EN
print_r(https://dorotmemorialine.com/images/man.jpg);
רינה ניימן
1928-2008
יוצר הדף: ניצן שידלובסקי קשר לדף: סבא/תא
אודות
חברים ומשפחה
קישורים
גלריה
קהילות
תנחומים ומחוות
סיפור חיים

רינה שידלובסקי

 

מגישה:ניצן שידלובסקי

כיתה:יא 4

הדמות המונצחת היא סבתא שלי.

תאריך לידה: 28\5\15

תאריך פטירה: 08|4|26

מקום הלידה: סטאשוב,פולין.

עיסוק: ספרנית

מקום המגורים במהלך המלחמה: במהלך המלחמה עבדה רינה כמטפלת בבית משפחת סטצינקי שבאופאטוב, פולין.

סיפורה של הדמות במהלך המלחמה- במהלך אחת הבריחות הליליות מהגטו ניגשו יחיאל, שרה ואתל (אביה ואחיותיה של רינה) למשרדו של עורך הדין ולאדק זלסקי,שהיה ממוקם מול ביתם הקודם. בייאושם החליטו לפנות אליו למרות הספקות שחשו לגבי נכונותו להיעתר לבקשתם. ולאדק הזמינם להיכנס והם שאלו אותו, כפי ששאלו אחרים, האם יסכים לקבל את רינה לביתו ולטפל בה עד שישתנו הנסיבות. בניגוד לאחרים ולאדק נאות לבקשה ולא סירב. הוא סיפר להם, כי הוא ורעייתו מתגוררים בחווה של הורי אשתו.הוא הבטיח לנסות ולהעלות את הנושא עם גיסו, מאצק סטאצינסקי, אשר ניהל את החווה המשפחתית באופאטוב

ולאדק קיים את הבטחתו. הוא שוחח עם גיסו ושב כשבפיו הצעה: בתמורה לפיצוי כספי נאה יסכים הגיס להחזיק את רינה בחווה המשפחתית. הוא תבע מיחיאל הון עתק. מריה, אשתו של ולאדק, התעקשה לפגוש את רינה פנים אל פנים על מנת להעריך עד כמה מתאים המראה החיצוני שלה להשתלבות כנערה קתולית באופאטוב. רק ארבעה אנשים בחווה ולאדק, אשתו מריה, גיסו מאצק ואשת הגיס, שהייתה ממוצא גרמני, ידעו את סודה של רינה. לשאר דיירי החווה, כולל הוריה של מריה ובני משפחתה של אחותה, לא היה מושג על כך שביתם עומד לשמש מקלט לנערה יהודייה נרדפת.

בעקבות אישורה של מריה הגיע מאצק לשאת ולתת עם יחיאל בדבר התנאים הכספיים. הם נפגשו כמה פעמים. בכל פגישה עלה המחיר. בסופו של דבר העביר יחיאל לידי מאצק הון- כסף במזומן, תכשיטים ופרוות באיכות מעולה. בשובו של יחיאל מישיבות המיקוח שמעה רינה לעתים קרובות על סכומי הכסף הגבוהים שיחיאל נאלץ לשלם עבורה. היא בכתה כשהבינה שהיא נשלחת להתגורר אצל משפחה, שהסכימה לקבלה עבור בצע כסף. היא הייתה ילדה בת 12, שלא רצתה לחיות בין אנשים זרים,שאינם אוהבים אותה. "אנחנו צריכים להציל את עצמנו, וזה ממש לא משנה שהם הפכו את זה למסחר" הגיב אביה, יחיאל, כאשר שיתפה אותו בחששותיה ובטענותיה.

