דף לכבוד / לזכר

תנועת "הבריחה"

תנועת "הבריחה" פעלה באירופה משלהי מלחמת העולם השנייה ועד להקמת מדינת ישראל והייתה אחראית להברחתם של כשלוש מאות אלף ניצולי שואה ממזרח אירופה לכיוון דרום מערב – אל נמלי הים התיכון. ניצולים שבחרו לנטוש את גיא ההריגה של אירופה כדי להקים לעצמם בית בארץ ישראל. שורשי "הבריחה" בהתארגנות ספונטאנית של ניצולי השואה, שיצאו מן המחנות, מן היערות וממקומות המסתור והחלו להתארגן לעזרה הדדית. הם היו יתומים, שכולים, נצר אחרון למשפחותיהם. הראשונים להתארגן היו פרטיזנים יהודים ובוגרי תנועות הנוער הציוניות. הם התארגנו ב"קיבוצים" בהם נמצאו לפליטים קורת גג, שמיכה, זוג מכנסיים, אוכל – מעין משפחה וכתובת ראשונה.

חיילי הבריגדה היהודית של הצבא הבריטי שפגשו את הניצולים ניצלו את מעמדם ואת האמצעים שעמדו לרשותם לטובת אחיהם הניצולים. חלקם אף נשארו באירופה לאחר שיחרורם מ"הבריגדה" כדי להמשיך בפעילות. בהמשך נטל על עצמו המוסד לעלייה ב' של ההגנה, שהוקם כדי לסייע ליהודים לעלות לארץ ישראל למרות האיסור שהטילו שלטונות המנדט הבריטי, את ניהול הבריחה. השליחים הארצישראליים של המוסד טוו רשת של נתיבים ומחנות מעבר על פני אירופה כולה. בסיועם ובהנהגתם הפכה תנועת "הבריחה" לאחד הגורמים החשובים במפעל העלייה לארץ ובמאבק להקמתה של מדינת ישראל.

בפולין שאחרי המלחמה שרר אי-שקט פוליטי והיהודים שנותרו בה או ששבו אליה סבלו מהתנכרות ומאנטישמיות. בשנת 1946 ערכו פורעים פולנים בעיירה קיילצה, פוגרום בניצולים יהודיים. טבח זה הפך לנקודת מפנה. לא היה עוד כל צורך להאיץ ביהודים הנרדפים לנטוש את פולין. האנטישמיות הנמשכת והכמיהה לבית חם ובטוח במולדת משלהם, דחפו רבבות להצטרף לארגונים הציוניים.  החלה זרימה המונית של יהודים מפולין דרך רומניה, צ'כוסלובקיה, אוקראינה והונגריה אל מחנות העקורים בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה שבשליטת בעלות הברית. משם המשיכו לנמלי איטליה ודרום צרפת בדרך אל ארץ ישראל.

ארגון "הבריחה" טיפל בלוגיסטיקה הכרוכה בתנועה זו: הסעה מעיר לעיר ומארץ לארץ, חציית מעברי גבול בעזרת שוחד ותעודות שזויפו במעבדות הארגון, הברחת גבולות ברגל בקור ובשלג, ארגון של מחנות מעבר וטיפול בשוהים בהם בדרכם אל נמלי הים. בדרכם לארץ ישראל שהו חלק מהניצולים במחנות עקורים בשטחים שהוחזקו בידי בעלות הברית בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה. במחנות אלה ניהלה "הבריחה" פעילות ענפה של תמיכה ושיקום בעזרת הסיוע שהעניקו ארגונים של יהודי ארצות הברית, בייחוד הג'וינט, שתרומתו לא תסולא בפז. בין העולים היו אלפי ילדים יהודים יתומים שנאספו, נפדו או חולצו על ידי ארגון "הבריחה" ממנזרים, ממשפחות נוצריות, ממערות וממחבואים ברחבי אירופה. ילדים אלה היו זקוקים לטיפול, לדאגה, לחינוך ולאהבה שנשללו מהם בשנות המלחמה. אנשי היישוב בארץ ששירתו בבריגדה היהודית ובגדוד התובלה, ופעלו במאבק נגד הנאצים במסגרת הצבא הבריטי, תרמו רבות ל"בריחה". הם סיפקו כלי רכב צבאיים להסעת הפליטים, עזרו בטיפול בשוכני המחנות ובהפעלת תוכניות הכשרה מקצועית לצורך שיקומם. עם תום המלחמה, בחרו רבים מאנשי הבריגדה להישאר זמן נוסף באירופה ולהמשיך את תרומתם בשליחות הלאומית.

