עדות מפי אימי עליזה (אסתר) שופלד – אלכסנדרוביץ
משנת 1993
הקדמה
שמה העברי של אמא היה אסתר .
בנוסף לכך נהגו בני משפחת שופלד לשלוח אוכל למכרים יהודים שהיו בטרייזנשטאדט.
הם הכירו אנשים רבים מאחר וסבי יעקוב שופלד היה סוחר עורות במקצועו, והוא הכיר אנשים רבים בערי השדה איתם היה בקשרי מסחר . רבים מהם נשלחו למחנות וסבלו חרפת רעב. סבתי נהגה לספר לי כיצד במעטפות מבוילות שלחו בחורף חלקי עוף לא מבושל , ובקיץ פרות יבשים , דבש וכד'.
ב- 19 במרץ 1944 נכנסו הגרמנים לבודפסט.
באותו היום נסעתי מחוץ לעיר כדי לשכור בית קיץ עבור ילדי הפליטים כדי שיוכלו לנוח שם ולהרגע מתלאות הדרך. כשחזרתי העירה לבודפסט היתה לי הרגשה שקרה משהו-
היה שקט מוזר, וכך נודע לי שהגרמנים נכנסו להונגריה וכבשו אותה. מזלי היה ,שזמן קצר לפני שחזרתי לבודפסט, נשלחו המוני יהודים למחנות השמדה.
באותו יום מר ונמהר היה ברור לכל יהודי הונגריה כי הם אבודים! חיינו השתנו לחלוטין.
מידי יום יצאו חוקים שחייבו אותנו , למשל : היינו צריכים לתת למשטרה את כל מקלטי הרדיו שברשותנו, לתת את כל התכשיטים , לפטר את כל עוזרות הבית הלא יהודיות.
יהודי בודפסט חויבו לענוד טלאי צהוב- וכך גם אני.
ביום הראשון , כשענדתי את הטלאי הצהוב, נסעתי ברכבת התחתית. הייתי הבחורה היהודיה היחידה בקרון וזו היתה חוויה מפחידה ביותר . מכל עבר הסתכלו עלי בעינים עוינות והיתה לי הרגשה שעוד מעט יתפסו אותי. לא העזתי להתיישב ובתחנה הראשונה מהרתי לצאת.
גם מסוכן הבית חששנו מאוד מכיוון שהרבה פליטים התאכסנו בביתנו ונעזרו בנו- נתנו להם אוכל ובגדים לפי יכולתנו.
התחילו הפצצות על העיר והיה צורך לרדת למקלטים מידי פעם. המצב בבודפסט החמיר ובמקביל הגיעו יותר ויותר שמועות על כך שיהודים רבים הובלו למוות במחנות השונים. המטרה של היהודים היתה להסתתר מפני הגרמנים ולברוח- השאלה היתה לאן?
אני הראשונה ממשפחתי שעזבתי את הבית.
ב- 16 ביוני 1944 , בגיל 23 הפכתי להיות פליטה עד הרגע בו הגעתי לפלשתינה- ארץ ישראל.
הכיוון הכללי של הבריחה היה רומניה, תורכיה ומשם לארץ ישראל.
עזבתי את הכל -את הבית את הורי את משפחתי .
יצאתי מהבית ובידי תיק קטן ובו מעט דברים - זה היה כל רכושי .
הכיוון הכללי היה רומניה, תורכיה ומשם לארץ ישראל.
בהתחלה נסעתי ברכבת לכיוון הגבול הרומני .
ישבתי בקרון המסעדה ולידי ישב יהודי. הייתי מפוחדת ואומללה מאד. היהודי התנהג בצורה מיוחדת ויוצאת דופן : דבר בקול רם, צחק הרבה, הזמין הרבה אוכל ושתיה.
ברור כי זו איננה התנהגות של "פליט" נפחד ונרדף. לאחר הנסיעה הזו הסביר לי כי התנהג כך בכוונה- כשאדם מתנהג בביטחון מופרז , אין חושדים בו כי הוא יהודי גם אם אין לו את התעודות המתאימות "ניירות".
