סיפורה של הדמות לפני המלחמה: בלה טורס גרה עם משפחה בסלוניקי שביוון. המשפחה שלה הייתה משפחה מאוד עשירה לאביה היו הרבה בתים שאותם היה משכיר לאנשים וכך היה יכול גם לא לעבוד בשבת. המשפחה הייתה משפחה דתייה, חגגה חגים והאב נהג ללכת יום יום לבית הכנסת. היו לה שישה אחים- יצחק, דונה, אליהו, פלומה, אלווירה ומואיס. יצחק עלה עם אשתו ואלווירה עלתה לארץ עם בעלה לפני המלחמה. היא למדה ב"אליאנס" בסלוניקי ואז עלתה לתיכון ולמדה בבית ספר איטלקי שנה לפני תחילת המלחמה.
סיפורה במהלך המלחמה: בתחילת המלחמה יוון נלחמה רק נגד איטליה וגייסו חיילים לצבא, אחיה מואיס וכשהחיילים מתחילים לחזור לא נאמרות שום חדשות על מואיס- לא ידוע אם הוא חיי או מת. מסתבר שמואיס נפצע וברח, הוא פחד לעלות על רכבת בגלל שהגרמנים התחילו להיכנס ליוון אז הוא הלך ברגל שלושה חודשים הביתה. הוא איבד שתיים מאצבעותיו ואביו הזמין לו חיקוי מגומי כדי שיראו אמתיות. בסלוניקי הייתה קהילה מאוד גדולה של יהודים והגרמנים הורו לאסוף אותה ברחוב הברון הירש אז בלה וכל משפחתה חיו בברון הירש לפי הערכתה כחודש או חודש וחצי. בברון הירש היו טרנס פורטים בכל יום של אנשים לרכבות. בלה סיפרה על מקרה שהו הרב של הברון הירש אמר " מי שיכול שיברח- לא טוב פה" וכשהמקרה נודע לגרמנים הם חתכו לו את הזקן. לאחר כחודש וחצי נקראו בלה ומשפחתה ורכבת, היה זה תאריך של חג באותו יום ואמה אמרה " נעשה את החג ברכבת". המשפחה הגיעה לבירקנאו בערך בשלוש בלילה, היה שם קר מאוד עם הרבה מאוד אור וכלבים הגרמנים צעקו מילים בגרמנית שהיוונים לא הבינו ואמא של בלה , אחותה ושתי אחייניותיה נלקחו לצד, רק אחר כך נודע לה שהן נלקחו ישר לתנורים. בלה ועוד קבוצה של נערות ונשים צעירות נלקחו לחדר גדול שבו נאמר להן להוריד את הבגדים ואז גילחו את ראשיהן וקיעקעו להן מספר. המספר של בלה היה 39752.רק בלה ומואיס נשארו חיים בבירקנאו. היא עבדה בשדה שלושה חודשים התפקיד שלה היה להוציא תפוחי אדמה מהאדמה, מי שלא עבדה מספיק מהר שיסו בה את הכלבים עד מוות ובסוף יום העבודה הבנות היו לוקחות שני קרשי עץ וסוחבות את המתה חזרה איתם לצריף שלהן- מספר הבנות שיצאו הן מספר הבנות שיחזרו, חיות או מתות. לאחר מכן היא עבדה במטבח של המחנה בלקלף תפוחי אדמה ואז הועברה להריסת בתים. ההריסה נעשה באמצעות בול עץ שהבנות היו דופקות בבית הרבה פעמים עד שנוצר חור בבית והן יכלו לפרק אותו לחתיכות. כל העבודות האלה היו בתקופת זמן של שנה ואחריהן בלה עברה ל"שו קומנדו" בו היא ועוד קבצה של נערות – רובן יווניות היו מקבלות משלוחים של בגדים וחפצים וממיינות אותם. בלה גנבה שני דברים מה" שו קומנדו" האחד הוא רובל רוסי והשני הוא תליון מגן דוד מזהב, את שניהם החביאה מתחת ללשון בזמן חיפוש גופני- השומרים ידעו שהיוונים לא ידעו גרמנים ולכן הם לא ענו אזבלה הייתה בטוחה שלא תצטרך לפתוח את פיה. התליון נמצא עדיין בבעלות המשפחה ונמצא על צווארו של סבא שלי חיים יהודה בנה של בלה. בלה מספרת שתמיד הייתה גונבת אוכל גם בגלל הרעב וגם בגלל שמי שהיה רזה מידי היה נשלח לתנורים, היא הייתה מתגנבת מתחת לחלון המטבח ומבקשת מהעובדים שהיו גם הם יוונים ברובן לזרוק לה אוכל והיא אכלה מה שהיה אפשר, קולורבי, גזר, קליפות תפוח אדמה. בלה הייתה מחביאה את האוכל בבגדים והייתה אוכלת גם במהלך היום כדי שלא תהיה רעבה. במהלך נתינת העדות אמרה בלה" אלה שחיו כולם גנבו ומי שלא אומר משקר".