ככל שחלף הזמן התברר כי "הבריחה" חרגה מעבר למתכונתה המקורית, ויחד עם תנועת "ההעפלה" מילאה תפקיד מדיני חשוב במאבקו של העם היהודי על עצמאותו. רבבות ניצולי השואה שנעו בדרכי אירופה ללא בית וללא עתיד יצרו בעייה בינלאומית, שערערה מבחינה מעשית ומוסרית את מדיניות "הספר הלבן" הבריטי אשר הגביל את כניסת היהודים לארץ ישראל. לצורך פתרון הבעיה הוקמו "הוועדה האנגלו-אמריקנית" (1946) ו"ועדת אונסקו"פ" (1947). חברי הועדות ביקרו במחנות העקורים בגרמניה והמליצו לאפשר לשרידי השואה לעלות לארץ ישראל. פעילותם של תנועות "הבריחה" ו"ההעפלה" תרמה לקבלת ההחלטה של עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

תנועת "הבריחה" בדרכי יבשת אירופה ותנועת "ההעפלה" בנתיבי הים התיכון, שתיהן תחת הגג של המוסד לעלייה ב' בראשותו של שאול אביגור, הם שני החלקים המרכיבים את סיפור עליית שארית הפליטה לישראל ומהוות פרק מפואר בתולדות ההיסטוריה המודרנית של עם ישראל. זהו פרק של גבורה, אומץ, יוזמה ותחבולות שהתאפיין בהקרבה ובאהבת העם והמולדת, פרק שהתרחש בין שני אירועים דרמטיים של ההיסטורה, הלא הם השואה והקמת מדינת ישראל.

             דמביצה                        

עמית לואיס                        

הקדמה

דמביצה היא עיירה קטנה השוכנת בדרום מזרח פולין ובה חיה אוכלוסיית יהודים גדולה בתחילת המאה ה20 , אך בעקבות הפוגרומים שערכו הרוסים במהלך מלחמת העולם הראשונה רבים מהם עזבו בשנת 1914, וחלקם חזר מאוחר יותר.

בשנת 1918 הצליחו ארגונים מטעם הועד הלאומי להגן על היהודים בעיירה, ולאחר מלחמת העולם הראשונה סייע רבות ארגון הג'וינט לשקם מבחינה כלכלית את יהודי המקום על ידי מימון מכונות תפירה, פתיחת בנק עברי, תמיכה בקופת הגמ"ח, ופתיחת בית יתומים.

העיירה הייתה מאוד תוססת מבחינת עשיה ציונית. בועד הקהילתי יוצגו מספר תנועות ציוניות ואפילו נוהלו בה קיבוצי הכשרה לקראת העלייה לארץ ישראל.

בעיירה גם הוקם בית ספר עברי בשנת 1910 ופעלו בה שתי אגודות ספורט "חשמונאי" ו "בר כוכבא".

החיים בעיירה היו פשוטים. אנשיה התפרנסו ממלאכה בתחומי ההלבשה והמזון ולעיתים גם מסחר.

החיים בין המלחמות

החיים היהודים בקהילה נוהלו על ידי "ועדת קהל", בראש הועדה עמד אדם הנבחר על ידי העם, בדרך כלל רב או בן של רב, והוא היה אחראי על פתרון בעיות הקהילה ושמירה על הסדר.

