עבודת הנצחה
שם מלא: משה אקשטיין [אקי] בן מאיר ורוניה אקשטיין.
מאת: שי פרץ י"א - 2
תאריך לידה: 3.8.1938
עיסוק: ניהול בנייה
מקום מגורים במהלך המלחמה: כפר בגליציה שבפולין
סיפורה של הדמות במהלך המלחמה:
שמי משה אקשטיין , ונולדתי שנה לפני שפרצה המלחמה , גרתי עם אבא ואמא .בשנת 1939 נולד אחי יעקוב ובשנת 1941 נולדה אחותי ציפורה.
ב - 1939 כאשר פרצה המלחמה בין פולין לגרמניה, גויס אבי לצבא האדום הפולני וחזר הביתה תקופה קצרה לאחר מכן.
בשנת 1939 ריבנטרופ-מולוטוב שר החוץ של ברית המועצות עשה הסכם עם שר החוץ הסובייטי על שטחה של פולין. את החלק המערבי כבשו הגרמנים ואת חלקה המזרחי כבש הצבא האדום.
ב-1941 כשפרצה המלחמה בין ברית המועצות לגרמניה, הצבא האדום גייס שנית את אבי לצבא. אבי נלחם ונפצע.
כאשר אבא חזר הביתה
פצוע, באו הגרמנים לשבות אותו. הוא החליט להתחזות לאוקראיני ואימץ את שמו של חברו
שנהרג וכך ניצל.
הגרמנים לא הרגו אותו אלא אשפזו אותו בבית חולים שהיה בית חולים סובייטי.
באחד הימים ניגש אליו אחד האחים בבית חולים ונתן לאבא להבין שהוא יודע שהוא יהודי אבל אין לו ממה לחשוש, ושהוא מתכוון לעזור לו. לאחר כמה ימים, ניגש האח לאבא וסיפר לו שההורים של החבר האוקראיני באים לקחת אותו ואז הוא עזר לאבא לברוח. אבא ברח כשהוא פצוע בעמוד השדרה. הזיכרון הראשון המובהק שלי מגיל 3, אני זוכר את אבא חוזר על קביים גבוהים מאוד ולא הבנתי את פשר הזיכרון הזה עד שבשנת 2005 נסעתי לטיול של בית התפוצות באוקראינה. כשהגעתי, נסעתי לבקר בכפר שבו נולדתי ואז הבנתי את פשר הזיכרון, הבית שלנו היה במורד כ - 200 מטר וכשאבא הגיע אני הייתי על יד הבית ולכן הזיכרון הראשון שלי זה אבא גבוה.
לאחר שאבא התאושש מהפציעה לקחו אותו למחנה כפייה גרמני, זה היה מחנה שהגרמנים הקימו על מנת לגדל מזון לצורכי הצבא על אדמת איכרים, שהייתה חווה חקלאית. אבא היה בעל כישרון ובעל מפעל למוצרי חלב. האגרונום שניהל את הצבא "פרנגויץ" [גרמני עממי] מינה את אבאלהיות עוזרו. כעבור 11 חודשם הדליף האגרונום לאבא שעומדים לחסל את החווה ועזר לאבא לברוח . אבא חזר הבית בסוף 1942 כאשר הגרמנים הכריזו כי יש להקים יודנראט. הם ציוו על כולם להתרכז בגטאות, ופרסמו תעמולה שהשינוי לטובתם. אבא היה נחוש בדעתו שלא להאמין לגרמנים על רקע ניסיונו האישי והחליט לא ללכת לגטו. הוא לקח אתו בני המשפחה: ביניהם את סבי מצד אמא יצחק נוסבאום שהיה ערירי ואבא צירף אותו אלינו כאשר אחד מהם נאלץ לסחוב אותו על גבו. אבא נתן כסף לאיכרים פולניים שהכינו לנו מקום מסתור ביער .
על מנת להקשות על גילוי
המחבוא , החלפנו את מקומנו מדי חודש. במעבר ממסתור למסתור, אבא העביר קודם כל את
אמא והילדים ואחר כך חזר להעביר את סבא. באחת הפעמים כשאבא חזר לקחת את סבא הוא לא
מצא אותו. סבא רצה להקל עלינו לכן הסגיר את עצמו לגרמנים. שלא באשמתו הוא הפנה את
תשומת ליבם של הגרמנים למקום המחבוא שלנו. במחבוא שלנו ניזונו מאוכל שהכינו עבורנו
הפולנים האיכרים שאבא נהג להביא למקום המסתור שלנו. במסתור אמא נהגה לחמם את האוכל
לפני ארוחת הערב, החימום של האוכל נעשה באמצעות תעלות עמוקות שהיו מכוסות ענפים.
