לא ידועים לי הפרטים על הסבא והסבתא, אבל ידוע הפרטים על בנם שמואל (סמי) מנשס ששרד את השואה.
שמואל נולד ב-10.7.31 בכפר בשם פוטילה אשר בחבל בוקובינה שברומניה.הוריו היו משה ומרים מנשס שנספו בשואה.בכפר פוטילה היו חיים קהילתיים יהודיים. משה אביו של שמואל עבד כשומר יערות. באזור היו יערות גדולים אשר היו שייכות למשפחות יהודיות. משה משר על היערות מפני שרפות, גנבים וכורתי עצים. מאוחר יותר עברה המשפחה להתגורר בעיירה בשם סוצ'בה שהייתה מאוכלסת בגויים וביהודים. שמואל דיבר בילדותו אידיש וגרמנית.
בהיותו בגיל 9 פרצה מלחמת העולם ה-,2 והנאצים התחילו בכיבוש מדינות אירופה.
בהיותו בגיל 10 הגיעו הנאצים לאזור סוצ'בה ופינו את כל התושבים היהודים מהאזור על גבי משאיות. הוריו של שמואל חלו במחלת הדיזנטריה. שמואל זוכר איך במהלך חודש אדר הוריו מתו מול עיניו מהמחלה. הוא נשאר יתום עם אחותו הגדולה,שושנה בת ה-,15 שושנה הייתה חכמה מאוד ופרנסה אותה ואת אחיה מעבודה של מגדת עתידות. שמואל זוכר שהיא הייתה משאירה את הכסף שהיא מרוויחה בתוך קומקום מהפורצלן. בשלב מסוים שמואל לא זוכר מדוע ולמה אך אחותו נעלמה, והוא נשאר לבדו בעולם.שמואל זוכר שהוא וחברו הטוב צבי הרשקוביץ ברחו ליערות באזור אוקרינה שמואל לא זוכר כמה זמן הוא נדד ביערות, אך הוא זוכר שהם היו מבקשים נדבות מתושבי האזור ולפעמים היו כפריות גויות וטובות שהיו זורקות להם קליפות של ירקות. אך, היו גם גויים שהיו מגרשים אותם, ואפילו שיסעו בהם בכלבים מפחידים.לשמואל היה עד סוף חייו סימן של נשיכה מכלב.. כפרייה אוקראינית אחת הייתה נדיבה במיוחד, ובכל פעם שבעלה היה יוצא מהבית אל השדה היא הייתה מאכילה את סבי וחברו בארוחה חמה וטובה. שמואל מספר שבזכות הארוחה כזאת כפריית טובת לב הוא היה מתקיים במשך השבועיים שלאחר מכן שבהם כמעט ולא אכל. בשלב מסוים חברו החליט לחזור למחנה, ושמואל אומץ על ידי הכפרייה הטובה ובעלה, שאחרי זמן הסכים לקבל אותו כחלק מהמשפחה. הם כינו אותו בשם רוסי "סיומקה" שזה שיבוש של כינוי שמו היהודי-סמי. שמואל למד את השפה האוקראינית, וכך תיקשר עם משפחת הכפריים.