בעיירה פעלה גם קופת גמל שמטרתה לעזור לנזקקים. חברי הקופה תרמו כל חודש סכום כסף בנוסף לכסף שגייסו, וחילקו אותו בין חברי העיירה הנזקקים. בנוסף לכך בעזרתו של ארגון הג'וינט הקימה הקופה בית חרושת ללבנים ובו העסיקו כ50 נשים מחוסרות עבודה.

חוץ מקופת הגמל היו בעיירה נדיבים יהודים רבים שרצו לעזור לנזקקים, אחד הבולטים היה ר' איציק קורנרייך, אדם פשוט שבישל מזון חם לכל עובר אורח שביקר בביתו, וסיפק מקום לינה לכל אדם שביקש.

בשנת 1928 נוסד בדמביצה בית יתומים יהודי בפיקוח אגודות עזרה מיוחדת. תחת פיקוחם המסור של רחה סאנדהויז ור' ברוך שנעפס בית היתומים טיפל גם בילדים עניים. הוא סיפק להם בגדים וספרי לימוד, דאג לפעילוית לאחר שעות בית הספר ולארוחת ערב חמה.

התנועה הציונית

בדמביצה התקיימה תנועה ציונית עוד לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה אך זאת נקטעה בתחילתה. לאחר מלחמת העולם הראשונה קמה לתחייה התנועה הציונית בדמביצה, וביחד עם התנועות הציוניות בעיירות השכנות קראקא ולבוב קם "הנוער הציוני".        תחת שם זה התקיימה התנועה גם במהלך המלחמה כאשר עזרה להלחם בנאצים, ותחת שם זה הוקמו קיבוצי הכשרה בארץ ישראל ובחו"ל.

תנועת "הנוער הציוני" משכה אליה בני נוער רבים והיא התקיימה במתכונת דומה לזו של הצופים בארץ כיום. קן התנועה בדמביץ היה מחולק לגדודים, הגדודים לפלוגות והפלוגות לקבוצות, כאשר כל חבר בתנועה לבש מדים בצבע חאקי ועניבות בצבעים שונים בהתאם לגדוד.

חלק חשוב בהתנהלותו של הקן היה יציה לטיולים ומחנות קיץ רבים, וזאת למרות ההתנגדות של כמה מאנשי העירייה אשר עוד לא התרגלו לשינוי האוירה מהמלחמה.

רבים מן הצעירים שלקחו חלק ב"נוער הציוני" נשלחו לקיבוצי הכשרה, אולם בשל מכסות העלייה שקבע השלטון הבריטי בארץ ישראל רק מעטים הצליחו לעלות ארצה בכל שנה.

בראש התנועה הציונית בדמביצה עמד שמעיה וידרשפאן.

מסופר על שמעיה שהיה יושב ומשנן עברית במשך כל זמנו החופשי, ובכלל היה פנוי ומסור לפתור ולדון בכל בעיה.

שמעיה היה פעיל נלהב של הרעיון הציוני, נכח בכל אספה ותרם רבות לקרנות להקמת מוסדות בארץ, לדוגמה האוניברסיטה העברית, וכל זאת בנוסף לפעילותו במוסדות הכלכליים והקהילתיים בעיירה.

השואה

ב- 2 בספטמבר 1939, יום לאחר שהכריז היטלר על מלחמה עם פולין הופצצה העיירה דמביץ. מספר אנשים נהרגו, בניינים נהרסו וכמה יהודים מפוחדים ברחו.

מוסדות השלטון בעיירה התפרקו ולא היו בה רשויות עד ל-8 בספטמבר כאשר הצבאות הגרמנים כבשו אותה והכריזו על הקמת "יודנראט" בראשות טוביה צוקר, עליו הוטל לספק עובדי כפייה מדי יום ביומו ולמסור לגרמנים חפצי ערך ותשלומי כופר.