לצורך כך נהגו אבא ואמא לצאת מהמחבוא ולאסוף זרדים. ב-3 למאי 1943 לאחר שהחלפנו 6
מקומות מסתור, הגענו למסתור השביעי. אבא ואמא יצאו כדי לטפל בחימום האוכל. כעבור פרק
זמן שמעתי מהמחבוא קולות. כשהוצאתי את ראשי ראיתי את אמא ואבא בורחים. מחוץ למחסה
היו חיילים גרמנים ומשתפי פעולה אוקראינים. כל תשומת הלב של החיילים הייתה ממוקדת
באמא ואבא שברחו.
באותו זמן, הייתי בסך הכל בן 5. באמצע הריצה סטיתי ורצתי לשיח גדול ששימש קן לארנבים. בתוך השיח הייתי יומיים לבד ופחדתי לצאת. במסתור ניזונתי מג'וקים כי לא הייתה לי גישה למזון. הרעב הציק לי מאוד. לבסוף הרעב גבר על הפחד, ויצאתי מהמסתור. הסתובבתי בסביבה ולפתע ראיתי תלולית שנראתה לי כמו קבר. הנחתי שכאן נמצאים יקיריי , הנחתי את ראשי על התלולית ובכיתי. לפתע ראיתי מרחוק חייל גרמני מתקרב לעברי. התחלתי לברוח ואז שמעתי אותו קורא לי "מונגו", זהו כינוי חיבה פולני. כששמעתי את צעקתו עצרתי, אבל עדיין פחדתי להתקרב אליו, עד שהוא הושיט לי כיכר לחם. אז שאלתי אותו אם הוא פגש במקרה את אבי. החייל ענה לי " כן פגשתי את הזקן שלך". אז הוא סיפר לי ששמע מאבי שבתלולית שראיתי קבורים אמי, אחי ואחותי. הוא סיפר לי שהוא שומר היערות.
כעבור זמן מה פגשתי את אבי. הוא סיפר לי את גורל משפחתי. הגרמנים ירו באמא ואבא כשברחו. הם פצעו את אמא ואבא נעצר על ידי הגרמנים. אחד הגרמנים הוציא פגיון והרג את אמא. הם לקחו את אבא למקום המסתור ומצאו בו 2 ילדים. הם ידעו שיש 3 ילדים לכן שאלו את אבא איפה הילד השלישי? אבא אמר את האמת שהוא איננו יודע. כשאחי ואחותי ראו את אביהם תפסו בו חזק ולא רצו לעזוב אותו. הגרמני פקד על אבא שיוריד אותם מהידיים אך אבי לא הסכים. לפתע הגרמני בא עם רובה, הפיל את אבי ארצה וירה באחי הקטן ובאחותי. לאחר מכן לקחו את אבא לחקירות על מנת לחשוף את האיכרים שעזרו לנו. הגרמנים הובילו את אבא לכפר עם רובים מכוונים לראשו והכו אותו במהלך כל הדרך. לאורך כל הדרך עד הכפר, אבי לא הוציא מילה . כשאבא הגיע לכפר עם הגרמנים,הוא שמע את אנשי הכפר משוחחים ומרחמים על הילד הקטן שנשאר ביער. אחדים מהם הביעו את דעתם כי אין לחשוש לילד כי הוא בעצמו הפך לחיה ביער. המפקדה הגרמנית שמעה מהחיילים שאבי לא משתף איתם פעולה, ולא מגלה להם מי האיכרים שעזרו לו. לכן הורו על החיילים להביאו למפקדה להמשך חקירות. הם כבלו את ידיו של אבא מאחורי גבו והשכיבו אותו בתחתית העגלה שהייתה בנויה מעץ. בחזיתה קרש, עליו ישבו שני גרמנים שניווטו את העגלות עם הסוסים. הגרמנים ארגנו שיירה של שלוש עגלות ונסעו לכיוון המפקדה הגרמנית. הלילה היה חשוך וגשם חזק ירד ,כשאבא שכב על הגב הוא היה נעול מגפי גומי והגרמנים שישבו על הספסל בחזית החזיקו כל אחד מהם את המגף. אבא פחד מאוד מהחקירה שבה הוא עלול להסגיר את החברים שלו, והחליט להתאבד. הוא סיפר לי שהוא תכנן לבצע גלגול לאחור לאחר שחילץ את המגפיים עם הידיים הקשורות. כאן יש לציין , שאבא היה אתלט וספורטיבי. אבא חשב שהוא ייפול על דרך האבנים ושתי העגלות שמאחור ידרסו אותו. כך ינצל מהחקירה. אולם הוא מצא את עצמו עומד על רגליו והעגלות שבאו אחריהם עקפו אותו ולא שמו לב אליו. אבא הופתע מהתוצאה ומשנרגע , לקח את רגליו וברח לכיוון השיחים והסתתר. הגרמנים שבעגלה הראשונה פתאום קלטו שאבא איננו. הם עצרו את העגלות והחלו לחפש אותו ללא הצלחה. לאחר שהסביבה שקטה , אבא התעשת וחזר ליער לחפש אותי. הוא לא קרא בשמי. הוא שמר על שקט אך לא הצליח למצוא אותי .