מספרת בלה שגם במחנות היו שבויים פוליטיים שלהם היה סרטים אדומים על היד והם היו מקבלים חבילות אוכל מהבית- גם את זה היו גונבים.
יום אחד בדרכה לעבודה רואה בלה את הרכב שמוביל את האנשים לתנורים ומישהו קורא לה, לאחר מבט ממושך מתברר לה שזה אחיה מואיס. היא שאלה אותו אם הוא הולך לתנורים, הו אמר שכן ואז בא הקצין הגרמני ואומר לה להמשיך להתקדם, בלה אומרת שזה אחיה במשאית, הקצין אומר" היום הוא מחר את" ובלה עונה" היום, מחר, מה זה משנה". הקצין לקח סכין קטנה מחגורתו וחתך אותה חתך עמוק ביד שאותו כיסתה בחתיכה שקרעה משמלתה והלכה לעבודה.
אחד משלבי הסלקציה היה חיפוש סימני גרדת על השבויים במחנות ומי שנמצא נגוע נשלח לתנורים, במשך ימים רבים נבדקה בלה ללא סימנים ויום אחד ראה הרופא שבודק אותה סימני נשיכה מהכלב וחושב אותם בטעות לגרדת, הוא שולח אותה לתנורים אך הקצינה שהייתה אחראית עליה –אישה בשם לוני אמרה שהיא אוהבת את השירה שלה והיא לא מוכנה שייקחו אותה ממנה. לוני הצילה את חייה של בלה ואמרה לה שתזכור שאם היא יוצאת משם חיה שתדע שזה בזכותה. בפעם השנייה שהיא נשלחת לתנורים היא גונבת ג'קט מאחד מהאסירים הפוליטיים עם הסרט האדום- חושבים אותה לאסירה פוליטית ולכן היא ניצלת מהתנור בפעם השנייה. בפעם השלישית שהיא נשלחת לתנור בלה בורחת ומסתתרת מתחת למקלחות. היא יוצאת בבוקר מלוכלכת אבל חיה.
בסוף המלחמה ניצלת בלה בידי האמריקאים ומשוחררת מהמחנה.
לאחר המלחמה: בלה חוזרת ליוון ולוקחת חלק מהכסף שאביה הוריש לה אך לא מצליחה לקחת את כולו. היא מאסה ביוונים שהפקירו אותה ולקחו את כל רכושה ועולה לארץ עם בעלה אלברט- ניצול בירקנאו כמוה. באוניה היא מתחילה להרגיש לא טוב וכשהיא ובעלה מגיעים ארצה תופסים את האוניה שלהם , אלברט נשלח למחנה עקורים בקפריסין ובלה נשלחת לבית חולים בגלל מצבה הבריאותי של בלה. היא יולדת את בנה הבכור- חיים יהודה סבא שלי ומשתחררת. היא מוצאת דירה לה ולבנה בבניין של ההסתדרות ועובדת בעבודות מזדמנות, ביינתים אלברט מקבל אישור לחזור לארץ ועולה גם הוא. בזמן המלחמה בארץ ישראל מבקשים מבלה ומאלברט לעבוד בדברים שהם עשו בזמן המלחמה בגרמניה – בלה עובדת במילוי כדורי ירי ואלברט בחברת החשמל ביצירת לוחות חשמל בנם חיים נשלח למעון יום. מעט אחר כך בלה שוב לא מרגישה טוב ואלברט מגויס לצבא, היא מתחילה לעבוד מהבית בתפירה. נתברר שבגלל המכות של הגרמנים נהרסה לה כליה והיא עברה ניתוח לתיקון הכליה ונשארת שנה וחצי להתאושש בבית החולים- אלברט משוחרר מהשירות הצבאי כדי לטפל בבלה ובבנם. בסופו של דבר בלה מתאוששת היא יולדת עוד בן- משה ועוד בת- כוכבה, היא זכתה לראות ילדים נכדים ונינים גדלים בארץ ישראל.
כשנשאלה בלה בעדות שלה על איזה מסר היא הייתה רוצה להעביר לילדים ולנכדים שלה היא אמרה " רק שיהיה להם טוב, שיהיו בריאים, ושלא יעברו את מה שאני עברתי"