מיד עם כניסת הגרמנים לדמביצה נאסר על בתי הספר ללמד ילדים יהודים, ובית הספר היהודי והספריות היהודיות נסגרו.

בתחילה היה שלטונם של הגרמנים שקט בדרך כלל, ולא הונהגו הגבלות כלפי היהודים עד תחילת שנת 1940, אז חולקו ליהודים כרטיסי זיהוי איתם היו חייבים להמצא בכל זמן, ובנוסף הוכרחו לענוד סרט על היד הימנית ועליו מגן דוד בצבע כחול או ירוק.

בתקופה הראשונה היהודים הועסקו בשכר על ידי "משרד העבודה", ויהודים חסרי הכנסה יכלו להתנדב בעבודות גופניות תמורת משכורת.

בחודשי אפריל-מאי של 39' הרע מצבם של היהודים. הגרמנים הרו על יהודי דמביצה להדק את הפיקוח על המגוייסים לעבודות כפייה, וביער פוסטקוב הצמוד לעיירה הוקם מחנה אימונים צבאי של   ה – S.S..

ביוני 1940 נחטפו גברים יהודים לפוסטקוב, לעבודה בהקמת מחנה עבודה.

בחורף 1940-41 הוחמר מצב הקהילה עקב הגבלות התנועה, גזל הרכוש והקונטריבוציות התכופות.

עד תחילת 1941 לא התערבו השלטונות הגרמנים בענייני הדיור בדמביצה, והיהודים חיו בדירותיהם כמו לפני פרוץ המלחמה, אך בתחילת 41' צץ רעיון הגטו והיהודים הוכרחו לעזוב את דירותיהם, בתיהם, וחנויותיהם שהקימו במשך מאות שנים, ולעבור אל "סימטת הקדר". אזור מוזנח ולא מפותח של העיירה שלא יכל להחיל את כל התושבים היהודים ולכן נבנו צריפים מיוחדים. בכל צריף התגוררו כעשרים אנשים.

היודנראט ניסה לעזור ליהודים ולהתחשב בצרכיו של כל אחד במעבר לגטו, אך עזרתם הייתה מוגבלת בשל המגבלות של הגרמנים בקשר לכמה שטח כל יהודי יכול לקבל.

למרות הצפיפות הגדולה בגטו לא פרצו בו מחלות ומגיפות וזאת הודות לרופאים יהודה אידק ומאנצר מאנדריכוב אשר הקימו בית חולים בגו במרטף בית ההקדש.

הכניסה לגטו הגבילה את מגעם של היהודים עם העולם החיצון. רק אלו שניתן להם אישור יכלו לצאת מהגטו, וסניפי הדואר נסגרו.

היהודים הועסקו כפועלים שכירים ובהרחבת מסילות הרכבת, ומעתה והילך נעשו רכושם הפרטי של הגסטאפו, שלו נתנה גם השליטה על הגטו.

מעשו הראשון של הגסטפו בגטו היה הפרדה בין אלו הכשירים לעבודה ובין אלו שלא, ושליחת אלו שלנמצאו לא כשירים לעבוד למחנה ההשמדה בלז'ץ.

היהודים אשר הועסקו במסילות הרכבת דיברו עם משלוחי היהודים שעברו דרך העיירה שהייתה צומת דרכים גדולה לרכבות וכך גילו מה מתרחש בערים השכנות אליהם, ולאן אולי הם עתידים להשלח.

ב27 ביוני 1942 הובאו אל גטו דמביץ יהודי הכפרים השכנים, דבר אשר הביא את סך כל היהודים בגטו דמביץ ל4,000 אנשים. עקב שמועות ששמעו בפסי הרכבת על גירוש מתקרב החלו יהודים רבים לחפש מקומות מסתור, בתוך הגטו או מחוצה לו.

