אברהם קליר
נולד ברדאוץ שבבוקובינה, רומניה, בשנת 1903. סיים את לימודיו בגימנסיה המקומית ולמד הנדסה כימית בטולוז שבצרפת. לאחר מכן שב לבוקובינה לעיר צ'רנוביץ בה ניהל מפעלי צביעה. משחר נעוריו היה פעיל בתנועה הציונית והיה חבר "השומר הצעיר" בעיר מולדתו, חברות שעיצבה רבות מגישותיו לענייני עבודה וכלכלה לאורך כל חייו.
קליר עלה לארץ ישראל בשנת 1934 ומיד פנה לעסקי תעשייה וייצור. את מפעלו הראשון הקים ברמת גן בשותפות עם שמואל זקס, - "ארגמן מפעלים לצביעת טקסטיל בע"מ" - שהיה מפעל חייו, בו השקיע את מרב מרצו ובו יישם את רעיונותיו. "ארגמן" נמנה עם המפעלים הפרטיים הראשונים בארץ, שהנהיגו מועצות ייצור משותפות להנהלה ולעובדים, בהתבסס על שיטת הנורמות והפרמיות. הוא השקיע מאמץ רב ברווחת עובדיו והעניק מלגות לימודים לילדיהם. קליר נחשב לאחד הראשונים בקרב התעשיינים שמצא שפה משותפת עם ההסתדרות, למרות ביקורת שלו על ההסתדרות המחבלת בפריון העבודה ופוגעת במשק. בשנת 1962 השבית קליר מפעל של ארגמן בבני ברק בגלל ניסיון של ועד העובדים להתערב בהסדרי העבודה במפעל. בשנת 1966 נענה לקריאת הממשלה ליישם את מדיניות פיזור האוכלוסין ולהקים מפעלים בעיירות פיתוח. קליר העתיק ליבנה את "ארגמן", שהייתה, בינתיים, לתשלובת גדולה.
קודם לכן, ב-1953, התנדב אברהם קליר לשמש מנהל מחלקת העור והטקסטיל במשרד האספקה והקיצוב. כאיש "הדולר לשנה", בשנים הראשונות למדינה מילאו מספר תעשיינים תפקידים בכירים בממשלה, חלקם ביוזמתם וחלקם ביוזמתה של ההתאחדות.
באפריל 1962 נבחר לנשיאות הוועד הארצי של קק"ל וקרן היסוד כנציג התאחדות התעשיינים. בפברואר 1962, קיבל על עצמו להיות יו"ר הנשיאות של התאחדות בעלי התעשייה, במקומו של יהודה בר נתן, לאחר שבתחילה סירב לקבל את התפקיד. במשך שנים רבות, לפני שנתמנה לתפקיד זה וגם לאחר שסיימו, מילא קליר תפקידים מרכזיים בהתאחדות ובמשך 20 שנה כיהן ברציפות כחבר הנשיאות.
קליר היה ראש הרשימה הפרוגרסיבית בבחירות למועצת עירית רמת גן. בשנים 1947-1953 היה חבר מועצת עיריית רמת גן מטעם המפלגה הפרוגרסיבית. בשנת 1949 ביקש לקדם בנייה לעולים חדשים בעיר, דרישה שתאמה את עמדת מפלגות הפועלים ונגדה את עמדת הסיעות האזרחיות בעיר.
בשנים הבאות שימש חבר במועצת המנהלים של בנק לאומי לישראל ושל מפעלי ים המלח. כמו כן, היה חבר הדירקטוריון של הטכניון, חבר מועצת הנאמנים של האוניברסיטה העברית בירושלים, חבר הנהלת "אורט" וחבר דירקטוריונים של חברות שונות. בשנת 1972 היה חבר ועדת החקירה בראשות השופט אלפרד ויתקון בעניין "נתיבי נפט".
ביוני 1976 העניקה ההתאחדות לאברהם קליר את "פרס התעשייה". שנה לאחר מכן, ביום העצמאות 1977, הוענק לו פרס ישראל "על שירות חיים למופת בעבודה ובתעשייה". הוא היה התעשיין הראשון שזכה בתואר הזה.
במרץ 1978, הגשים קליר רעיון נוסף - הקמת קרן למימון פרויקטים חברתיים למען הקשישים ונוער טעון טיפוח. הקרן הוקמה על ידי בנק לאומי לישראל לציון שנתו ה-75. אברהם קליר הועמד בראש הקרן.
ביום העצמאות 1985 נמנה קליר עם 12 מדליקי המשואות, כמייצג דור המייסדים של התעשייה בארץ.
מפעל חיים אחר של קליר היה הקמתו של "בית צבי" ברמת גן, להנצחת זכרו של בנו צבי, שנפל במלחמת העצמאות. הדרך העולה מבית צבי להר הבנים נקראת משעול נעימה ואברהם קליר.[1]
[1] אתר האינטרנט של התאחדות התעשיינים בישראל. http://www.industry.org.il/.
אברהם קליר
נולד ברדאוץ, בוקובינה (רומניה), י"ג תמוז תרס"ג (8.7.1903).
לאביו ישראל ולאמו טויבה (יונה) בת מנדל יצחק רוזנשטריך.
קבל חנוך בגימנסיה קלסית (הומניסטית) ברדאוץ עיר הולדתו, באוניברסיטה בטולוז (צרפת) וקיבל תואר - מהנדס כימאי.
נשא לאשה את נעומה בת שמעון הלברכט. היה מנהל מפעלי צביעה בצרנוביץ, בוקובינה (רומניה).
בשנת 1934 עלה לארץ (ביקור ראשון בשנת 1932),
בשנת בקורו בארץ 1932 יסד יחד עם מר סם זקס (ראה כרך א', עמוד 202). את בית החרשת מצבעה "ארגמן" ברמת-גן.
חבר המפלגה הפרוגרסיבית בישראל.
חבר מועצת עירית רמת גן (1952-53) מטעם המפלגה הפרוגרסיבית.
חבר הועד של אגודת שוחרי האוניברסיטה העברית בירושלים.
חבר נשיאות התאחדות בעלי התעשיה בישראל.
היה מנהל מחלקת הטקסטיל, התעשיה הקלה (1953). חבר הועד הצבורי למען "שורת המתנדבים''. היה חבר במנהלת חברת האשלג (1955).
מנהל ומיסד בית החרשת "ארגמן", מפעלים לצביעת טקסטיל בע"מ, בני-ברק.
בניו: צבי ז"ל (נפל בשורות הפלמית בקרב אשדוד 3.6.1948), שמעון (סגן משנה בצ.ה.ל.).
