נולדה ביאשי בשם סימה טויבי (Sima Toivi) לישראל (סטרול) ולפסיה טויבי, ולה שני אחים הצעירים ממנה - יוסף ועזריאל (אאורל). ישראל היה בעלים של חנות ממתקים, ולאחר מכן היה סוחר בפירות וירקות. הבית בו גדלו, ברחוב חוטין מס' 24, היה בית מסורתי. הם הקפידו לשמור על החגים, בהם היו הולכים לבית הכנסת. סבה של שרה, ינקו, היה מלמד בתלמוד-תורה, ובבית היו תנ"ך וסידור. אחיה הצעיר של שרה, יוסף, למד בילדותו בחדר. שרה עצמה הספיקה ללמוד רק חמש כיתות לפני שפרצה מלחמת העולם השניה. בתור ילדה נהגה לשחק משחקי ילדות כגון קלאס וחבל, אבל על-פי רוב עשתה זאת בחצר הבית, ממנה היא ואחיה כמעט שלא יצאו בשל עוינות הסביבה.
ביוני 1941 נספה אביה ישראל ברכבת המוות מיאסי לפודו-אילואיי (Podu Iloaiei) , והיא בת 13. בעקבות הפקודה שניתנה לפנות את כל יהודי העיר, החל בהם פוגרום מצד החיילים ותושביה הרומנים של יאסי, במהלכו קיפחו את חייהם כ-15,000 מיהודי העיר. אבי המשפחה ישראל הסתתר בחצר הבית אך נתפס על ידי השלטונות עקב הלשנה של שכנו הרומני, ונלקח משם לתחנת-המשטרה בעיר, תוך שהוא מוכה לעיניי שרה ואחיה הבוכים. הוא הועלה על הרכבת לפודו-אילואיי, בה נחנק למוות, ונקבר בקבר המונים יחד עם עוד נספים מהרכבת.
במהלך המלחמה חויבו שרה ושאר בנות המשפחה לעסוק בתפירת מעילים ומדים לחיילי הצבא הגרמני.
לאחר המלחמה עברה שרה הכשרה בחוות הכשרה של 'השומר הצעיר' ביאסי. בשעות היום עבדו החניכים בחקלאות ובערבים היתה פעילות ציונית. עם תום ההכשרה ביאסי עברה לפלוגת עלייה של תנועת 'החלוץ' בבוקרשט, לקראת עלייתה לארץ-ישראל. שרה שהתה במקום מספר חודשים, ושם הכירה את בעלה לעתיד, משה, עמו עלתה לארץ בספינת ההעפלה 'מדינת היהודים'. הספינה יצאה מנמל בורגאס שבבולגריה בתאריך 26 בספטמבר 1947 כשעל סיפונה 2,664 נוסעים. ב-2 באוקטובר, ובמרחק 16 ק"מ מחופי הארץ, השתלטו על הספינה חיילים בריטיים. נוסעי הספינה גורשו לקפריסין. שרה ומשה מצאו עצמם במחנה 70 שבדיקליה, קפריסין.
במחנה המעפילים שוכנו המעפילים באהלים, ששה בכל אהל, אך בהמשך עברו שרה ומשה להתגורר באהל נפרד משלהם. הם קיבלו מהבריטים קצבת מזון יומית שהייתה ירודה ובקושי הספיקה למחייתם. הם נאלצו לדאוג לעצמם לדברים הבסיסיים, כגון ביגוד. הם המשיכו לשמור שם על חברותם בארגון 'השומר הצעיר', ואף עברו אימונים מטעם ארגון 'ההגנה'. אירוע זכור במיוחד לשרה היה ביקורה של הזמרת שושנה דמארי במחנה והופעתה בפני שוכניו. עוד זכור לה ליל ההכרזה על הקמת המדינה, שנחגג במחנה בריקודים כל הלילה. אך האירוע המשמעותי ביותר עבורה היה חתונתה עם משה שנערכה במחנה. שרה לבשה חצאית וחולצה לבנות, ואת ההינומה שלה עשו מתחבושות מהמרפאה. היה מעט כיבוד שכלל תאנים ותמרים. רב המחנה חיתן אותם והנוכחים חגגו את האירוע בריקודי הורה. בסך הכל שהו שרה ומשה בקפריסין כחמישה-עשר חודשים. הם עזבו אותו בפברואר 1949 והיו בין האחרונים משוכניו שעלו לארץ.
ב-3 בפברואר 1949 הגיעו שרה ומשה לישראל. תחילה שוכנו בבית העולים בפרדס חנה ומשם נשלחו לשיכון בעיר לוד. מכיוון שלשרה כבר היתה משפחה בארץ, ביישוב טבעון, היא העדיפה לעבור לחיות שם, וכך היה. משנת 1950 ועד יומה האחרון חייתה שרה בטבעון, שם נולדו שתי בנותיה, ישראלה ועפרה, מהן היו לה שני נכדים ושתי נכדות. בעלה משה הלך לעולמו בשנת 1993, והיא חייתה בגפה עד למותה בשנת 1998. נקברה בבית העלמין בקרית טבעון.
