים שלמים, לא ידעתי מה לעשות איתם
קודם: לקנות משהו לילדים, לקנות אוכל הביתה או להזמין גז. זה
היה מאוד קשה ואיש לא עזר לנו, כי היינו המשפחה הצ'כית היחידה
באזור. בדיעבד הרגשתי שעשיתי שגיאה, שהוצאתי את הילדים
ממסגרות הלימודים שלהם בצ'כיה באמצע השנה לשכונת עולים
בלתי מוכרת, בלי שהם יודעים מילה בעברית. ככה הבת הלכה לבית
הספר, והבן התגייס לצבא. אז עוד לא דיברתי עברית, וגם לאולפן
לא הלכתי. את השפה קלטתי מהרחוב ובעזרת הילדים, לאט לאט.
בפעם הראשונה שהלכתי למכולת, בעל הבית המרוקאי הראה לי
61
איפה מונחים כל המוצרים החשובים בלי שהבנתי מילה. את הסכום
לתשלום הוא כתב לי על נייר.
בשכונה כינו אותי "הצ'כית היפה", ונהגו להחמיא לי על הבגדים
שלי. בעל חנות בגדים באזור לא הפסיק לשאול אותי מה אני לובשת.
"מאיפה החליפה היפה הזאת, ומאיפה המעיל?"
"אדוני, אם אתה רוצה לקנות בגדים כאלו", הסברתי לו, "אתה צריך
לנסוע לפראג".
אבל לא היה לי קל בארץ. המציאות הייתה מורכבת וקשה. לכן
דיברתי על עצמי ללא הרף, "את חייבת לעבוד על עצמך. אין ברירה.
זה מה שיש".
בשכונת יוספטל הסתובבו כל מיני אנשים מפוקפקים. כל הזמן פחדתי
שיקרה משהו לילדים. אחרי שנה היה רצח בשכונה, והחלטתי שאני
מוכרחה לצאת משם. רציתי לגור במקום בו יהיה לנו נוח. בשכונה
טובה יותר, עם כל מה שצריך מתחת לבית ותחנת אוטובוס קרובה.
פניתי לסוכנות היהודית. בהתחלה הם סירבו להעביר אותנו בית,
אבל בסופו של דבר ב 1967- עברנו לגור בדירה כפר סבא, בה אני
גרה עד היום.
גם לגייזה חיפשתי עבודה. יום אחד נכנסתי לנגריה, ושאלתי אם הם
מחפשים עובדים.
"למה בעלך לא בא?", הם שאלו.
"הוא נגר, והוא מבין בעבודה, ואני רוצה לעשות לו הפתעה, בבקשה
תיקחו אותו לניסיון".
בצ'כיה גייזה לא היה צריך לעבוד בעבודות פשוטות כאלו. שם הוא
היה מנהל גדול, ובארץ נחשב למבוגר מדי בכדי להיות פועל. אבל
כשהתחיל לעבוד בנגרייה, הביט על הנגרים האחרים, ומיד למד
איך לבנות. אחרי תקופה קצרה בעל הבית אמר שהוא הנגר הכי טוב
שאי פעם היה לו. הוא התמחה ברהיטים למטבח, אבל גם כשהצליח
בעבודה, המשכורת שלו לא הספיקה לכולנו. לכן הייתי צריכה
להמשיך ולחפש עוד עבודות. מכרה שהייתה לי וידעה שאני מבשלת
טוב, ייעצה לי להתחיל לבשל לאנשים בביתם תמורת תשלום.
בישלתי פלפל וכרוב ממולא, גולש טוב וקניידלעך.
62
למשפחה אחת, בישלתי ארוחת חג שלמה לערב שבועות. כל היום
עבדתי אצל האישה במטבח, וכשבעלה הגיע בערב הביתה הוא שאל
אותה אם נתנה לי משהו לאכול.
"היא לא רצתה", ענתה לו ביידיש. אבל זה לא היה נכון. היא לא שאלה
אותי אפילו. רק אחרי שהלך אמרה לי, "בואי תאכלי משהו", אבל היה
כבר מאוחר, וסירבתי להצעה.
בהמשך למדתי קורס פדיקור ומניקור, אצל מורה שהיה מפורסם
בארץ. במיוחד אהבתי לעשות את הרגליים. כשסיימתי את הקורס
המורה אמר לי, "היום את עושה פדיקור". נדרשתי להביא עמי מישהו
לעשות לו פדיקור, כמבחן, וביקשתי מבעלי שיבוא איתי. בהתחלה
הוא לא כל כך רצה, "אני אהיה מסכן", אמר. "אתה לא תהיה מסכן
בכלל", הבטחתי לו, וגייזה בא. כשסיימתי, הבוס אמר שאני יכולה
להתחיל לעבוד.