בנובמבר 1942  הגיעו יחיאל ומאצק להבנה. כדי שהעברתה של רינה לאופאטוב תתבצע כראוי, נדרשו לבדות סיפור סביר, שיסביר להוריה, לאחותה ולאחיה של מריה , בחווה, את נוכחותה של רינה בבית המשפחה. אחות נוספת של מריה התגוררה עם בעלה בוורשה , וכריס, בנם הפעוט, נשלח מוורשה אל אחוזת סבו וסבתו באופאטוב, שם טיפלה בו האומנת, שהייתה בשנות ה50 לחייה. כדי שיוכלו לצרף את רינה לסגל העובדים בחווה נאלצו מריה, ולאדק ומאצק להמציא תירוץ מתקבל על הדעת ולגרום לפיטורי האומנת. הם פנו לאמה של מריה, האחראית על ענייני משק הבית ועל גידול הנכד כריס, ותיארו את האומנת כאישה היסטרית המשפיעה לרעה על הילד. הם אמרו שמצאו מועמדת ראויה יותר לתפקיד המטפלת- נערה צעירה שתמלא את התפקיד בהצלחה. האם הסכימה. לא היה לה צל של מושג שהמטפלת החדשה היא יהודייה. כשבני המשפחה הסבירו לרינה שתעבוד כאומנת בחווה, היא תיארה לעצמה תרחיש שונה לגמרי מזה שקרה במציאות. כאמור, היא הייתה ילדה בת 12,שלא עבדה מימיה. היא חשבה כי בביתה החדש תתקבל בברכה כבת משפחה ותתבקש לשחק עם כריס הפעוט. אך המציאות הייתה, כמובן, שונה לגמרי. היא לא שיערה לעצמה שתידרש לבצע עבודה, שאף פעם לא עשתה כמוה, ולחוש את ההשפלה שבלשרת אחרים.

תהליך שילובה של רינה בדרך החיים החדשה החל עוד לפני שדרכה רגלה באופאטוב.

כדי להיות בת בית בחוות סטצינסקי היה עליה לעבור מהפך ולשכנע את כל הסובבים אותה שהיא נערה קתולית. בהתאם לכך היה עליה להיפטר משמה היהודי.

לדעתה של מריה התאים לרינה השם: "זופיה" וכך הפך שמה החדש עם הצליל הנוצרי, לזופיה סיטאק. בהמשך קיבלה רינה מסמכים המאשרים את זהותה הבדויה.

מועד הבריחה נקבע לאחד מימי הראשון בחודש נובמבר 1942 לאחר השקיעה. כשהגיע רגע הפרידה מהוריה היא בכתה ומאנה להינחם. אמה נתנה לה את אחד המטעמים האהובים עליה- חלה שנטבלה בחלב חם. גם יחיאל התייפח, כשהניח ידיו על ראשה וברכה בפעם האחרונה בחייו. כל המשפחה בכתה; רינה לא רצתה לעזוב , אבל הוריה  הרגיעו אותה והבטיחו לה שתיעדר מהבית למשך חודשיים בלבד. "אין ברירה. את חייבת לשמור על שלומך" חזרו ואמרו לה. אחיותיה ליוו אותה למקום המפגש ונפרדו ממנה. כשראשה עטוף בצעיף ומזוודת בגדים בידה, חיכתה רינה להגעתו של מאצק. בחלומותיה הגרועים ביותר לא שיערה כי לא תראה עוד את אחיותיה והוריה.

במשך השבועות הראשונים לשהותה של רינה באופאטוב נהג זלסקי, אשר שב בסופי השבוע ממשרדו בסטאשוב, להביא לה חדשות מבני משפחתה ולספר לה על מצבם של היהודים בגטו. כחודש לאחר שהגיעה לחווה הוא הגיע ובשורת איוב בפיו: הנאצים חיסלו את הגטו וגרשו את יושביו ליעד בלתי ידוע. רינה נאלצה עתה להתמודד עם תובנה מרה- היא נשארה לבד בעולם.

פעם אחת בזמן ששמרה על סיר החלב של אמה של מריה נכנס ולאדק, בעלה של מריה, למטבח. הוא חיבב את רינה וכשראה אותה חיבק אותה ונשק לראשה.

"אז איך  את מרגישה איתנו באחוזה?" שאל בדאגה אמיתית. רינה שכ"כ הופתעה מהיחס החם שזכתה לו לפתע ושחשה בודדה מאוד בחווה, איבדה את קור רוחה ופרצה בבכי. "סבלתי מבדידות" היא מסבירה היום, כשהיא נזכרת באותו אירוע. "הייתי נערה צעירה, נטולת זהות. בני משפחתי נעלמו ללא זכר וגם לא היו לי חיי חברה. ממעמד של בת זקונים מפונקת במשפחה אוהבת, ירדתי  למעמד של משרתת נחותה בבית זר."

לאחר כשנה וחצי של מגורים ועבודה באופאטוב הסתבך המצב. הנאצים החמירו את בדיקותיהם וחיפושיהם אחרי הפולנים שהסתירו יהודים. באחד הימים באה מריה והודיעה לרינה כי מאצק החליט שעליה לעזוב את החווה, ושאם לא תעשה זאת תוך ימים ספורים- הוא יסגיר אותה לידי הגסטאפו.

רינה נאלצה לעזוב את החווה, אך מריה מצאה לה עבודה אחרת בקרב ידידיה משפחת מלביץ.