כך הגעתי אל סגד יחד עם עוד פליטה יהודיה וישנו בביתו של אציל הונגרי, תומך נלהב בנאצים , שעל קרות ביתו ממוסגרים תמונותיהם של היטלר ושאר המפקדים הידועים. אותו אציל לא שער בנפשו שאני פליטה יהודיה. הוא חשב כי אני שייכת למחתרת הפולנית שהביאה אחיות מוסמכות לשדה המערכה שברומניה.
באותו הלילה הגיע היהודי ש"ליווה" אותי בנסיעה ברכבת ודרש ממני כסף. עניתי לו כי אין לי. ואז הבחורה היהודיה שישנה יחד איתי הלשינה ואמרה לו כי יש לי כסף ושאני בעצמי ספרתי לה זאת. המצב היה בעייתי והוא החל לחפש בתיק שלי. למזלי , הוא לקח את מעט הכסף שהיה שם , ואילו את הכסף הנותר שהחבאתי בבגד שלי לא מצא.
למחרת נסענו יחד לכיוון הגבול ברכבת. סמוך לגבול נפגשנו בקבוצה של 6 יהודים שהגיעו מפולין ומהונגריה. יחד היינו קבוצה של 8 איש ומטרתנו היתה לעבור בלילה מהונגריה לרומניה.
עם רדת החשיכה הגיע המבריח.
הוא היה אדם כפרי , שהעביר אנשים בחשיכה ובחשאי מהונגריה לרומניה תמורת תשלום . מיותר לציין ,שחלק מן המבריחים היו רמאים ופושעים שהסגירו את הפליטים האומללים לגרמנים עבור בצע כסף, והיו כאלה שפשוט נטשו אותם באמצע הדרך לאחר שבזזו את כספם.
הקבוצה שלי המתינה עד רדת החשיכה ואז התחלנו לרוץ אחרי המבריח.
לפני שברחתי מהונגריה דאגתי לרכוש לעצמי זוג נעלים חדש וטוב, אבל , ברגע שהתחלנו לרוץ , לחצו לי הנעלים ונאלצתי לחלוץ אותן ולרוץ יחפה. כל הלילה רצנו בדרך לא דרך על גבי אבנים וקוצים. מידי פעם חלפנו ליד כפרים והכלבים התחילו לנבוח והפחידו אותנו מאוד. בכל פעם, על פי הוראותיו של המבריח ,נאלצנו להתחבא ולשכב בתוך בורות בצידי הדרך.
כך זה נמשך כל הלילה עד אשר המבריח הודיע לנו שעברנו את הגבול.
על יד הגבול היו חיילים ושוטרים רומנים, כך שהמתח לא נפסק. הקבוצה המשיכה לרוץ עד שהגיעה לכפר קטן שם חילקו אותנו בין הבתים.
אני ועוד אשה אחת התחבאנו בתוך עליית גג ונשכבנו על הקש. פתאום הגיע המבריח ובלי לשאול אותי פתח את התיק שלי, ולהפתעתי לקח בקבוק מי קולון שהיה שם ,שתה את כל תוכנו, והיה מאוד מרוצה. זה היה זמן התשלום השני של המבריח.
בבית זה נחנו יומיים וקבלנו אוכל ומים.
משם המשכתי בבריחתי לעיר אראד.
את הדרך עשיתי בתוך עגלת עץ בעלת 2 גלגלים גדולים ,אותה מובילים שני שוורים. אני ועוד נערה שכבנו על גבי קש ומעלינו סחורות שונות שהסתירו אותנו - ירקות שונים : תירס וכד'.
עם הגיענו לאראד התקבלנו בהתרגשות גדולה על ידי הקהילה היהודית.
היהודים המקומיים עמדו סביב ו"רבו" ביניהם מי יארח אותנו בביתו. אני התארחתי
אצל משפחה מאד נחמדה מספר ימים.
מאראד הגעתי לבוקרסט.
נסעתי ברכבת יחד עם עוד בחורה. שתינו היינו נערות יפות והרגשנו שהחיילים כל הזמן נדחקים לכיוון שלנו. בדרך היו הפצצות ליליות. הרכבת נעצרה. האנשים ירדו ,התפזרו ונשכבו בתוך השוחות שלצידי פסי הרכבת והתפללו שלא יפגעו. היה חושך נוראי- ועוד פעם חזרנו לרכבת יחד עם החיילים השיכורים וכולם נדחפים פנימה-
ובתוך כל המצב הנורא הזה שתי נערות יהודיות בודדות, נרדפות, שאינן מדברות את שפת המקום - נערות יהודיות. עברנו לילה קשה ומפחיד!