החלטתי שאני לא רוצה לעבוד בבית שלי, כדי שלא אצטרך לארח
את הלקוחות גם אחרי שיסיימו את הטיפול. כל מי שירצה פדיקור או
מניקור, אבוא אליו הביתה, אעשה את עבודתי על הצד הטוב ביותר,
ואלך בסיומה.
הטיפולים שלי עברו מפה לאוזן, מלקוחה אחת ללקוחה שנייה, וכך
התחילה להיות לי קליינטורה קבועה. עבדתי בעיקר בכפר סבא, עד
שיום אחת לקוחה ביקשה שאבוא לאחותה ברמת גן, והסיעה אותי
לשם במכוניתה. תוך כדי הטיפול שמעתי את האחות אומרת ביידיש
שהעבודה שלי טובה מאוד. היא חשבה שאני לא מבינה.
בהמשך התחלתי לנסוע באוטובוס ללקוחות מחוץ לכפר סבא. עוד
לא ידעתי עברית היטב, אבל השתדלתי לומר מה שחשוב ביידיש,
ולהוסיף בכל פעם משפט חדש שלמדתי בעברית כמו, "שימי את
הרגליים במים", או "הביאי לי סבון". אחרי תקופה הגעתי למסקנה
שלא כל כך משתלם לי לעבוד ברמת גן או בתל אביב, והמשכתי
לעבוד רק עם הלקוחות מכפר סבא. בימים ההם לא היו הרבה
מניקוריסטיות או פדיקוריסטיות בארץ. הייתי בין היחידות. בהתחלה
לא הרווחתי מספיק, גם כשהייתי מתאמצת לטפל בכל הלקוחות
לקראת סוף השבוע, כדי שיהיו להן ציפורניים יפות לשבת. עד שאחת
63
החברות שלי ייעצה לי, "אידה, בשביל העבודה שאת עושה את צריכה
לקחת יותר". לא ידעתי איך לבקש את זה. חברה אחרת אמרה לי
שיחסית לפדיקוריסטיות אחרות, אני עובדת בחינם. בהמשך ביקשתי
מהלקוחות יותר, וזו הייתה פרנסה טובה.
אהבתי את העבודה מאוד. הלקוחות שאלו אותי אם התאהבתי להן
ברגליים, ואמרו לי שמתאים לי להיות גם קוסמטיקאית. אבל ידעתי
שכשאני מסדרת לאנשים את הרגליים והציפורניים, אז הם מרוצים
ויכולים ללכת כמו שצריך - וזה הספיק לי.
עם הלקוחות נשארתי קורקטית, גם כשהזמינו אותי להישאר אחרי
הטיפול עוד קצת, לשבת לשתות קפה. אבל ידעתי שאם אשב אצל
אחת, כולן ירצו שאשב אצלן, אחרת יעלבו. היה לי תרמוס קטן ובו
קפה, שהייתי לוקחת איתי לעבודה. בבית לא הייתה לי עזרה. עשיתי
הכל לבד.
לגייזה לא היה קל בנגריה, אבל דיברתי איתו ועודדתי אותו על דרך
קבע. "אנחנו מוכרחים להתרגל", הסברתי לו, "בסוף יהיה בסדר",
והשיחות שלי עזרו לו מאוד.
מהשגרירות הצ'כית נאמר לנו שאם לא נסתדר בארץ, נוכל לחזור
בחזרה לחיות בצ'כיה, אבל לא רצינו.
במלחמת ששת הימים ב 1967- , מירק התגייס לצבא, ובסוף המלחמה
לא חזר. היה לי מכר במשטרה שאמר לי לא לדאוג. "אני אבדוק איפה
הבן שלך ואמצא אותו", הוא הבטיח. הסתבר שמירק נפצע ברגלו.
הלכתי לבקר אותו בבית החולים בחיפה, וכשראיתי אותו שוכב
במיטה אמרתי לעצמי "אל תבכי".
"אל תדאגי אמא", הוא חייך אלי, "זה שום דבר". ביקשתי ממנו שיקום
קצת לשאוף אוויר, אבל מירק היה עייף מאוד. הבאתי לו מאכלים
טעימים וממתקים, וכשהחברים שלו הגיעו לבקר אותו, הם אכלו
את הכל. בהמשך עבד באולפני גבע, והגשים את החלום שלו לצלם
סרטים. הייתי גאה בו מאוד.