יום ראשון אחד ניגשה המשרתת בבית משפחת מלוביץ אל רינה ואמרה:" את יודעת מה, זופיה?" אמרה בלגלוג, "דוד שלי מספר שמלביץ מסתיר יהודייה ושזו את. הוא מתכוון לדווח על כך לגרמנים ". רינה הכחישה ופרצה בצחוק, אך ליבה החל לפעום חזק ורינה נכנסה לחרדה. רינה ידעה שעליה לפנות אל מריה וולאדק כמו שאמרו לה לעשות בשעת חירום. לכן עברה במהירות את ששת הקילומטרים המפרידים בין בית משפחת מלביץ לביתם ודפקה על חלון חדר השינה שלהם. רינה סיפרה להם מה אמרה המשרתת ושלושתם ניסו לחשוב על פתרונות.  מריה זייפה מכתב מדוד בדיוני של רינה, המזמין אותה לביקור אצלו. רינה נתנה את המכתב למשפחת מלוביץ. משפחת מלוביץ ציפתה לבואה של רינה תוך ימים ספורים, כשלמעשה רינה כבר בדרכה לוורשה לשכון אצל דודתו של ולאדק בת ה60, ולעבוד כעוזרת הצמודה שלה.  בהתאם לתדרוכה המחמיר של מריה גם בווארשה נאסר על רינה לשוחח עם יהודים. במקרה שיהודי יזהה אותה וינסה לפתוח בשיחה, הורתה לה מריה, יהיה עליה להתעלם ולהסתלק במהירות מהמקום. באחד הימים, כשצעדה ברחובות ורשה, ראתה רינה שתי צעירות יהודיות מסארשוב.  היא עשתה עצמה כאילו לא זיהתה אותן, אבל הצליחה להאזין לשיחתן. הסתבר שהן זיהו אותה כאחת מבנות ניימן  אך רינה הקפידה על מילוי ההוראות והמשיכה בדרכה בלי לסובב את ראשה.

זמן קצר לאחר מכן היא נתקלה שוב באותן צעירות, והפעם לא הצליחה לחמוק מהן. הצעירות התעקשו לפנות אליה וסיפרו כיצד שרדו עד עתה: אחת עבדה בזהות בדויה כמנקה בביתו של גבר גרמני והשנייה, שהייתה יפייפיה, הודחה לזנות בידי הגרמנים, אבל הצליחה לחמוק מהם.

הצעירות היו מיודדות עם אחת מאחיותיה הבוגרות של רינה.

עם פרוץ הלחימה הורעשה ורשה באש כבדה במשך שלושה חודשים. פצצות רבות נפלו על העיר שנהרסה. רינה וגברת ריכלינסקה (דודתו של ולאדק) היו כלואות בביתן או במקלט התת קרקעי. כיוון שלא יכלו לצאת לרחובות או לשוק הן סבלו מרעב עד כדי כך שלא השליכו מוצרים שנרקבו והפיגו את רעבן בלחם מתולע שנשמר בשקיות.

המרד נמשך ורינה שקעה באדישות. כתוצאה מתת-תזונה והתפרצויות שלשול חריפות היא הייתה חסרת אנרגיה. המצב היה קשה ביותר ולרינה כבר לא היה אכפת אם תחיה או תמות. מתוך אדישותה זו הפסיקה גם לברוח אל המקלט התת - קרקעי ולהסתתר בו מפני ההפגזות.

לבסוף הפולנים נכנעו. ורשה  חרבה והתרוקנה מאזרחיה. רינה וריכלינסקה שרדו, אבל אלפי אחרים נפצעו, הפכו לנכים או נהרגו במהלך הלחימה הקשה. עם שוך הקרבות,  נאלצה מרבית האוכלוסייה בוורשה לעזוב. רבים נשלחו לעבודות כפייה במפעלים בפולין או בגרמניה.

הגרמנים לא פסחו על רינה וריכלינסקה ותבעו מהן להסתלק מהעיר. רינה הצעירה נדרשה לנטוש את ריכלינסקה ולהצטרף לקבוצות של צעירים שגורשו לעבודות כפייה בגרמניה. מבוהלת מהאפשרות לעבור לגרמניה פרצה רינה בבכי תמרורים. היא סיפרה לגרמנים כי דודתה היא ישישה חסרת אונים, אשר אינה מסוגלת לדאוג לצרכה ותלויה בטיפולה הצמוד. הגרמנים ויתרו. רינה הורשתה להתלוות אל ריכלינסקה וניצלה מגורל בלתי ידוע.