בבוקרסט חיכתה לי ידידה ויחד שכרנו חדר.
החדר היה מאוד עלוב ומלא בפישפשים על הקירות ועל המיטה. בלילה הראשון לא ישנו וישבנו על הכסאות. למחרת קנינו נפט וניקינו את החדר .
להזכירך- רק לפני ימים מספר גרתי בבית הורי , בית חם ואוהב, ופתאום אני פליטה, באמצע הדרך בעולם זר ומנוכר.
והמתח נמשך- בוקר אחד באה בעלת הבית והעירה אותנו בדפיקות בדלת :
"המשטרה מגיעה , תברחו! " קפצנו שתינו מיד מהמיטות , הספקנו לקחת את המעילים ולברוח דרך יציאה אחורית של הבניין. הסתובבנו בעיר בפחד נוראי שלא יתפסו אותנו . כמו כן דאגתי שכותונת הלילה שלי לא תבצבץ לה מן המעיל …
ככה שוטטנו ברחובות עד שנודע לנו שהמשטרה עזבה ושחלפה הסכנה.
בבוקרסט נפגשתי עם ראשי הקהילה היהודית וספרתי להם מה קרה ליהודי בודפסט.
באותו הזמן היו שליחים מישראל שארגנו אוניות וספינות לעליה לארץ ישראל.
החלטתי - מקומי לא באירופה ואני חייבת לעזוב אותה!
רבים ניסו לשכנע אותי שלא אעשה זאת כי המלחמה תסתיים בקרוב. אבל שום דבר לא עזר החלטתי ובצעתי !!
ב- 1 באוגוסט 1944 עזבתי את בוקרסט ונסעתי לעיר הנמל קונסטנצה. שם עגנו 3 אוניות מעפילים שעמדו להפליג לפלשתינה : בולבול מרינה ומפקורה.
על החוף המתינה קבוצה גדולה ומגוונת של פליטים שעמדו להפליג בספינות:
פליטים שניצלו מרומניה – טרנסניסטריה וביניהם יתומים רבים, פליטים מפולניה , סלובקיה והונגריה, וכן קבוצת חלוצים ציוניים מרומניה , שקבלו אישור מיוחד לעזוב ולהפליג לארץ.
אני עליתי על "מפקורה".
לא היו לי מכרים על האוניה - הייתי לבד.
פתאום הופיעו המארגנים והעבירו 10 אנשים מבודפסט , שהיו ב"מפקורה" אל "בולבול".
אני הייתי בקבוצה זו! עד היום אינני יודעת מדוע?
"בולבול" היתה מליאה עד אפס מקום - היה מאוד צפוף. כאן פגשתי כמה מכרים.
בעיר הנמל קונסטנצה עגנו גם אוניות גרמניות, היה גם צבא גרמני והחיילים הגרמנים ראו אותנו , את הפליטים, עומדים בגאווה ושרים את "התקווה" ללא פחד.
היום , כשאני חושבת על המעמד הזה אני נתקפת פחד ושאלות- איך עשינו זאת? איך זה יתכן? והתשובה שלי היא העובדה שהיינו צעירים , מלאי תקווה, ואומנם רבים מהאנשים עברו תלאות קשות ואבדו את יקיריהם - והנה - לפתע הפחד נעלם ויש רצון אדיר
לחיות !!
באותו הלילה הפלגנו. שלש הספינות יצאו אל ארץ ישראל.
"מרינה" הגיעה כעבור 5 ימים לחיפה ומשם הועברו הפליטים לעתלית.
"מפקורה" ו"בולבול" התחילו את המסע הארוך בליל ירח ים רוגע וההרגשה שלנו היתה טובה.
פתאום נשמעו יריות.
היה פחד נוראי והאוניה נעצרה.
כעבור זמן קצר הגיעה סירת הצלה לאוניה "בולבול" ובה מספר ניצולים : רב החובל התורכי של "מפקורה", מספר אנשי צוות ועוד חמישה ניצולים.