כשמירה בתי סיימה את התיכון, היא התגייסה לצבא ונבחרה לחיילת
מצטיינת. אחרי הצבא נרשמה לסמינר למורים בבית ברל ולמדה
במגמה לגיל הרך. בהמשך לימדה בבית הספר "הבנים" בלוד. אחרי
64
שנישאה נולדו הנכדות, הילה ומורן, שקשורות אלי מאוד. כשנולדו
הייתי אני המטפלת שלהן, ונסעתי יום יום מכפר סבא לראשון לציון
להיות איתן. כך הן גדלו. זה היה לי חשוב. מירק עבר לגור בפראג ושם
הוא חי עד היום, ולו שני ילדים, הבת תמי והבן דורון.
בפראג ביקרתי פעם אחת. בארצות הברית יש לי משפחה, אז ביקרתי
אותם פעמיים. הייתי בשיקאגו אצל דוד שלי מנו, ובקונטיקט אצל
דודתי יהודית. גם בפלורידה ביקרתי את הדוד האהוב עלי ברנרד, וגם
את הדוד אירה בצפון קרוליינה.
גייזה נפטר ב 1999- . זה היה בערב שבת, שהיה גם ערב ראש השנה.
הלווייתו התקיימה ביום שני בצום גדליהו, ואנשי החברה קדישא
התרגשו מאוד, כי קראו לו גדליהו, וכי נפטר בערב שבת וביום חג.
הייתה להם יראת כבוד אליו, ולכן קברו אותו עם כפפות על הידיים,
על פי ברכת הכוהנים. הרי בשם משפחתו המקורי, קראו לו בעצם
כהן-צדיק.
במהלך חיי בארץ, היה לי, ועדיין, חשוב מאוד להנציח את זיכרון
השואה ואת חוויותיי האישיות בזמן המלחמה.
נכדתי מורן השתתפה בתיאטרון "עדות" של עזרא ועירית דגן. כך
נכחתי בהצגה על השואה בה אישה סיפרה שהיא הופרדה מההורים
שלה. רק אחרי המלחמה היא הבינה שהם אינם בחיים. שמעתי את
הסיפור שלה, והרגשתי כאילו היא מספרת את הסיפור האישי שלי,
של אידה. אבל בלב ידעתי שזה טוב מאוד שהיא מספרת סיפור כזה,
כדי שאנשים ידעו מה עברתי. מה אנשים עברו. שלא יגידו שזה לא
נכון. שלא יגידו שזה לא קרה.
פעם בשבוע אני הולכת למועדון של ניצולי שואה. אני היחידה
מצ'כיה. אנחנו כארבעים אנשים, שנפגשים יחד ומדברים בעברית.
לפעמים מגיעים אלינו מרצים אורחים בנושאי בריאות. אף אחד לא
אוהב לדבר על העבר שלו, אבל לפעמים כל אחד נדרש לספר. אסור
להשוות בין הסיפורים, כי כל אחד סבל בצורה שלו. אני מתכוונת
להראות להם את הספר הזה, הספר שלי.
מפעל חיי הגדול היה שבמשך שלושים שנים, הגעתי ביום השואה
לבית הספר "הבנים" בלוד בו לימדה בתי מירה, וסיפרתי לילדים את
65
סיפור חיי במשך יום שלם. בכל שנה השתתפתי בטקס, וכשנכדותיי,
הילה ומורן, בגרו, הדלקתי את הנרות לזכר הקורבנות ביחד איתן.
לתלמידי הכיתות הנמוכות לא סיפרתי על כל הזוועות האכזריות
שעברתי, ובחרתי בסיפורים קלים כמו סיפור בו שמרתי על כיכר לחם,
ומישהו רעב גנב לי אותו. פעם אחת, אחרי ההרצאה בהפסקה, אחד
התלמידים ניגש אלי וביקש ממני לקחת את הסנדוויץ' שלו. התחלתי
לבכות מרוב התרגשות, בעוד אני מסבירה לו שאנחנו אני כבר לא
רעבה, ויש לי מה לאכול. הילד התעקש שאקח ממנו את האוכל. טוב
הלב של הילד ריגש אותי.
לספר מה עברתי לתלמידים בכיתות הגבוהות, "בלי רחמנות" כמו
שביקשה ממני המנהלת, זה לא היה קל. בכל פעם שסיפרתי את
הדברים, הרגשתי כאילו באותו הרגע אני נמצאת באותן החוויות,
כאילו הכל קורה שוב ושוב. כשחלק מהתלמידים הקשיבו לסיפורים
ובכו, חיזקתי אותם: "אתם מאוד חמודים וחמודות. לא צריך לבכות.