ב-29 ביוני 1942 כיתרו את הגטו אנשי יחידות ס"ס והמשטרה הפולנית ועשו בו אקציה. בעלי אישורי עבודה ובני משפחותיהם הושארו בגטו, וקבוצות של גברים שולחו לעבודת כפייה בז'שוב, במיילץ  ובפוסטקוב.

כ-200 מתושבי הגטו הועלו למשאיות והובלו ליער ליד ליסה גורא (Lisia Gora) ליד הכפר ווליצה, ושם נורו למוות לתוך בורות.

באותו היום כ-2,000 אנשים הועלו על רכבת מזרחה וגורשו למחנה ההשמדה בלז'ץ.

לא נשמע שוב מאותם אנשים שגורשו מלבד גלויה אחת מאת רבי נפתלי אייזן, ולא ידוע כיצד זו הגיע מאחר שמשרדי הדואר בעיירה היו סגורים ממזמן.

יהודים שנתגלו במקומות מסתור נרצחו בבית העלמין היהודי.

יום או יומיים לאחר האקציה שבו לגטו יהודים רבים ממקומות מסתור. באותה העת פרסמו הגרמנים הודעה לאוכלוסייה הפולנית כי כל מי שימצא אצלו יהודי או שימצא שעזר ליהודי בכל צורה שהיא יירה,   וכך החל משא ומתן עם ראשי השלטון הגרמני לקבלת חותמות ותעודות עבודה עבור החוזרים.

בשל הוראה זו רבים ניסו להשיג תמורת תשלום עבודה במקומות שנחשבו חיוניים לגרמנים, בהנחה שרק כך יהיו מוגנים מפני גירוש.

בסוף '42 הוגדר גטו דמביץ כמחנה עבודה,ובגלל שבאותה העת היו בו רק כ-600 בני אדם גדרותיו צומצמו.

הגרמנים הכניסו לגטו כמויות זעומות של מזון והנשארים בו נאלצו להסתמך על מה שהצליחו היוצאים לעבודה להכניס חזרה, ומה שהגויים הביאו לגדרות הגטו בתמורה לחפצי ערך.

ב-16 בינואר '43 גירשו הגרמנים בסיוע המשטרה האוקראינית את משפחותיהם של העובדים הנותרים לבלז'ץ במסגרת האקציה השנייה. ניצולים שקפצו מהרכבת ושבו אל המחנה, גורשו ממנו בידי ראשי המחנה היהודים בנימוק שנוכחותם במקום מסכנת את חיי העובדים.

עם גירוש משפחות העובדים הונהג משטר חדש של "מחנה כפיה". אימרגליק, ראש המשטרה היהודית בגטו השליט טרור ואלימות על הנשארים. החיפושים אחר יהודים שמסתתרים לא נעשה עוד רק על ידי הגרמנים או עוזריהם האוקראינים, אלא בהשתתפותם של אנשי המשטרה היהודית.

הגסטפו סמך על אימרגליק ומשטרתו בגטו. יום אחד פקד אימרגליק על המשטרה להביא אנשים בלתי לגלים, חולים, זקנים, וילדים, לחדר בישיבה וכאילו סידר להם בית חולים. אך באותו הלילה באו הוא, אנשי המשטרה והאחראי על הגטו מטעם הגרמנים גבלר והרגו את כל מי שהיה שם. סך הכל נרצחו באותו איררוע כ-53 אנשים, בתוחם ילדים וזקנים.

בתחילת '43 הובאו למחנה יהודים משרידי הקהילות בסביבה, ומספר היהודים בו הגיע לכ-1,600, כמה מהיהודים ששהו במחנה שלא כחוק נתפסו ונרצחו, אחרים נמלטו לגטו בבוחניה ויחד עם יהודי גטו זה שולחו ברובם לאושוויץ בספטמבר 1943.

באפריל 1943 חוסל המחנה בדמביצה ואחרוני הכלואים הועברו למחנות עבודה אחרים בסביבות קרקוב.

נספח אישי לזכר בני משפחתי יוצאי דמביצה שנספו בשואה