אז החליט לפנות לשומר היער וסיפר לו שיש ביער ילד קטן שקוראים לו "מונגו" ושאל אם הוא יכול לעזור לו למצוא אותו. לאחר מכן אבי הלך לחברו שנמצא ביער. הוא עזר לו והתגורר אצלו חמשה ימים. כשנפגשתי שנית עם שומר היער, הוא סיפר לי על אבא ואני שאלתי אותו אם אני יכול לבוא אתו לראות אותו. שומר היער הסכים אבל רצה שאני אלך מאחור על מנת שלא יחשדו בו. הגענו לביתו של שומר היער שגר עם אמו שהייתה חירשת ואילמת. היא טיפלה בי במהלך היום ולקראת החשיכה הלינה אותי מחוץ לבית. כעבור כמה ימים הבנתי משיחותיהם שלגרמנים נודע עלי כי הלשינו עליי וכי הם שלחו הוראה לשומר היער להרוג אותי. השומר לא היה מסוגל לעשות זאת, לכן שלחו חיילים שיעשו זאת במקומו. לאחר חמישה ימים אצל החבר, אבא חזר לשומר היער לחפש אותי. החבר שלו ניסה לשכנע אותו לא לעשות זאת, כך כי הוא יסכן את חייו וחיי כל מי שעוזר לו וגם רוב הסיכויים שלא ימצא אותי. אבא לא וויתר והתעקש ללכת לחפש אותי. לפנות ערב הגיע לשומר היערות. הוא פגש בחצר את בבושקה אמו של השומר ומאחר שהייתה חירשת אילמת הוא ניסה לדבר אתה בתנועות ידיים. היא הובילה אותו אלי וכך נפגשנו.לי ולאבא . בהתחלה הסיפור עבד, אבל הלחץ של הגרמנים הלך וגבר והעזרה הלכה ופחתה. לפני כן היה מפגש בין אבא ושני אחיו שהסתתרו גם כן. הדוד חיים ניצל בעזרתם של שני אנשים שאחד מהם עסק בתחמושת. הוא זה שתרם להצלתי. כאשר הגיעו שני הגרמנים בדרכם להרוג אותי, הוא שיקר אותם ועיכב אותם. דוד יעקב הוסתר דווקא על ידי משפחות אוקראיניות שעזרו לו, בזכות העובדה שהוא תפר בגדים למשפחה. כך עבר ממשפחה למשפחה וניצל. כשדוד יעקב הגיע לפגוש אותנו, הוא דיבר עם אבא בשפת האידיש. שפה שלא הייתי אמור להבין , אולם הבנתי מדבריו שהוא מנסה לשכנע את אבא לעזוב אותי כי הסיכויים שלו לשרוד עם ילד הם כמעט אפסיים. כשהבנתי זאת אמרתי לדוד יעקב "לך מפה, אם היית אבא שלי, לא הייתי חי". לימים כשהתבגרתי הבנתי שדוד יעקב התכוון להציל את אבא וסלחתי לו על דבריו.
באחד מהמקרים, כשהוסתרנו
על ידי משפחה פולנית, הגיעו חיילים גרמנים על מנת לקחת נערים למחנות עבודה. אנחנו
באותו זמן הסתתרנו בעליית הגג. אבא היה כבר מוכן עם קלשון להגן עלי ועליו, אך
במפתיע, הגרמנים לא עלו לחפש בעליית הגג כי הפולני הסגיר את ביתו וכך הציל את חייו
וחיינו.
בקיץ נהגנו להסתתר בשדות וביערות וניזונו משקי אוכל שאבא העביר משדות שהגרמנים
הפקירו. כאשר לא היה לנו מקום מסתור אצל
האיכרים הפולנים, נדדנו בין בתים נטושים. באחד הימים ראתה אותנו חבורת נערים. הם התחילו
לרדוף אחרינו. באמצע הריצה , נפלתי. אבא לא שם לב והמשיך לרוץ. למזלי, כשהנערים ראו שאני ילד הם עזבו אותי ולא
נגעו בי.
בקיץ האחרון, קיץ – 1944 התחיל הצבא הרוסי להתקרב אלינו. בתקופה זו אבא נהג להשאיר אותי בתוך ערימת תלתן.
באחד הימים, שמעתי מישהו
תולש מתוך ערמת התלתן בה התחבאתי.
חשבתי שזה אבא. כאשר הוצאתי את הראש, ראיתי חבורת פרטיזנים עם רובים שמכוונים אלי.