תסתכלו עלי. אני שלמה ולא רעבה. עברתי את הכל ואני שמחה
עכשיו, והכל בסדר. יש לי ילדים ונכדים ובית, יש לי איפה להניח את
הראש", ואז הם נרגעו.
בסוף ההרצאה שאלתי אותם אם הם רוצים לשאול אותי משהו. חלק
מהתלמידים שאלו אם אני חיה לבד. אם יש לי משפחה. אם יש לי את
כל מה שאני זקוקה לו. "תודה לאל", עניתי להם, "יש לי הכל".
במשך השנים התלמידים תמיד האמינו לסיפורים שלי, ומעולם לא
הטילו ספק בשואה. איש לא אמר לי "זה לא יכול להיות".
"תספרו את הדברים גם למשפחות שלכם", הייתי מבקשת מהתלמידים,
"כי לא רק אני עברתי את השואה, הרבה אנשים עברו את זה".
אחרי כל מפגש כזה, הרגשתי שהלב שלי מלא בכאב, אבל הזכרתי
לעצמי שעשיתי טוב מאוד שסיפרתי, כי מוכרחים לדעת מה קרה
שם. הילדים יספרו להוריהם. ההורים יספרו לחבריהם. זה מאוד
חשוב לי. חלק מההורים היו מגיעים לבית הספר לשמוע את הסיפור
שלי, וחלק מהתלמידים שמעו את הסיפור שמונה פעמים, מכיתה א'
ועד כיתה ח'. יש תלמידים שהפכו להורים ושלחו את ילדיהם לאותו
בית הספר, והם לא שכחו אותי. הם כתבו לי מכתבים וצילמו אותי
66
בווידיאו. ואני מאושרת וגאה, שהילדים האלו וגם הוריהם לא ישכחו
את סיפורי לעולם.
כעת אני חיה בדירה שלי, כי לא רציתי לעבור לדיור מוגן. פה זה הבית
שלי, וטוב לי בו, למרות שאני לבד. בתי באה לבקר אותי בכל יום שבת
ודואגת לכל צרכי יום-יום, וגם עם הנכדות היקרות שלי אני בקשר מצוין.
בעבר ביקשתי פיצויים מגרמניה, וקיבלתי סכום מצחיק. מהממשלה
הצ'כית לא קיבלתי שום דבר. חברה הזמינה לי עורך דין מגרמניה כדי
שיסדר את השילומים שמגיעים לי. כשהגיע, אמר לי, "תשמעי גברת,
אם את יודעת כל כך טוב גרמנית, למה לא נסעת לשם בעצמך? היית
מקבלת הון תועפות".
"לא היה לי כסף לנסוע לגרמניה", הסברתי, והוא אמר שיכולתי לקחת
הלוואה בבנק. אבל לא נסעתי לגרמניה. אני יודעת שהיו גרמנים טובים
כמו האישה שנתנה לי אוכל בסתר במפעלי קרופ, או הנאצי שאמר
שאני דומה לנכדה שלו ונתן לי בגדים. אי אפשר לשנוא את כולם.
המסקנה שלי בחיים היא שמאוד חשוב להיות רגועים ולעבוד. עבודה
עושה טוב בשביל הבן אדם. לא חשוב כמה מרוויחים, צריך לצאת
ולעבוד ולהיות עסוקים. זה טוב לכל ההיבטים בחיים.
לפעמים אני חולמת על העבר שלי. לפעמים אני מתעוררת ומרגישה
שאני בוכה. שהחלום מזכיר לי את הבית שלי. לפעמים אמי ואחי ואבי
מבקרים אותי בחלום. לפעמים אני חולמת, ורואה אותם שם.
67
סיפורה של אמי, אידה אביש בשם נעוריה, ואידה קדלץ לאחר נישואיה, הוא
סיפור קשה ומדהים, רווי בנסים. היא נולדה בעיירה יאסינה בצ'כוסלובקיה
ב 1924- , אך אמה, אביה ובני משפחתה נספו באושוויץ. אחיה איזידור
שהיה פרטיזן, נתפס על ידי הנאצים שירו בו וקברו אותו חי. עד היום איני
יודעת איך הוא נראה. אין ברשותנו תמונה שלו.
