סיפור אישי - ילדי טהרן
הקרבה לדמות: סבתם של בני דודי.
תאריך לידה: 18 באפריל 1934.
הדמות: עלתה ארצה עם ילדי טהרן.
מקום לידה: קרקוב , בפולין.
מקצוע: מורה.
סיפורה של הדמות לפני המלחמה:
שמי יעל אילת לבית שפירא. נולדתי בקרקוב, פולין. קרקוב הייתה עיר הבירה הקדומה של פולין, ועד היום היא העיר היפה ביותר בפולין ואחת הערים היפות ביותר באירופה.
משפחתנו הייתה אמידה מאוד. בביתנו היו 8 חדרים. בבית גרו הורי, אחי התינוק ואני. במשק הבית עבדו עוזרת, מטפלת, מבשלת ומנקה.
ביתם של שני סבי היה מהמפוארים בקרקוב. שני הסבים שלי הוסמכו לרבנות. סבי, אביו של אבי, היה יושב ראש ונשיא "הסתדרות הסוחרים" בפולין; היה ציר בקונגרס הציוני בבאזל; היה סופר ועורך העיתון העברי "המצפה" בפולין
וחברם של אוסישקין וביאליק.
להוריה של אמי היה בית עסק גדול לנייר, ולהוריו של אבי הייתה חנות בדים במרכז העיר. אבי סיים את לימודיו בווינה, שם קיבל את הדוקטורט והיה לד"ר לפסיכולוגיה. אמי סיימה את לימודיה באוניברסיטה בקרקוב ועבדה כמורה בגימנסיה העברית. בחורף נסענו לעשות סקי בזקופנה ובקיץ נסענו לנפוש בעיר הקיט רבקה.
אני זוכרת חיים מלאים, יפים ומאושרים, חיים מלאי אהבה בתוך המשפחה הגדולה, המחבקת והאוהבת.
סיפור הדמות במהלך המלחמה:
ב-1 בספטמבר 1939 נפתחה שנת הלימודים בגן ובערב פלשו הגרמנים לפולין וכבשו את קרקוב. אמי ברחה עם אחי, תינוק בן 10 חודשים, ואתי לאחותה בעיר פשמישל ואבי נשאר בקרקוב. לאחר ימים מספר כבשו הגרמנים גם את פשמישל. הם החרימו מדודתי את דירתה הגדולה וכולנו נשארנו לגור בחדר אחד. אנשי הגסטאפו גרו בדירת דודתי. כשאבי הגיע בדרך לא דרך אלינו, הסתתר במחסן הפחמים כדי שלא יהרגוהו. אח"כ ברחנו לעיר לבוב, שהייתה בשליטת הרוסים. אך הרוסים הגלו את כל התושבים, שלא היו אזרחי העיר לבוב לפני המלחמה לסיביר. הם באו לדירה, שבה גרנו ותוך רבע שעה היינו בתחנת הרכבת. הם העלו אותנו לרכבת משא. הקרון היה קרון להובלת בהמות ובקושי היה מקום לשבת בצפיפות. כך נסענו בלי אוכל ובלי שתייה במשך שבועיים עד שהגענו לסיביר על גבול מונגוליה. את הגברים שלחו לעבוד בכריתת עצים ביערות והם הגיעו הביתה פעם בכמה שבועות.
קיבלנו חדר בצריף ליד היער, ביישוב שקראו לו פוסיובק ליד נהר סוסבה. אמי יצאה לעבוד בכריתת עצים, כדי שיהיה לנו לחם לאכול. אני שמרתי כל היום על אחי התינוק, שבכה מרעב. הקור היה מקפיא עצמות. ° 40 מתחת לאפס. אנשים קפאו למוות. ואני הסתובבתי ואחי בזרועותיי. ילדה בת חמש וילד בן שנה. לילות שמענו את הזאבים והתנים מייללים ואני חיבקתי את אחי הרעב, שלא יפחד ולא יבכה.
ב-1941 הרוסים הרשו לנו לצאת מסיביר. וכך התחלנו את המסע שלנו מסיביר. אבי העמיס את אחי, ששמו היה אדם, על תרמיל הגב שלו. ואמי אחזה מזוודה בידה האחת ואותי בידה השנייה וכך צעדנו ברגל על נהר הסוסבה, שקפא בחורף. נסענו שבועות ברכבות ובדרכים עקלקלות עד שהגענו לעיר טשקנט ואח"כ נדדנו לעיר סמרקנד שבאוזבקיסטן . בעיר סמרקנד שרר רעב כבד. אנשים מתו מרעב וכך שכבו ברחוב, והאוזבקים בפטישים עקרו את שיני הזהב מפיהם. אני הלכתי לביה"ס הרוסי, שהיה במרחק שעה הליכה לכל כיוון, כדי לקבל צלוחית מרק ולהביא גם לאחי. בסמרקנד הוקם הצבא הפולני, "צבא אנדרס", ואבי גויס לצבא ונשלח לעיראק. בחסות "צבא אנדרס" הוקמו בתי יתומים לפליטים הפולנים והיהודים.
הגענו לטהרן ב-1942 לאחר נדודים רבים. בטהרן חיינו במחנה אוהלים לא רחוק מפחלבי בצפיפות איומה ובתנאים גרועים. "הסוכנות היהודית " שלחה שליחים לטהרן, ובראשם את צפורה שרתוק. קיבלנו כולנו כובעי שעם בהם התגאינו. מטהרן נדדנו דרך הודו, קרצ'י ועדן באנייה "מורליה". לבסוף הגענו למצרים. המדריכים לימדו אותנו את השיר "אנו עולים ושרים". ממצרים נסענו ברכבת לעתלית. בדרך קיבלו את פנינו ילדי העיר רחובות בשירה, בדגלים ובתפוזים. הפגישה עם ילדי ישראל וקבלת הפנים הלבבית הייתה מאוד מרגשת. בעתלית קיבלה את פנינו הנריטה סולד, אם "עלית הנוער". ב-18 בפברואר 1943 הגענו סוף סוף ארצה. ילדי טהרן מציינים מדי שנה יום זה. ועל כך כתב המשורר נתן אלתרמן את השיר:
"גם אחר שירבו הם שנים ויזקינו,
גם אחר שהזמן ישנה תארם
ויעטרם קרחות וזקנים שילבינו,
יקראו הם עדין ילדי טהרן..."
אחרי העלייה ארצה :
למדתי בביה"ס "לדוגמא" בת"א,
ב"תיכון חדש" בת"א
ובמכללת לוינסקי בת"א.
הייתי חניכה בתנועת נוער "המחנות העולים".
התגייסתי לצה"ל ושרתתי בגבעתי כסמ"לת תרבות ואחראית על המורות.
כמו כן השתתפתי במלחמת סיני.
עבדתי כמורה 35 שנה.
ועתה אני מורה גמלאית, אמא לארבעה ילדים וסבתא לאחד עשר נכדים.
