פרק קצר מחיי סבתי
סבתי מצד אמי, מרים הדר (לבית מנגל), נולדה בשנת 1932, בפולניה בעיר נוביסונז', לא הרחק מאזור זקופנה, שהיה מקום מפורסם בנופיו המרהיבים, וכמקום מרפא ונופש.
4 ילדים נולדו להוריי סבתי, רוּז'ה(רחל) ו-וולף מנגל,שתי בנות ושני בנים, הצעירה ביניהם הינה סבתי מרים. מצבם הכלכלי היה טוב, היו אוהבי טיולים בחיק הטבע ,ההורים ו-4 ילדיהם הרבו לטייל, את טיוליהם ערכו על גבי אופניים, כשלכל ילד זוג אופניים צמוד משלו. בביתם אפשר היה למצוא גם חיות מחמד, כלבים וציפורים. בעיניה של ילדה קטנה כסבתי, החיים נראו שלווים ובטוחים.
בספטמבר 1939 אמורה הייתה סבתי לעשות את צעדיה הראשוניים לביה"ס לכיתה א', אך לרוע מזלה, ממש באותה שנה ב-1 בספטמבר 1939 הנאצים פלשו וכבשו את פולניה ואת עיר הולדתה. סבתי, כמובן לא החלה את לימודה, ומלחמת העולם האכזרית החלה, ונמשכה שש שנים.
חיי משפחתה וחייה השתנו ללא הכר, סבתי נאלצה להיפרד מכל המוכר, המוגן והאהוב עליה, והסבל הנורא, הבריחות והנדודים החלו.
אחותה הבכורה של סבתי, גיזלה מנגל (גיזה בפי הוריה) נרצחה בפולין ע"י הנאצים, וכן נספו ונרצחו רוב משפחתה, סבים, סבתות, דודים ודודות.
הוריה של סבתי עם שלושת ילדיהם הנותרים הצליחו להימלט מפולניה הכבושה, להגיע לצד הגבול הרוסי, והסתתרו במרחביה של רוסיה. לאחר זמן נתפסו והוגלו ע"י הרוסים לסיביר למחנות עבודה בכפייה. כאשר הצליחו להשתחרר ממחנות העבודה בסיביר, נדדו, ופנו לאזוריה החמים יותר של רוסיה.
המלחמה הייתה אכזרית, הפצצות, רעב, כינים, מחלות וטיפוס קטלו המוני אנשים, ובתוכם איבדה סבתי בצורה טרגית את הוריה. את אביה קברו שלושת הילדים במו ידיהם, כעבור שבועיים נספתה גם אמה. שלושת הילדים נשארו לבד יתומים וחולים.
אישה יהודיה בשם אסתרה וייס, שנמלטה גם היא מפולניה הכבושה לרוסיה, הייתה בוורשה אחות מוסמכת במקצועה. הרוסים היו זקוקים לכישוריה בתחום הרפואי וקלטו אותה בצוות הרפואי בבית חולים ברוסיה, אישה זו היא שסייעה ואספה את סבתי ואחיה לביתה, ועוד ילדים נוספים, טיפלה בהם במסירות, עד שנמצא הפתרון להצלתם ע"י צבא פולין.
אחרי נדודים ותלאות רבות, נאספה סבתי עם 2 אחיה, וילדים רבים באירופה ע"י הצבא הפולני, שנקרא צבא "אנדרס", ובעזרתו הצליחו להגיע דרך טהרן, בה שהו כשמונה חודשיים, וב-1943 הגיעו לארץ ישראל, ובפי כל נקראו "ילדי טהרן" המפורסמים, שאודותם גם הוקרן סרט בטלוויזיה.
בארץ נקלטה סבתי עם עוד מאות ילדים מאירופה לביה"ס עליית הנוער, שנקרא "כפר הנוער הדתי", וכשמו כן היה, דתי ליברלי, שנוהל ע"י מורים יהודים יוצאי גרמניה. למרות הקשיים שחוותה עקב הזמנים הקשיים בארץ, זכורים לה מחנכיה כמורים מעולים, מתורבתים, ליברלים ומודרנים, שהעניקו לילדים, תרבות, ערכים, מוסר ונימוסים, אהבת האדם והמדינה, ומעל לכל, שימשו בעצמם דוגמה ומופת.
בגמר ביה"ס התגייסה סבתי לצה"ל, הקימה משפחה,עבדה באחד ממשרדי הממשלה עד הגיעה לגמלאות.
סבתי סבורה, שמעט מאוד ניתן ואפשר לעשות ולייצור באווירה של פחד ומלחמות, כל המיליונים שנרצחו היו עולם ומלואו, שקיפלו בתוכם חיים שלמים, חלומות, תגליות והמצאות. היא מאמינה ודוגלת בחופש, אחווה בין עמים, מוסר והגינות, לדעת להתפשר, ולנסות להבין את האחר.
לדבריה דור השואה הולך ונעלם, לכן חשוב מאוד שיותר בני נוער בבתי הספר יבקרו במחנות ההשמדה, יראו את הזוועה, כי צעירים אלה ישאו את הלפיד בהמשך, על מנת לזכור ולהזכיר!!
נ.ב:
ברצוני לציין את סבי מצד אמי, מנחם הדר(ציטר) יליד 1927, עלה לארץ כילד קטן עם משפחתו בשנת 1935 מתוך ציונות. לרוע מזלו של סבי, אמו רחל ציטר ,נסע לבקר את משפחתה הענפה בפולין, וכשפרצה המלחמה נרצחה על ידי הנאצים. סבי למד בישראל, השתתף במלחמות ישראל, היה קצין בצה"ל, וברבות הימים מראשוני ומבכירי התעשייה האווירית.