בפסח 1944 נכנסו הנאצים לעיירה יאסינה, וקיבצו בבית הכנסת את כל
היהודים. משם העבירו אותם לרכבת, שמתוכה זרקו את כל מי שלא שרד.
הרכבת הזו הגיעה לאושוויץ.
בסלקציה של מנגלה, הוריה של אידה נלקחו למוות, והיא, לעבודות כפייה
במחנה העבודה. במהלך שהותה באושוויץ, הצליחה להימלט מדוקטור
מנגלה, שרצה לקחת אותה לניסויים הזוועתיים שבצע בבני אדם. בפעם
אחרת, עמדה להיכנס לתא הגזים בפקודת הנאצים, אך בדרך נס נגמר הגז.
בשריד הביתן C3 בו שהתה, ביקרה נכדתה מורן, הלא היא בתי, במשלחת
לפולין עם בית הספר.
את אמי אני מכנה "הנס מיאסינה". היא עברה נסים רבים, ובכל פעם ניצלה
על סף המוות, ממחנה למחנה, אושוויץ, גלזן קירכן, אסן וברגן בלזן.
אחרי המלחמה התחתנה עם אבי גדליה )גייזה(, ניצול שואה שאבד את
אשתו ואת בנו במלחמה.
בצ'כיה נולדנו אחי ואני. לארץ עלינו ב 1965- .
אני מירה. בתה של אמי אידה. מורה בבית הספר "הבנים" בעיר לוד מזה
שלושים ושתיים שנים. בכל יום שואה, אמי מגיעה לבית הספר, שנה אחרי
שנה, כדי לספר את כל מה שעבר עליה. דורות של ילדים שהפכו גם הם
להורים, עדיין זוכרים אותה ואת סיפוריה.
אמי שרדה כדי לספר.
את מה שעברה לא ניתן לתאר בכמה משפטים. אבל היא מספרת. כשריד.

68
דור ראשון, והדורות שאחריו
אני מירה, מרצלה. הבת של אידה. נולדתי באחד עשר במאי 1955 ,
ונקראתי על שם ספרית שאמי הכירה, שקראו לה מרצלה. נולדתי
שמונה שנים אחרי אחי הבכור מירוסלב, שנולד בעשרים ושבע
לאוגוסט, 1947 . בבית דיברנו צ'כית.
הוריי תמיד עבדו, ושכנה טובה הייתה לנו כמטפלת, בגלל שסבא
וסבתא לא היו לנו.
גדלתי בחבל הסודטים בעיר טפליצה לזניה, בה יש מעיינות מרפא.
בבניין בו גרנו הייתה שכנה גרמניה, שלימדה אותי שיעורים פרטיים
בגרמנית בילדותי. קראו לה אונדריסקוובה. עד היום אני מבינה קצת
גרמנית.
בבית הוריי העניקו לנו חינוך יהודי. הלכנו לבית הכנסת הקהילתי,
וחגגנו את כל החגים. בבית הספר שלנו לא למדו יהודים. אני לא
זוכרת שהרגשתי שונה. אני רק זוכרת שביום בו עזבנו את צ'כיה,
כשהייתי בת עשר, נפרדתי מהחברות והמורים.
המורה שלי העניקה לי ספר בשם "משלי אזופוס", ונתנה לי תמונה עם
ביתה וכתבה ברכה. היא כתבה לי בו הקדשה: "עשר שנים חיית בארץ
שהייתה לך למולדת. עכשיו את עוברת למדינה אחרת שתהפוך לך
למולדת. אל תשכחי את אלה שאהבו אותך".
היה לי טוב בבית הספר. הייתי תלמידה טובה. החיים בצ'כיה היו
טובים אלי מאוד. היה זה משטר קומוניסטי, אבל כילדים לא הבנו את
משמעותו. בתור ילדה קטנה לא ידעתי כלום על ארץ ישראל. היה לי
קשה לעזוב את החברות שלי.
בילדותי, לא ממש דיברו על השואה. ידעתי שהייתה מלחמה, וידעתי
שאבי איבד בה את אשתו הראשונה ואת בנו.
לארץ עלינו בעשרים וחמישה לינואר 1965 . מהבית שלנו בצ'כיה
לקחנו הכל. ארונות, וקריסטלים שעדיין נמצאים בסלון של אמי. שום
דבר לא נשבר. טסנו במטוס מפראג, ועצרנו באתונה כתחנת ביניים.
באתונה התעכבנו כשתיים עשרה שעות, ובלב חשבתי לעצמי, אולי
לא היינו צריכים לעזוב.
