אביו החורג- אברהם יעקובובסקי נולד בשנת 1916. בתקופת המלחמה היה בן 23. אימו -פרלה, בעברית-פנינה, נולדה בשנת 1912. בתקופת המלחמה הייתה בת 27.
לפני המלחמה משפחתו של אברהם גרה בוורשה ברחוב זמנוב פינת ליפסק בבית רב קומות עם חצר משותפת של 4 בניינים שונים.
בגיל 22 עזב אברהם את בית הוריו ביחד עם שלושת אחיו ואחותו, ונסע לנהר ויסלה שבאזור ורשה על מנת לבקר קרובי משפחה עשירים שחיו שם. מטרת הנסיעה הייתה להביא אוכל להוריו. בדרך חזרה נודע לו כי הגרמנים פרצו לכפר מגוריו והכניסו את כל היהודים לבית הכנסת. הוא הגיע עם שקר תפוחי אדמה אך הגרמנים תפסו אותו והכניסו אותו גם לבית הכנסת. בלילה של אותו היום הוא ברח, לאחר ששני אחיו הגדולים ברחו לפניו. אברהם החל לנדוד לכיוון רוסיה דרך היערות. כאשר הוא הגיע לאחת העיירות הרוסיות, הוא נדד עד שהצבא הרוסי תפס אותו ואת מי שברח איתו. הרוסים לקחו אותם כשבויי מלחמה אירופאים והגלו אותם לכיוון סיביר. אחרי תקופה של שנתיים במחנה המעצר נודע למפקדים כי אברהם הוא חייט מומחה ולכן העבירו אותו למפעל הקרוב לעיר טשקנט אשר באוזבקיסטן, שם הייתה מתפרה גדולה שייצרה מדים לחיילים הרוסים. במתפרה זו הוא הכיר את סבתא רבא, פרלה. מיכאל היה ילד בן 3 בתקופת המלחמה. לאחר המלחמה הוריו של אברהם נשרפו בבית הכנסת, אחיו נהרג בזמן השירות בצבא הגרמני.
סבא מיכאל מספר: "בערך בגיל שנתיים, כאשר הגרמנים פלשו לסרביה, רומניה, והתקיפו לראשונה, לקחה אותי אמי עם כמה בגדים בודדים לנדוד לכיוון רוסיה".
האבא הביולוגי של מיכאל באותו הזמן היה מגויס לצבא הרומני אך מרוב פחד הוא הוריד את המדים, שרף אותם וברח מבסיסו לכיוון רוסיה במטרה לפגוש את אשתו. אמנם, כאשר הם הגיעו לגבול הוא עבר לרוסיה אך היא נשארה מאחורי הגבול וכך נותק הקשר. אימו של מיכאל נדדה לאורך רוסיה דרך חוות חקלאיות. באחת הפעמים הם עלו על רכבת משא שהייתה מיועדת להיכנס לעומקה של רוסיה. לפתע הייתה אזעקה ומטוסים גרמניים הפציצו את הרכבת. מיכאל ואמו ירדו מהרכבת ונשכבו בשדה מעל למסמכים המזהים שלהם. כאשר הייתה רגיעה, חזרו לרכבת במטרה לנסוע לתחנה ולעלות על רכבת אחרת. בשל העייפות, נרדמו ברכבת וכאשר התעוררו הם גילו שגנבו להם את הנעלים, הם נשארו יחפים בקור המקפיא של רוסיה. בזמן הזה מיכאל חלה, ראשו היה גדול ביחס לגופו הרזה והצנום. אישה זרה אמרה לאמו: "מה לך הילד הזה? בכל מקרה הוא ימות". אמו לא ויתרה והלכה לחפש אוכל ומקום לישון. באחת החוות החקלאיות הם מצאו מקום לינה באסם. בבוקר אמו עבדה בשדה תפוחי אדמה ובלילה הייתה מתגנבת החוצה ולוקחת תפוחי אדמה על מנת להכין מרק. באותו הזמן הם קיבלו רבע כיכר לחם. מיכאל, שהיה ילד בן 4 אמר לאמו: "כדאי לאכול רק חצי מהלחם כדי שיישאר גם למחר". בהמשך הסיפור, לאחר נדידה לאורכה ולרוחבה של רוסיה הם הגיעו לעיירה על יד טשקנט,שמה היה צרציק, שם היה המפעל בו עבד אברהם. מנהל המפעל היה יהודי רוסי אשר נתן לאמו של מיכאל עבודה כתופרת ואת מיכאל שלח לגן ילדים על מנת שישהה שם ויקבל אוכל. בנוסף, דאג להם למקום מגורים. במפעל זה נוצר הקשר בין אימו של מיכאל לאברהם. אחרי המלחמה במאי 1945, ממשלת רוסיה אפשרה לכל ילידי פולין לחזור בחזרה לארצם וכך הגיעו מרוסיה לפולין. בפולין למד מיכאל בבית ספר במשך 3 שניחם ובשנת 1949, אחרי מלחמת השחרור עלה לארץ בשנת 1949.
אביו הביולוגי של מיכאל נשאר ברוסיה, הוא התחתן שם עם אישה ונולדו להם ילדים. נודע לו שיש לו אח שגר בחדרה. לאחר שמצאו את אחיו, הוא סיפר להם שיש לאביו הביולוגי אישה וילדים ברוסיה. לפני 3 שנים, קיבל זמיר, בנו של מיכאל, שיחה ובה ביקשו ליצור קשר עם אביו, מיכאל. מיכאל יצר קשר,באמצעות הסקייפ, עם אביו והם נפגשו. הוא סיפר למיכאל שיש לו אח ביולוגיה בארה"ב. לאח נולדו תאומים שלאחד מהם קוראים מיכאל, על שמו של מיכאל מסיפורנו, מכיוון שחשבו שהוא לעולם לא יימצא. הם הגיעו לארץ והקשר ממשיך עד היום עם האחות שגרה בעכו.
כיום למיכאל יש אישה, ילדים ונכדים ואפילו שני נינים. כיום הוא פנסיונר של "מקורות"