דבר אחד מעניין ששמואל זוכר הוא העובדה שבמשך שנה וחצי כששהה אצל הכפריים הטובים הוא חזר מדי פעם למחנה,מביא קצת אוכל לחברו. שמואל לא יודע מה גרם לו לחזור למחנה, ובעיניו זו חידה עד היום. על אף שהוא ידע שהדרך למחנה ארוכה וכרוכה בסכנות רבות וכי הוא עלול להיתפס על ידי החיילים הגרמנים, הוא עשה זאת. במהלך ביקורו במחנה סבא שמע על האפשרות שבקרוב תתבצע עסקה למסירת ילדים יהודיים יתומים ושחרורם מהמחנה. שמואל סיפר לכפריים הטובים על האפשרות שאולי יעזוב עם יתר הילדים היהודיים שבמחנה, הוא סיפר לה על רצונו לעלות לארץ ישראל למרות שלא ידע היכן היא אותה ארץ, הוא זוכר שהכפרייה ליטפה את ראשו, חיבקה אותו ואמה לו: "שאלוקים בשמיים ישמור עליך, וידע לכוון את דרכך". באותו לילה הכפרייה תפרה לו תיק מיוטה ושמה לו בפנים כמה דברי אוכל, שמואל זוכר שהיא גם שמה לו שקית קטנה של מלח ובקבוק וודקה, היא אמרה לו שהבקבוק זה רק למקרה שהוא יחלה במהלך דרכו.כאשר עזר את הכפרייה היה אז רק בן 14.5 שנים. בבוקר כאשר שמואל היה במחנה עם חבריו היתומים היהודיים הורגשה תכונה רבה במחנה. הגרמנים דרשו מכל הילדים היתומים לצאת ולהסתדר בחצר מובן שהיה חשש גדול בחוסר הידיעה מה הולך לקרות לילדים.
כל הילדים הועמסו על גבי משאיות, והובלו דרך ארוכה עד שהגיעו לרכבת בעיר אשר את שמה שמואל לא זוכר. הרכבת הייתה ארוכה מרוד כ-100 קרונות.
הילדים הצטוו לעלות על הקרונות בצפיפות רבה מאוד וללא תאים סניטריים. הגרמנים למרבה הפלא התנהגו בצורה אנושית למדי. מדי פעם היו עוצרים את הרכבה, וזורקים להם לחם או מים לתוך הקרון. הילדים לא ידעו שבכל עצירה של הרכבת מנתקים קרון או שניים. לאחר היום הרביעי או החמישי הגיעה תור הקרון שבו שמואל היה. מדובר היה בחודש ינואר. הפחד היה רב, אולם כאשר נפתחו הדלתות הוא ראה אנשים לבושים יפה, בעלי סבר פנים חייכני, לוקחים כל ילד בידיים ומנשקים אותו.הילדים פחדו, אך פחות כי הם קיבלו אוכל. הילדים הגיעו לבית ספר ענק והושיבו אותם על הארץ עם הגב לקיר. באמצע החדר עמד אדם אחד ומדי פעם נכנסו זוגות אנשים, עשו סיבוב לאורך הקורות ובחרו ילד.מאוחר יותר התברר לשמואל שהוא נמצא ברומניה בעיר בשם בוטושאן. היה זה באזור אשר בו היהודים טרם גורשו למחנות. היתומים נמסרו למשפחות יהודיות עד שיסודר עבורם מוסד מתאים. כאשר תורו של שמואל הגיע הוא נלקח על ידי זוג, אך הייתה בעיה בהבנה מפני שהם דיברו רומנים - ושמואל ידע רק אידיש,גרמנית ואוקראינית, אבל מהר מאוד הוא למד את השפה .
יום אחד הועבר שמואל יחד עם היתומים למוסד מרכזי אשר בו התחילו לדבר על עלייה לארץ ישראל.
במאי 1944 בעיר הנמל קונסטנצה אשר לחוף הים השחור ברומניה ,עלה שמואל לאוניית המעפילים "מרק נורדאו" בדרכו לארץ ישראל. שמואל מספר על תנאי הפלגה קשים המאוד.
ב15 במאי 1946 הגיעה שמואל לחופי העיר חיפה. כאן הועמסו הילדים על משאיות בשעות הלילה והובלו כברת דרך כאשר לפתע הוקפו המשאיות על ידי כוחות בריטיים. לאחר ויכוח גדול הובלו המשאיות ועליהם הילדים היתומים למחנה עתלית. לילה אחד העירו אותו הילדים, והם הלכו בגדל בחולות - ולאחר מכן המשאיות למוסד היתומים "אהבה" שבקריית ביאליק ששיך למחלקת עליית הנוער של הסוכנות היהודית. שמואל זוכר שבמוסד זה הוא מצא לראשונה בית חם ונעים, פיצוי מסוים על כל העוול והתלאות שעבר עד אז.