הגענו לשדה התעופה בארץ. ההורים שלי שילמו כופר כדי לבוא, לא
הגענו ככה סתם.
69
הביאו אותנו לשכונת יוספטל ליד כפר סבא, קרוב מאוד לקלקיליה
דאז. החורף היה בעיצומו. הדירה הייתה חשוכה, בלי דלתות וחלונות
מסודרים. גרנו בקומה שנייה. השומרים בחוץ היו ערבים.
זכור לי שומר ערבי אחד שהיה הולך עם כפייה ועששית. כל ערב
היה מתיישב לצדי על המיטה ומלמד אותי מילים בערבית כמו "לילה
טוב". הוא שמר עלינו, והפחד היה גדול כי הכל היה פתוח.
באחד מהימים הראשונים בשכונה ירדנו למטה. אישה ישבה עם
תרנגולת באמצע הכביש ומרטה לה את הנוצות. אמי אמרה, "הגענו
למערב הפרוע. אנחנו חוזרים לצ'כיה". באירופה היינו אמידים, הייתה
לנו מכונית וגם טלפון. אחי למד. הוריי עבדו ואהבו תרבות. בצ'כיה
הם נהגו ללכת לאופרות, וכל הופעת בכורה היו מתלבשים בבגדים
חגיגיים. אבל למרות הקשיים, לא חזרנו. נשארנו.
אבי הפך לנגר. הוא שכר מקום אצל נגר אמיד, וולד, ובנה מטבחים, גם
את המטבח בבית בכפר סבא.
אמי למדה פדיקור ומניקור.
אני נשלחתי לבית ספר "רמז" ביוספטל. הייתי בכיתה ד'. לבית הספר
הגיעו כל העולים החדשים של השכונה, אבל כל אחד הגיע מארץ
אחרת. אחד מרומניה. אחד מפרס. ואני הגעתי מצ'כיה לכיתה עם
מגבת. בצ'כיה נהגו לשטוף ידיים בבית הספר לפני ארוחת עשר, שלא
מטעמי דת. על המגבת שהבאתי היה רקום שמי. אבל בכיתה החדשה
לא היו מגבות וגם לא מתלים. לא ידעתי איפה אני נמצאת.
המורה שאלה אותי "איך קוראים לך?" בעברית. לא הבנתי למה היא
מתכוונת. לא ידעתי עברית.
פתאום היא אמרה את השם "בתיה". בצ'כיה היה זה שם של מפעל
לנעליים, ובארץ, שם של ילדה. סימנתי לה שהנעליים שלי הם לא של
"בתיה", ולקח לי עוד זמן מה להבין שעלי לומר את השם שלי.
מרצלה.
"לא מרצלה. מרים", היא קבעה. וככה ליווה אותי השם החדש ולא
יכולתי לעשות כלום. היא פשוט כתבה מרים, ומחקה לי את השם.
כשהפכתי ברבות השנים למורה, לא העזתי לעשות כזה דבר. למחוק
לילד את השם. גם כשהגיעו ילדי העלייה האתיופית, השארתי להם
70
את שמם המקורי: מזגנו או וורקנה. לא החלפתי לאיש את השם שלו.
את השפה החדשה למדתי לאט לאט. בסוף יום הלימודים כשהילדים
הפכו את הכיסאות, הבנתי שהולכים הביתה. כל מילה חדשה שלמדתי
מתלמידי הכיתה, לימדתי את אמי. לדוגמא, איך אומרים חלב או
לחם. אבל בבית הספר היה לי מאוד קשה, בעיקר כי לא ידעתי לקרוא
ולדבר. בכיתה הייתה גם ילדה מפרס. קראו לה הלן אסולין, והיא
לימדה אותי תנ"ך. למדנו את הספר שמואל א', בעוד היא מדברת
פרסית ואני צ'כית. זה היה כמו בדיחה, אבל כנראה ככה למדתי. היה
לי מאוד קשה, אבל מעולם לא אמרתי להורים שאני רוצה לחזור
לצ'כיה. גם להם היה קשה, אבל הם לא דיברו על זה איתנו.
באותה התקופה היו לנו חברים שגרו במושב צופית. הם היו מהעיירה
שאבי גדל בה. בשבתות היינו הולכים אליהם דרך השדות, מהבית
ביוספטל, ועד למושב. שם קטפנו תפוזים וירקות ואז הם נתנו לנו
קצת ירקות ופירות הביתה.