הם ביקשו ממני שאמסור לאבא שייפגש איתם בערב .
למחרת בערב כאשר הם נפגשו
אתו, הם צירפו את אבא לאחת הפעולות שבה נלכד הרוצח של אמא שלי והם הוציאו אותו
להורג.
לאחר המלחמה:
מיד אחרי המלחמה חליתי בשחפת ואשפזו אותי בבית חולים ממנו יצאתי עם מרשם מיוחד, שבו ביקשו שאוכל חמאה ושתי ביצים. הביצים שאכלתי לא היו מבושלות לכן עד היום נשאר לי כתם בגוף.
אחרי המלחמה קמה מחתרת לעצמאות אוקראינה. שמו של המנהיג היה בנדרוף ועל שמו נקראה המחתרת "בנדרופה" , אנשי המחתרת רצחו את מנהל בית החרושת. אבא, שהיה ברוך כישרונות, התמנה להיות מנהל מפעל מוצרי חלב. זה לא מצא חן בעיניי אחד האוקראינים והוא החליט ללכת ולהפיץ על אבא שמועות שקריות. אחת מהן הייתה, שהוא היה משתף פעולה. כתוצאה מכך, ללא כל משפט, הכניסו את אבא לבית הסוהר. הוא שהה שם במשך שישה חודשים. בתקופה זו התגלגלתי בין האיכרים. אני נזכר בתקופה זו לטובה. חייתי
חיים חופשים ובמקביל אכלתי טוב.
אחרי שישה חודשים ביקר בבית סוהר התובע הכללי שהיה רוסי. הוא הביט באבא ושואל אותו "אמחו"? אבא ענה לו "אמחה" וזה גרם לכך שיהיה משפט ואבא יצא זכאי.
כששוחרר, אבא החליט לברוח, יחד איתי, מברית המועצות. עברנו את הגבול בעזרת אנשים מיוחדים שגנבו את הגבולות וכך הגענו לפולין.
כאשר הגענו לפולין, אבא החליט להכניס אותי לבית יתומים כדי שהוא יוכל לנסוע ולחפש
מקום להסתדר.
בבית היתומים חליתי במחלת ה"שני" שזו מחלה מאוד מדבקת. אשפזו אותי בבית החולים. כל האחיות היו נזירות והם נהגו לקיים תפילה עם כל הילדים לפני השינה. גם אותי לימדו את תפילות נוצריות. כשאבא חזר לאחר חודש סיפרתי לו בשמחה שאני יודע להתפלל. הוא אמר לי שזו לא התפילה שלנו. כעבור כמה זמן ריכזו את כל היהודים שהיו מאותו אזור. שם הצלחתי לחזור ליהדות.
עלייה לארץ:
בשנת 1950 עלינו לישראל בשמונה ימים
( 4 ימים רכבות + 4 ימים באוניה, גלילה ) עד שהגענו לחופי חיפה.
כשהגענו בלילה, נגלה לעינינו מראה מרהיב של הכרמל. לאחר מכן עברנו לבית עיליים ההיפך ממעברה. לפני שיצאנו מפולין, אבי היה במצב של נכות , ומצבו הבריאותי החמיר עם הגעתו לארץ ישראל. הוא אושפז בתל השומר ונותח ע"י פרופסור אשכנזי שהציל אותו משיתוק מלא. הוא היה במשך שנה בבית חולים ואותי גידלו הבן דוד של אבא
ואשתו. כעבור שנה סגרו את בית העיליים והעבירו אותנו לבית שמעון. כעבור תקופה קצרה אבא נישא לאישה בשם בתיה. גם היא שורדת שואה שהגיעה מתרסיסיה. אבא נעזר במשפחה מחו"ל וכך הצליח לעסוק בשיקום עצמי , שכר מקום ביפו והקים מזנון יחד עם בתיה אשתו.
כשהגענו ארצה נוצר קשר עם שני האחים של אבא ששלחו לנו עזרה גם עם שתי האחיות של אמא אשר רצו לקחת אותי איתן לארה"ב
מאחר שאבא היה נכה, ברור היה שהוא לא יוכל להצטרף לנסיעה. אבא אפשר לי להחליט ואני החלטתי שאני נשאר אתו.
כבוגר מגמה ריאלית בבית ספר תיכון עירוני י"א , יכולתי ללכת לעתודה האקדמאית אבל החלטתי ללכת לצבא.
שירתתי בצבא במשך 4 שנים והגעתי לקצונה. כשסיימתי את השירות הצבאי התחלתי ללמוד בטכניון, שם הכרתי את אילנה. היינו חברים ובשנת 1965 נישאנו. הבאנו לעולם 3 ילדים רן , דן ודורית. וכיום יש לנו 7 נכדים.
היום אני היחיד שממשיך את השם משפחה "אקשטיין"
ואחריי הילדים שלנו.
