פרץ פסקל היה ממייסדי אגודת חיבת ציון בעירו, בקאו, וייצג אותה בכנס הארצי של אגודות "חיבת ציון" שהתקיים בפוקשאן בדצמבר 1881.
פסקל נולד בגלץ, רומניה, לסופי לבית ילקוביץ, ילידת יסי, ולהרמן, יליד בקאו. אביו היה עורך דין וכיהן כקונסול אוסטריה בגלץ. הוא היה איש אשכולות, ששלט בכמה שפות ונקרא בפי ידידיו "המילון המהלך".
הרמן פסקל ומשפחתו נאלצו להמתין שלושה חודשים עד שיכלו לצאת בקבוצת העולים השלישית שהפליגה מנמל גלץ לארץ ישראל באונייה "איריס", עליה הצטופפו 142 עולים והיה בין המעטים שמימן את הוצאות נסיעת המשפחה. האוניה טולטלה בדרך במשך שלושה חודשים בין נמלי ביירות, יפו ואלכסנדריה עד אשר הרשו השלטונות הטורקים להוריד את העולים לחוף.
משפחת פסקל הייתה אחת המשפחות אשר הקימו את המושבה זכרון יעקב. בחיפה, שם התגוררו העולים בדוחק ובעוני, למד פרץ בבית הספר של חברת כי"ח (כל-ישראל-חברים). בגיל 13 התייתם מאביו. לאחר שהוקמה זכרון יעקב למד חקלאות מהאגרונום דיגור, שמונה על ידי הברון בנימין (אדמונד) רוטשילד כמנהל הכרמים וכמדריך האיכרים בעבודת החקלאות. הצטיין בלימודים ובעבודה ונשלח על ידי פקידות הברון ללמוד את תורת הנטיעה בבית הספר לגננות ומטעים בורסאיי שבצרפת.
כאשר סיים את לימודיו וחזר ארצה נתמנה לנהל את בית הספר להכשרת חקלאים צעירים (הארבייטער שולה) שיסד הברון בזכרון יעקב. עם היווסד המושבות מאיר שפיה ובת שלמה התמנה פרץ פסקל כמנהלן.
נישא למרים, בתו של אלעזר רוקח (אחיו של שמעון רוקח, ממייסדי נווה צדק), שהטיף לעליית יהודים מהגולה והתיישבותם כחקלאים.
בשנים 1894-1897 עבד בשירות הברון וחברת יק"א בניהול הנטיעות בראש פינה וביסוד המעלה וכן בפיתוח החקלאות בגליל העליון בכלל. יצר יחסים טובים עם הערבים ולמדם לכבד את המתיישבים היהודים. ב-1896 נשלח על ידי הברון לספרד ללמוד שימור ענבים ועשיית צימוקים.
ב-1897 פרש משירותו ביק"א והתנחל בפתח תקוה שם בנה את ביתו, והקים משק חקלאי ופרדס בן מאה דונם). מאז פעל למען קידום הפרדסנות וביסוסה, חידש שיטות בהרכבת ההדרים, במלחמה במזיקיהם, בקטיף ובאריזה, המציא את הרכבת-התמך וכמה מכשירי עבודה, פיתח את ההרכבה על ה"חושחש" (תפוז בר). ביובלו ה-70 הכתירו אותו הפרדסנים בתואר "אבו חושחש".
הביא מארצות אחרות, בניגוד להגבלות השלטון הטורקי, מינים שונים של מטעים ובהם גם את שקד הפקאן. "העולים הבלתי חוקיים" שהוכנסו ארצה בעזרתו התאקלמו יפה. כן הכניס ארצה, אחרי מסע רב תלאות והרפתקאות, את האתרוג הקורפואי מאלבניה.
ב-1905 הקים יחד עם שותפיו שמעון רוקח, מאיר אפלבוים, יחזקאל בלום, לייב לוי, ושמואל מויאל את פרדס "בחריה" -פרדס בן 600 דונם, שהיה הפרדס הגדול ביותר בארץ והיחיד שהושקה ממימי הירקון (רוב הפרדסים באותה תקופה היו בני 30 דונם לכל היותר, והושקו באמצעות שאיבת מים מבארות שנקדחו במקום). השתתף בהרחבת משק ההדרים בכפר-סבא, ובמשך שנים רבות, בהיות כפר-סבא רק בת קטנה של פתח-תקוה, היה פעיל בניהול המקום כחבר הוועד ולא פעם הגן על המושבה הקטנה בפני נציגי השלטון.
השתתף ביסוד האגודה השיתופית "פרדס" והיה חבר הנהלתה במשך מספר שנים. היה בין מייסדי אגודת הפרדסנים "אדיר" בפתח תקוה, וכיהן כיו"ר שלה שנים רבות. נמנה גם על מייסדי מכבי האש בפתח תקוה, ואף תרם את המגרש עליו הוקמה תחנת כיבוי האש הראשונה (ברח' חפץ חיים, פתח תקוה). ב-1920 תרם חלק מהמגרש שהיה שייך לו בפתח תקוה לשם הקמת בית "מושב זקנים" (כיום בית דיור מוגן). כמו כן, השתתף ביסוד העיתון "החקלאי", ופרסם מאמרים מקצועיים רבים בעיתוני הארץ ובחו"ל. עשה ניסיונות בנטיעת כותנה ובשיפורים רבים בפרדסנות והעמיד תלמידים רבים שבעבודתם בפרדסו התמחו בעבודה זו.
ב-1915 התגלתה, בתוך באר, בפרדס שהיה שייך לו, גופת פועלת ערביה שטבעה בה. הטורקים האשימו את פרץ כי הוא זה שגרם למותה, והוא נאלץ לברוח למצרים ולהשאיר את משקו ופרדסו לניהולה של אשתו. הוא נשפט שלא בפניו והוטל עליו גזר דין מוות. במצרים הקים משרד מסחרי וקשר קשרים עם מפקדי הצבא הבריטי. הוא אף עזר לאהרון אהרונסון בקשריו ובעבודתו במצרים להשיג הלוואה של 2,000 לירות זהב, מבנק מיצרי, למשלוח ליישוב להצלתו מרעב.
עם כיבוש הארץ היה הראשון מפליטי הארץ שנכנס עם הצבא הבריטי כחבר שרות המודיעין הצבאי (יחד עם אלכסנדר אהרונסון). כאשר תקפו הערבים את המושבה פתח תקווה ב-5 במאי 1921, עלה פרץ פסקל על סוסתו ובחירוף נפש חצה את כל קווי האויב והגיע למפקדת הצבא הבריטי ביפו ושם הזעיק את העזרה הצבאית שהצילה את המושבה.