כשסיימתי את בית הספר "רמז", רציתי להתקבל לתיכון "כצנלסון",
שהיה גם פנימייה למחוננים. היה קשה להתקבל אליו, והמורה שלי
בכיתה ח' אמרה לי שבטוח לא אתקבל, ושאלך לאורט. אבל לא רציתי
ללכת לאורט בשום פנים ואופן. רציתי ללכת לתיכון טוב. בזכות
הציונים שלי התקבלתי. עד כיתה ח' עוד הייתי טובה במתמטיקה,
יום אחד מרקוביץ', המורה למתמטיקה, קרא לי ללוח. "עכשיו תבוא
אלי התלמידה בשם קדלצובה". הוא התחיל לשאול אותי שאלות שלא
ידעתי את תשובותיהן. כל התלמידים צחקו. הם היו יותר צברים, ואני
לא ידעתי לענות.
סיימתי את כיתה ט' בציונים לא מאוד טובים, אבל בסופו של דבר
התקבלתי לתיכון "כצנלסון". בכיתה י' למדתי במגמה דו-מסלולית
ובה שתי מורות: מיסיס האריס המורה לאנגלית, ומאדאם לוי המורה
לצרפתית. אלו היו המורות שעזרו לי בעיקר מבחינה נפשית. למדתי
את שתי השפות במגמה לשונית, וכך יישרתי קו עם חבריי לכיתה.
תמיד חלמתי להיות מורה, ומגיל מאוד צעיר לימדתי.
ב'צכיה, לדוגמה, היה ילד צועני בשם ברקו, שלא ידע קרוא וכתוב.
הוא בא אלי הביתה ולימדתי אותו את השפה.
71
אני בטקס יום השואה בבית הספר "הבנים" בלוד
אחרי התיכון התגייסתי לחיל האוויר, וזאת הייתה התקופה הטובה ביותר
בחיי. בצה"ל העריכו את התרומה שלי ונבחרתי לחיילת מצטיינת. את
האות הגיש לי בנימין פלד ז"ל, שהיה אז מפקד חיל האוויר.
אבי לא דיבר על השואה כמעט בכלל. ידעתי שהוא היה בבריגאדה
שהצ'כית של נשיא צ'כיה, סבובודה, גם בזכות המדליות שהוא קיבל
- שיש לנו אותן עדין בבית. הוא היה מאוד גאה בהן ושמר עליהן מכל
משמר. ידעתי שאין לי סבא וסבתא מפני שמתו במלחמה, אבל על
השואה התחלתי לשמוע בבית הספר, ביום השואה, ובעיקר כשהפכתי
למורה בעצמי.
עבדתי במשך 32 שנים בבית ספר "הבנים" בלוד.
יום אחד הלכתי למנהל שלי, יוסף וסרמן, וסיפרתי לו שאמי עברה
את השואה והיא מקור שלדעתי ילדים ירצו לפגוש ולשמוע. כך יכירו
מישהו שהיה שם באמת, וגם שרד וניצל. ככה הקשר של אמי ובית
הספר החל. זה היה ב 1978- . היא השתתפה בכל טקס ביום השואה
ובמהלך השנים גם יחד עם הבנות שלי. הדלקנו את נרות הזיכרון
והילדים תמיד שמחו לראות ולשמוע אותה. הייתי נוכחת בכל
72
המפגשים שלה. בתחילה היא סיפרה לילדים בכיתות הנמוכות, כיתות
א' ו-ב', בהמשך לכיתות ג' ו-ד', ולבסוף לכיתות ה' עד ח'. לכולם היא
סיפרה על חוויותיה באותו היום. זה היה מאמץ אדיר, והיא ידעה לנווט
בין הגילאים. לכל גיל היא סיפרה דברים שונים, וחסכה מהקטנים את
הזוועות. לקטנים סיפרה רק איפה גדלה ואיך התנהל בית ילדותה,
והם שאלו אותה שאלות שענתה עליהם בשמחה.
לכיתות הגבוהות סיפרה גם סיפורים קשים, בהסכמת המנהלת.
בבגרותי, לא היה יום בו השואה לא הוזכרה בבית. לכן אני מרגישה
שאני כל הזמן בתוך השואה. אחי לא מרגיש ככה. כשאמי מספרת על
הדברים האלו, אני מרגישה שחוץ מהעובדה שלא באמת הייתי שם -
בעצם הייתי שם.
אני לא חולמת על השואה, אבל זוכרת חלום אחד מהעבר: חלמתי
שמישהו רודף אחריי, על מדרגות לולייניות בהן אני עולה ומתנשפת,
ופתאום בסוף רואה נקודת אור - ומתעוררת.