בינואר 1945 ציסטוחובה-  לאחר שנתקלה בעובדי HASAG  חופשים בקרבת הבניין של וזסניובסקי, החלה לחלחל ברינה התובנה בדבר הישרדותם של יהודים נוספים. אחד האסירים המשוחררים זיהה אותה. הוא  זכר אותה מסטאשוב ועקב אחריה כדי לשוחח עמה.

"הבחורה הזאת היא אחת מבנות ניימן... אבל אני לא זוכר מי מהן", אמר האיש לחבריו. רינה, אשר עדיין נהגה עלפי ההנחיות ששמעה ממריה מאות פעמים, התעלמה ממנו, כאילו לא שמעה את דבריו. למרות נסיגתם המוחלטת של הגרמנים, היא עדיין הייתה חרדה מלגלות לאחרים על יהדותה. יהודים רבים, כמו רינה, היו בטוחים שהגרמנים עוד יחזרו, ולכן עליהם להמשיך לנקוט במשנה זהירות. בסופו של דבר חדל האיש ממאמציו לפתוח עמה בשיחה.

רינה המשיכה להיתקל בו ביציאותיה  לשליחויות בעיר. לבסוף נשברה וענתה לו, כי היא אכן אחת מבנות ניימן. האיש סיפר לה את שעבר עליו והיכן שהה במהלך המלחמה. להערכתו, הסתירו הוריה, אשר היו אנשים אמידים למדי לפני פרוץ המלחמה, כסף בסטאשוב.

בעקבות ידיעה זו ביקשה רינה לצאת לחופשה כדי לנסות ולמצוא את הכסף.בקשתה אושרה והיא חזרה לראשונה אחרי שנים, לעיר הולדתה סטאשוב. בדרכה לסטאשוב החליטה רינה לבקר את מריה, אשר שבה לבית הוריה. היה זה ביקורה הראשון של רינה באופאטוב מאז שנמלטה לוורשה. אמה של מריה, אשר עדיין האמינה , כי מריה התפטרה מעבודתה כמטפלת, לא הבינה מה הסיבה להגעתה. במהלך ביקור זה שמעה אמה של מריה, לראשונה, מפי בתה וחתנה, כי רינה  היא יהודייה, שהסתתרה בביתם מאימת הנאצים. "איך יכולת להתפלל בכנסייה? איך הצלחת לזכות בברכה לביצי הפסחא?" שאלה האמא ההמומה של מריה בחוסר אמון כשראשה בין כפות ידיה.

במהלך ביקורה בסטאשוב פגשה רינה כמה יהודים שהכירה מהימים עוד לפני המלחמה. כיוון שביקורה חל קרוב לחג הפסח הזמינו אותה כמה ממכריה לחגוג עמם את ליל הסדר. רינה לא נענתה להזמנות. היא התאבלה על הוריה ועל בני משפחתה ולא הייתה מסוגלת לחגוג סדר פסח ראשון לאחר המלחמה במחיצת אנשים זרים.

רינה לא מצאה את הכסף שהוסתר. למען האמת היא חשה כי העיר אינה עוד ביתה;  היא הבינה כי לא קיימת כל סיבה לשוב לשם בעתיד.  רינה ארזה את חפציה ושמה פעמיה לעיר לודז', שם קיוותה שתוכל להתפרנס בכבוד.

רינה ידעה על כך שחנה, אחותה הגדולה, אשר אותה בקושי הכירה , חיה בתל אביב. במהלך שנות המלחמה אבד הקשר בין האחיות ורינה לא ידעה את כתובתה של חנה. היא כתבה לה מכתב מבלי לדעת את כתובתה המדויקת. מאחר שבשנות ה-40 תל אביב הייתה עדיין מקום קטן וכולם הכירו את כולם, הגיע המכתב לידיה של חנה.

חנה הייתה מאוכזבת מאוד כשנודע לה שרק אחותה הצעירה, רינה, שרדה את השואה ונשארה בחייה.

במשך כל השנים קיוותה חנה שגם שרה הצליחה לשרוד. היחסים בין חנה לשרה היו קרובים הרבה יותר בזכות הפרש הגילאים הקטן ביניהן, בין חנה לרינה, שהייתה צעירה הרבה יותר ובקושי הכירה את חנה. חנה עזבה את פולין כשרינה הייתה עדיין  ילדה קטנה. לאוזניה של חנה הגיעה שמועה כי שרה ניצלה. אך תקוותיה התנפצו לרסיסים כשנודע לה שרק רינה שרדה. רינה חשה את אכזבת אחותה ונפגעה מכך. כניצולה בודדה  היא הייתה זקוקה לאהבת אחותה הבוגרת.