נודע לנו האסון הנורא- "מפקורה" הוטבעה ע"י צוללת גרמנית. כל האנשים טבעו.
אלה שהצליחו לשחות נטרפו ע"י כלבים שהוכנסו למים או נורו ע"י חיילים גרמנים.
קשה לתאר את מה שקרה באוניה שלנו- מכיוון שהיו הרבה אנשים שהכירו את אלה שהפליגו ב"מפקורה" - התגובות היו קשות ומזעזעות- בכי, צעקות וזעקות נוראות!
אסור לשכוח כי הקורבנות היו יהודים שעברו שבעת מדורי גהנום באירופה
הנאצית , והנה הצליחו לעלות על ספינה שתוביל אותם לפלשתינה – ובשניה אחת נספו ואינם.
על "מפקורה" היו כ – 300 נוסעים.
שבורים לחלוטין ואומללים המשכנו בהפלגה אל תוך הלילה הרע הזה.
בהמשך התחוללה סערה קשה בים.
רב החובל של "בולבול" היה זקן ושיכור . צעירים כלאו אותו בתא שלו והפקוד עבר לידיו המיומנות של רב החובל של "מפקורה", וזה היה , בסופו של דבר , המזל שלנו!
מכיוון שהאוניה הטלטלה נוראות במים , ניסה רב החובל לייצב אותה באמצעות האנשים. וככה מצאנו את עצמנו רצים , על פי הוראותיו, מצד אל צד , מקיאים
ומרגישים רע יותר ויותר. במקביל זרקנו מהאוניה את כל המזון שהיה בחזקת "מותרות" וכל החפצים המיותרים. הצעירים מבין הנוסעים הוציאו דליי מים ורוקנו
אותם מחוץ לסירה.
עד סוף הלילה הסערה נרגעה.
ברגעים קשים כאלה בולטים אנשים באנושיותם : אני זוכרת אדם בשם בני שטרנברג שכל הזמן רק עזר לאנשים - הרים והחזיק את הראשים, השקה אותם מים עזר ועודד למרות שהוא בעצמו הרגיש רע.
במזל- הספינה הגיעה למפרץ קטן בתורכיה, סמוך לגבול בולגריה. לו האוניה היתה מגיעה לחופי בולגריה היו מסגירים את כולנו לגרמנים וסופנו היה מוות.
במפרץ היינו כיומיים והאנשים החלו להרגע. למרות כל הסבל , הצער ואימה היתה אופטימיות והשמחה היתה בכולנו! ואני, יחד עם צעירים נוספים נהנינו לקפוץ לתוך מימי המפרץ מהאוניה!
הגיע האישור מאיסטנבול, ומשמעותו - ירידה לאדמת תורכיה.
נשקתי את האדמה, הייתי חופשיה! זכיתי בחיים!
( פרטים נוספים ועדויות על טביעת "מפקורה"
כתבה מעיתון "ידיעות אחרונות " מיום 29 באוגוסט 1944 – כתבתו של העיתונאי ד. גלעדי להלן צילום הכתבה.
וכן ספר הזיכרון " תיק מפקורה " שנכתב ע"י מרדכי רסל ) .
במשך יום שלם הלכנו ברגל לכיוון פסי הרכבת. עלינו על רכבת משא שאספה אותנו והגענו לאיסטנבול.
באיסטנבול דאגה הסוכנות היהודית לנו - לפליטים , ושכנה אותנו בבית ספר ודאגה לנו למזון ושתיה. מכיוון שהאנשים לא אכלו מספר ימים , רבים מהם הקיאו וסבלו מאוד.
מאיסטנבול נסענו ברכבת לארץ ישראל. חצינו את תורכיה , סוריה ולבנון .
הגעתי ארצה ב- 19 באוגוסט 1944.
הביאו אותנו הישר לעתלית. שם שינו את שמי מאליס לעליזה.
מפליטה הפכתי לישראלית.
1. מרדכי רסל " תיק מפקורה " תולדות אונית מעפילים שטובעה בים השחור ע"י גרמנים בשנת 1944 . הוצאת הועדה לפעולות רוחניות בין יהודי רומניה .
תשמ"א 1981
3. Rosen Sara "My Lost World" A survivor's Tale. Vallentine Mitchell&
Portland Oregon 1993