לימים נישאתי לדוד לוי ויש לנו שתי בנות.
הבת שלי עם בעלה ושתי הבנות
73
שתי הנכדות שלי. מורן והילה
גם לבנות שלי אמי סיפרה הכל. הילה, כיום בת עשרים ושתיים,
לא השתתפה במסע לפולין. היא לא רצתה לראות את המקום בו
סבתא שלה סבלה כל כך, ובני המשפחה נלקחו בו למוות. כשהייתה
חיילת ושירתה בשטחים, כתומכת לחימה, אמי נסעה אליה לבסיס
בקדומים ב"חטמ"ר אפרים" לספר לחיילים את סיפורה, וגם כשהילה
הייתה בקורס מכ"ים ב"ניצנים", אמי סיפרה את סיפורה לפני כמאה
וחמישים חיילות ביום השואה, מתוך חשיבות רבה לנושא.
74
בתי הקטנה, מורן, השתחררה ביולי השנה מצה"ל. היא זו שנסעה
לפולין ומצאה באושוויץ את שרידי הביתן בו שהתה אמי בזמנה
במחנה. נשאר ממנו רק מסגרת. מורן צילמה את המקום הזה.
את כל סיפור חייה של אמי אני מכירה כמעט בעל פה. אני מחשיבה
את עצמי כדור ראשון לשואה, בגלל העובדה שגדלתי בתוך הסיפורים
שלה.
אמי עברה הרבה נסים, וכך שרדה. אבל היא לא אומרת על עצמה
ש"ניצלה". היא לא ניצלה, כי אף אחד לא הציל אותה.
אני ונכדתי הבכורה ביום השואה ב"ניצנים"
75
מורן עם הפנים לעתיד
76
סיפורה של אמי, אידה אביש בשם נעוריה, ואידה קדלץ לאחר
נישואיה, הוא סיפור קשה ומדהים, רווי בנסים. היא נולדה בעיירה
יאסינה בצ'כוסלובקיה ב 1924- , אך אמה, אביה ובני משפחתה נספו
באושוויץ. אחיה איזידור שהיה פרטיזן, נתפס על ידי הנאצים שירו
בו וקברו אותו חי. עד היום אינני יודעת איך הוא נראה. אין ברשותנו
תמונה שלו.
בפסח 1944 נכנסו הנאצים לעיירה יאסינה, וקיבצו בבית הכנסת את
כל היהודים. משם העבירו אותם לרכבת, שמתוכה "זרקו" את כל מי
שלא שרד. הרכבת הזו הגיעה לאושוויץ.
בסלקציה של מנגלה, הוריה של אידה נלקחו למוות, והיא, לעבודות
כפייה במחנה העבודה. במהלך שהותה באושוויץ, הצליחה להימלט
מדוקטור מנגלה, שרצה לקחת אותה לניסויים הזוועתיים שבצע בבני
אדם. בפעם אחרת, עמדה להיכנס לתא הגזים בפקודת הנאצים, אך
בדרך נס נגמר הגז.
בשריד הביתן C3 בו שהתה, ביקרה נכדתה מורן, הלא היא בתי,
במשלחת לפולין עם בית הספר.
מורן באושוויץ ליד שריד הביתן שממנו שרדתי C3
77
תחנת הרכבת ביאסינה
יאסינה
את אמי אני מכנה "הנס מיאסינה". היא עברה נסים רבים, ובכל פעם
ניצלה על סף המוות, ממחנה למחנה, אושוויץ, גלזן קירכן, אסן וברגן
בלזן.
אחרי המלחמה התחתנה עם אבי גדליה )גייזה(, ניצול שואה שאיבד
את אשתו ואת בנו במלחמה.
בצ'כיה נולדנו אחי ואני. לארץ עלינו ב 1965- .
אני מירה. בתה של אמי אידה. מורה בבית הספר "הבנים" בעיר לוד
מזה 32 שנים.
בכל יום שואה, מגיעה אמי לבית הספר, שנה אחרי שנה, כדי לספר
את כל מה שעבר עליה.
דורות של ילדים שהפכו גם הם להורים, עדיין זוכרים אותה ואת
סיפוריה.
אמי שרדה כדי לספר.
את מה שעברה לא ניתן לתאר בכמה משפטים.
זכינו לתעד את זיכרונותיה וקורותיה בספר זה.
תקוותי, שספר זה ישמש לפיד ערכי ורגשי, שיעבור מדור לדור
במשפחתנו.
שריד רב-ערך למען נדע ונזכור.
מירה לוי
אוגוסט 2012