רינה החליטה לעזוב את דולנישלונסק ולעבור לוורשה, בה התאספו  היהודים שרצו לעלות לארץ. שם פגשה במקרה באביו של בן כיתתה מבית הספר היסודי. בן כיתתה ניצל, אמנם , מידי הנאצים , אך נהרג בפיצוץ בעת התקוממות בוורשה. אביו, אשר היה בין נציגי "הסוכנות היהודית" בוורשה, עודד את רינה לנסוע לארץ ישראל, שם תוכל לגור בקרבת של אחותה. רינה ענתה, כי היא עדיין לא בטוחה שברצונה לעזוב את פולין, אבל איש "הסוכנות" לא הרפה והמשיך לנסות ולשכנע אותה, כי עדיף לה לעלות לארץ ולחיות קרוב לאחותה היחידה.

רינה טענה שאינה מעוניינת להגר בצורה בלתי חוקית. הבריטים שלטו בארץ והגבילו את עלייתם של היהודים. הצבא הבריטי תפס ספינות מעפילים  ושלח אותם למחנות הסגר בקפריסין. רינה חששה מכך והייתה נחושה בדעתה שעד שאין בידה אשרה חוקית להגירה- היא לא תעזוב את פולין.

בסופו של דבר הובטחה לה אשרת כניסה חוקית והיא הסכימה לעלות לארץ ישראל. איש "הסוכנות" הפנה אותה למחנה מיוחד, שבו תוכל לשהות עד תום הסידורים שיאפשרו את תחילת מסעה לארץ. יחד עמה המתינו במחנה ניצולים צעירים רבים, אשר התכוונו ,כמוה , לעלות לארץ.

בתום ההמתנה בוורשה נשלחו הצעירים, רובם יתומים ויתומות, שאיבדו את משפחותיהם המלחמה, לעיירה קטנה בפאתי העיר ליון בצרפת. שם שהו כשנה, למדו עברית ועברו הכשרה לקראת נסיעתם לארץ ישראל.

שנה חלפה. תקופת ההסתגלות של רינה לחיים החדשים בארץ ישראל  נמשכה. היא עדיין גרה בדירתם הצפופה של אחותה וגיסה. שליטתה בעברית הייתה מוגבלת ואף על פי כן ובהתאם לחובתה האזרחית, נדרשה להתייצב לשירות ב"צבא ההגנה לישראל". עבור רינה נחשב הגיוס לגזירה קשה. שש שנים מחייה חלפו בניסיון לשרוד בפולין, מוכת המלחמה. עכשיו, לאחר הגעתה לארץ המובטחת, ציפתה לזכות  במנוחה, אך פה  נקראה לשרת בצבא. נדמה היה לה שחייה עוברים משדה קרב אחר למשנהו.

חוסר השליטה בשפה הקשה על רינה בצבא; חיי החברה שלה לא התפתחו, אנשים חשבו ששתיקתה מרמזת על סנוביות, אך, למעשה, רינה לא הרגישה מספיק ביטחון לשוחח בעברית, ורק חיכתה שיבואו ויפנו אליה. רינה קיבלה תשומת לב מהבנים, אבל היא רצתה מעל הכל , חברה, אישה.

וכך רינה זוכרת עד היום הזה  את החיילת הנאה והמלאה אשר פנתה אליה לראשונה.

"רינה, את רוצה להיות חברה שלי?" שאלה בת שיחתה בכנות ובתמימות.

"כן" השיבה רינה בהקלה. כך פגשה בחברתה הראשונה מאז הגיעה לבסיס.

שירותה של רינה בראש פינה נמשך כשנה. בסיומו היא סופחה לבסיס בצפת ושירתה כפקידת דואר- תפקיד מתאים לבחורה צעירה עם חולשה לממתקים. "כל אחד שקיבל ממני מכתב" היא הסבירה, "היה נותן לי כאות תודה ממתקים ושוקולד "

קשרים
תמונת פרופיל
קישורים
אלבומים תמונות
גלריית וידאו
קהילות
הצג רשימה של כל הקהילות>
הצג עוד>
הצג דף הקודם
מחוות | נרות
שלח
שלח מחווה
הוסף מדבקה
Haim Maor
text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text
Haim Maor
text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text