מיד עם תחילתה של המלחמה הגיעו הנאצים
לקשנוב. הנאצים גרשו את משפחתו ואותו מביתם כמו את רוב הקהילה היהודית בקשנוב והעבירו
את כולם לגטו בקשנוב. בהזדמנות הראשונה שהייתה לנחמיה הוא ברח מן הגטו על אופניו
כאשר רק הבגדים שעליו אתו . הוא הסתתר ביערות, עבר בין עיירות תוך ניסיון להינצל
מידי החיילים הנאצים שפשטו על כל מרום אפשרי. מזלו הגדול היה מראהו המטעה, חזות
ארית לכאורה בלונדיני כמעט לבן , עיניים כחולות לחלוטין ותווי פניו היו מאד אירופאים.
במהלך בריחתו הכיר את סבתא רבתא שלי ,ברוניה טמבור ,שאף היא ברחה מביתה מפני
הנאצים והם נישאו בדרכים כאשר הם ממשיכים לברוח עד למועד בו נתפסו ב 1941 ונשלחו
למחנה עבודה ליד סיביר. במהלך בריחתם זו נולדה לו בת אחת הניה שמה (האחות הגדולה
של סבתי).
החיים במחנה העבודה היו לא פשוטים עבורו. הוא עבד בפרך בקור עז ביותר (לעיתים אפילו מעל מינוס 20 מעלות) , כמעט ללא כסות לעורו בניסיון לשרוד ולסייע לאשתו ובתו להישאר בחיים . הוא חטב עצים , עבד בבניה, בתיקון שעונים ובכל דבר שהתבקש לעשות ע"פ רצונם של הנאצים במחנה העבודה. למזלו, היה גבר חזק מאד , בעל כוח סבל רב ורצון עז לשרוד. אשתו, סבתא-רבתא שלי חלתה מאד אך שרדה ובתו התעוורה בשל התנאים הקשים .
ב- 1945 עם תום המלחמה, נחמיה ,אשתו ברוניה ובתו משתחררים ויוצאים לדרכם באירופה במעבר מעיר לעיר מדינה למדינה כאשר אין להם כלום פרט לבגדיהם . ב- 1946 נולדה להם סבתי שושנה באוקראינה אשר בה עברו בדרכם לכיוון אוסטריה, בניסיון לחפש דרך לעלות לישראל. הם נעזרים בכל מתנדב אשר הם פוגשים בדרכם במוקדים שונים שהקימו בנות הברית ומקבלים תוך כדי טיפול רפואי, מעט ביגוד ,אוכל וכסף. הבת נשלחת לסנטוריום באוסטריה לקבלת טיפול רפואי בשל המצב הגופני הנוראי בו הייתה ובניסיון להצילה , היא מצליחה לחזור לעצמה וראייתה שבה אליה באורח פלא.
לימים נודע לנחמיה מפי ניצולים אחרים כי כל בני משפחתו נלקחו למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. אמו ואחותו הגדולה שכבר הייתה נשואה ואם לילדה קטנה נלקחו מיידית לתאי הגזים באושוויץ , האחות השנייה ע"פ הסיפורים ביקשה ללכת עמן אף היא. אביו, אחיו וגיסו נרצחו אף הם באושוויץ . כל משפחתו אשר הגיעה לאושוויץ ,נרצחה בחודשי המלחמה הראשונים.
רק אחד מאחיו שהצטרף לצבא הפולני מיד עם תחילת המלחמה ,שרד את המלחמה אך לצערו של נחמיה שחיפש אחריו הוא נפטר ממחלת הטיפוס מיד עם תום המלחמה כך שהאחים לא נפגשו מיום בו נפרדה דרכם בעת תחילתה של המלחמה .
נחמיה קיבל את המידע על כך בתום המלחמה ממכרים משותפים לו ולמשפחתו שפגש תוך כדי נדידה באירופה בדרכו לצרפת בחיפוש אחר דרך לעלות לישראל.
מאוסטריה עשתה המשפחה הקטנה דרכה למרסיי שבצרפת ומשם עלו יחד עם ניצולים נוספים ארצה באוניית המעפילים "קדמה". תמונת האוניה מוצגת במוזיאון הפלמ"ח (הארגון שסייע בהבאת מעפילים אלו) .
מיד עם הגיעם ארצה, נשלחו למחנה מעפילים בשם "מולדת" שהוקם באזור בו נמצאת כיום העיר אזור. הם גרו באוהל ואח"כ בצריף ואף גידלו כלב . נחמיה התנדב מיד לצבא ושירת כחייל קרבי.
המשפחה עברה לאחר מס' חודשים לשכונת עג'מי ביפו בה שוכנו מעפילים ניצולים בין ערביי יפו וחיו עמם בשלום ובאחווה. סבתי למדה שם בביה"ס ורק בהגיעה לתיכון עברה המשפחה להתגורר בלב תל אביב.
בכל השנים סבא-רבא שלי נחמיה , שירת בצבא בכל מלחמות ישראל , למרות מצבם הכלכלי הקשה, למרות חבלי הקליטה הלא פשוטים והזוועות הנוראיות שחוו הוא המשיך לשרת כחייל קרבי , עבד קשה לפרנסתם ללא שום תמיכה מגורם כלשהו והקים בביתו בית מלאכה קטן בו עבד כרוקם יחד עם אשתו ובנותיו שסייעו ,ממש כמשפחתו שהושמדה כולה בשואה .
נחמיה חי בתל אביב עד מותו בשנת 2001 בגיל 82 מדום לב פתאומי. הוא נקבר בחלקת גיבורי מלחמה בבית העלמין ירקון בפ"ת.
הייתי בת שנתיים בעת שנפטר ומאז ומעולם שמעתי עליו עד כמה היה אדם טוב לב, חייכן , בעל חוש הומור , בעל אופי חזק ובעיקר שתקן.
נחמיה לא סיפר הרבה על קורותיו בעת המלחמה ולפניה . כל הידוע לנו הם שברי מידע מסיפורים קצרים שונים שסיפר לסבתי ולאמי רק מפני שהתעקשו וביקשו לדעת מה ארע למשפחתו ולו. הקושי לדבר על כך היה גדול מאד והוא סרב כל חייו לשמוע על ביקור בגרמניה או בפולין. הוא לא חזר מעולם להיות אדם דתי וחי כחילוני .
