מיכאל מרקוביץ', נולד בעשרה בנובמבר בשנת 1932 בעיר "פיאטרה ניאמץ" שבחבל הארץ טרנסילבניה שברומניה לאביו מוגור ואמו פאולה. חייו וחיי משפחתו תרום השואה ומלחמת העולם השנייה נוהלו באורח דתי-חרדי. בשנת '39, החלו הרדיפות אחרי היהודים ברומניה והוא סולק מבית הספר שבו למד. הוא וכל משפחתו חויבו לענוד טלאי צהוב שסימן והבדיל אותם על עצם היותם יהודים משאר האנשים. בשנת 1942 נשלח מיכאל לעבודות כפייה באוקראינה, לבדו, ללא הוריו או אחיו. מיכאל מתאר את מעשיהם של הנאצים: "הם שמו לנו נעליים מעץ. שמעת על דבר כזה?" עניתי בחיוב, שמעתי על כפכפי העץ המפורסמים שהנאצים חייבו את אסיריהם על מנת להקשות עליהם את ההליכה. מי שנשאר מאחור, נרצח. "הלכנו בשלג ובקור, והקרח שעל האדמה נדבק לי לנעליים. רק עצרתי לשנייה אחת בשביל להוריד את הקרח מהנעליים, ומיד הרגשתי את השוקת של הרובה של החייל הנאצי פוגעת לי בראש ומטילה אותי על הרצפה. שמעתי פתאום שהחייל יורה קללות ברומנית לעברי. הייתי היחיד שידע רומנית מכל אלה שהיו איתי, ולא ידעתי אם כדאי לי להזדהות בפני החייל או לשתוק. בסופו של דבר החלטתי שיש אנשים שאני מעדיף לא להתחבר אליהם, ולא הוצאתי מילה אחת. לא היה לי ברור בדיוק למה אני שם, ולאן אנחנו הולכים. היה זה בגבול עם רוסיה והיה לנו קר מאוד. בלילות, הגרמנים היו מכריחים אותנו להקים מחנה זמני עם אוהלי סיירים, והגרמנים היו מקימים לעצמם את מחנותיהם וישנים ביחד איתנו. להרוג אותם אי אפשר היה, גם לברוח בלילות אי אפשר. תמיד היה מישהו שמסתכל עליך. היה לי הרבה מאוד מזל בשואה, אבל זה לא בגלל אלוהים. זה נושא אחר. אבקש ממך לא לדבר איתי עליו, או על חיי כדתי. אני לא דתי ולא מאמין בה'. אתה יודע למה. בוקר אחד באמצע שנת 1944, באוהל, אני קם בבוקר מאוד מבולבל. רוצה לדעת למה מבולבל?" הוא אמר בנימה מבודחת וצחק: "התשובה בגוף השאלה." עניתי לו: "מיקי, אתה יודע שאני אף פעם לא מבין את הציניות שלך." הוא צחק צחוק רם. מיכאל (מיקי) הוא אדם מאוד ציני, מאוד מבודח ומאוד רגשי. הוא אוהב לדבר על השואה, ומשתדל להתעלם מצדדים שליליים במאורעות החיים, אפילו כשמדובר בשואה. "בכל מקרה, הייתי מבולבל כי קמנו בבוקר, ולא לפני הזריחה, באמצעות מכות וצעקות מחיילים נאצים, אלא קמנו מאוחר, בכוחות עצמינו וללא אנשים לא רצויים. יצאתי החוצה למחנה הזמני, וראיתי שאין נאצים! אף יהודי לא נלקח איתם והם נעלמו כמו שדים". שאלתי את מיקי מה הוא חושב שגרם לקצינים הנאצים לברוח. מסתבר שישנו הסבר. מיקי שהה בחזית הרוסית בגבול שבין רומניה ואוקראינה, ובדיוק בימים האלו הכוחות הרוסיים פרצו את החזיתות, והקצינים הנאצים קיבלו הוראה לברוח ולהשאיר את היהודים לקפוא ולגווע למוות. למזלו של מיקי, הוא וחבר שלו, שכעת היה במצב בריאותי רע מאוד, הוא היה חיוור, לא תפקד והיה מותש, ברחו לעיירה בסמוך למקום שהיו בו, עיירה בשם סלטוינה. שם מצאו מיקי וחברו מחסה בבית של מקומי, אוהד יהודים בשם פאבל. לאחר שהתחזקו, התאוששו, שבעו והתצטיידו, באישון ליל אחד ברחו מיקי וחברו מהבית של פאבל. מיקי נפרד מחברו וברח חזרה לביתו בפיאטרה ניאמץ, במרחק של כ-200 ק"מ. כשהגיע הביתה, גילה כי הוריו מצאו את מותם, וחשב בטעות שאחיו נרצח גם הוא. לימים, כשעלה לארץ ישראל, לאחר כ-20 שנים של אי ודאות, מצא מיקי את אחיו בארץ ישראל בעזרת חבר משותף. אחיו, ספי, נפטר בארץ לפני שנתיים, באוגוסט 2013. כעת מיקי הוא סב מאושר ומבודח, נשוי לדודה של אבי, מוטי. ילדו, נקרא מיכאל מרקוביץ' אף הוא, נשא לאישה את דנה, ולהם שני ילדים תאומים, אלון ואלה. מיקי לא נותן לעברו הקשה לעצור את האושר שמרוח על פניו באופן תמידי. אף על פי שעבר חוויות שרובנו הגדול לא יכול אפילו לדמיין, הוא מדבר על הנושא בפתיחות רבה ובהזמנה ידידותית. אינו חוסך בפרטים, בדיחות, ולעתים תכופות פרטי מידע מהתנ"ך, על בניו של יעקב וכדומה. הוא אינו דתי כלל, אך אוהב את התנ"ך. שורשיו היהודים ניכרים בו. כעת מיקי גר באושר במודיעין עם כל משפחתו, ובסמוך למשפחתו המורחבת מצד אבי. שאלתי אותו שאלה קשה: "מיקי, אני יודע שזאת שאלה טיפשית. אבל, האם היית משנה משהו בחייך, למרות כל מה שעברת?" והוא ענה: "חביבי, אל תטעה. לי יש מזל. אמנם הייתי בשואה, אבל שרדתי אותה. זה עיצב את דמותי ואת זהותי, גרם לי לעשות את מה שעשיתי, בנה את מי שאני היום, והעלה אותי לארץ ישראל. חלק מההיסטוריה של כל עם בנוי בין היתר מהתקופות הקשות, ואני רק שמח ששרדתי כפרט וכלאום."
