דוד כהן נולד ב-Buzau כ- David Cohn (תעודת לידה #591), ב-21.7.1924, בן-בכור לאמו Roza (שושנה) ולאביו Lazar (אליעזר). כונה Duzu (דוצו); ב-1928 נולד אחיו מרצ'ל (ששינה שמו אח"כ ל-בובי, ובארץ - ברוך כהן), עימו שמר על קשרים קרובים ואמיצים כל חייהם. גדל אצל הורי אימו, סימה ונחום לוסניאנו, בפלטיצ'ן (לאחר גרושי הוריו). למד בתיכון ב-יאשי. אמו נישאה מחדש לאליאס, שבא עם ביתו מרגרטה (מרים). אביו נפטר (כנראה) ב-1946.
עבר לבוקרשט, שם התגורר בתקופת מלה"ע 2 (בעבודות כפיה של המשטר הפאשיסטי: מאחר והיה בוגר תיכון - במשרד הסטטיסטיקה...), ענד טלאי צהוב ועבר (קשה) את הפצצות האוויריות הבלתי-פוסקות של בעלות-הברית, מ-4.4.44 ואילך,על בוקרשט וסביבותיה (מתקני הנפט בפלוישט) - ע"י האמריקאים בימים ושל האנגלים בלילות. הוא הצטרף והיה פעיל בתנועת הנוער הציוני "דרור הבונים". הוא הושפע והעריץ עמוקות את הצנחן הא"י דב ברגר/הררי (חבר בית-אורן, צנח במלחמה ברומניה; ניספה ב"אסון מעגן" ב1954, בטקס אזכרה לצנחני היישוב) והזכיר אותו ואת מותו הטרגי (עם עוד 16) גם שנים רבות אח"כ. כציוני - לאחר המלחמה, עם רבים מחברי תנועתו , שאף ופעל לעלות ארצה (כמו גם אחיו - בתום המלחמה, שניהם גם ארגנו אחרים), אך זה לא בא בקלות...
תאור מפורט של התקופה - בספר "עשור הדמעות" שכתב אחיו בובי.
תחילת המסע היתה ברכבת ליוגוסלביה, שם "מחנה הכשרה" ואח"כ, ב-11/46 יצאו (3,836 מעפילים) באנייה "כנסת ישראל" ארצה - אך היא נתפסה ע"י הבריטים (פירוט ב-"מול השער הנעול, אודיסאה של מעפילי כנסת ישראל", סיפרו של המאייר שמואל כץ, שהיה וחווה אישית). רגליו דרכו באדמת המולדת כעציר (עם יחס קשה מהבריטים, כולל גניבת שעון DOXA, מתנת-פרידה מהוריו, ע"י חייל בריטי - אירוע שזכר והזכיר פעמים רבות), תחילה היה במחנה המעצר בעתלית ומשם הועבר (עם רבים - יצחק ארצי אחד המפורסמים...) למחנות מעצר בקפריסין: דוד - למחנה ליד פמגוסטה. לאחר כ-9 חודשים במחנה זכה ב"סרטיפיקט" - אישור עליה וכניסה ארצה, במסגרת מכסת העולים שהיהודים קיבלו ממשלת המנדט (וחילקו לפי מפתח מפלגתי... אישור H/10241/a מ-15.9.1947): והמסע הושלם.
בארץ - כציוני, חבר "דרור הבונים/בורוכוביה", בחר להתגורר, כמו עוד אחרים, בקיבוץ גבעת ברנר. במלחמת הקוממיות, הנהגת היישוב/המדינה החליטה לא לגייס את צעירי הקיבוצים, ע"מ ש"יהיה מי שייצר מזון"... בכל זאת הוא סופח לצה"ל, לתקופה מוגבלת, ככוח מסייע בכיבוש אשדוד וסביבותיה (מאוחר יותר - ביקש הכרה בתקופה כבשירות צבאי, ונדחה, שכן הסתבר שהיה זה "בתנאי קבע" ושלמו שכר בעבורם - שכמובן, הגיע לקיבוץ ולא להם אישית... אות על"ה - עיטור לוחמי המדינה, על פעילותו ברומניה למען רעיון הקמת המדינה, כן קיבל). בקיבוץ הכיר עולה חדשה מרומניה - אסתר (אסתריקה) זילברמן, והתחתן איתה ב- 2/2/1949. הם חיו בקיבוץ כשנתיים, אך היחס המפלה ל"עולים" לעומת ה"וותיקים", בניגוד לרוח תנועת-העבודה והקיבוץ, שאיתה התחנכו בתנועה, לא נראה להם, עד שעזבו... החליטו לעבור לקיבוץ בית אורן (שהוזכר למעלה), בתיקווה ששם טוב יותר; קיבל תפקיד רב-אחריות על מתקן המים במורדות הוואדי מהקיבוץ (בשל רקעו טכני) - ואפילו קיבל לשם כך כלי-רכב (חמור...). די מהר הסתבר ששם לא טוב יותר, והחליטו, אחרי שנה, לעזוב את הקיבוץ בכלל - לחיפה. עם זאת שמרו עשרות שנים על קשרים עם חבריהם, חברי תנועתם, מרומניה, שנשארו ונהיו "וותיקים" בקיבוצים הנ"ל (וגם בקיבוצים גשר ומעגן).
גם ב"עיר" לא היה פשוט: היתה תקופת הצנע - אז תחילה מס' שנים מגורים במעברה (איפשהו בעמק זבולון - כנראה קרית בינימין/קרית נחום), כולל גיוס לשירות חובה בצבא - לחיל הים (כי בא מבי"ס ב-ישי, שקראו בטעות שזה בי"ס "ימי"...), באניה ק-משהו... משם החליט, בעידוד אשתו, ללכת למכינה ואח"כ ללמוד הנדסה בטכניון: בפקולטה להנדסת מכונות - במסלול שנפתח להנדסת ייצור, תעשיה וניהול (מחזור 1). לאחר שהצליחו לחסוך קנו, סופסוף, דירה משלהם - בקרית ביאליק (קק"ל 85). ב-1959 נולד בנם (היחיד) - אליעזר (אלי). בין לבין, מתוך הערצת התרבות הצרפתית (כמו רומנים רבים), פעל לזכיה (פעמיים) במלגות השתלמות/עבודה בצרפת - תחילה לשנה ב-1958, אח"כ לשנתיים ב- 1961 עד 1963: חי עם משפחתו בעיירת-החוף לה-סיוטה (בריביירה, ליד מרסיי), וכמובן עבד שם במספנה... במסגרת זו גם התנדב להצטרף למשלחת סיוע של צרפת ליוגוסלביה, ועבד ב-רייקה (במספנה) והתגורר, עם משפחתו, בעיירת-החוף אופטיה ליד (היום בקרואטיה).
לכשחזר - תרם תרומתו, כמהנדס ייצור, "לבנות ולהיבנות" בתעשיה - באיזור חיפה: גם (כמובן) במספנות ישראל, אח"כ מפעלים אחרים: בעיקר "קייזר אילין" (מפעל רכב, ממנו קנה, ב1964, את מכוניתו ה1 - קונטסה 900...). הוא "חווה" את מיתון 1966-67 לאחר שפוטר ממפעל הצבעים "אסקר", התאושש עם המדינה, ב"בום" שלאחר מל' 6-הימים - תחילה ברפא"ל (הקמת מערך ייצור רקטות "אבשלום" לחיל-הים: חלק חשוב מסוד הניצחון הגדול של חה"י במלח' יוה"כ). ב-1968 עבר עם משפחתו להתגורר בחיפה (כרמליה - א.ינאי 6); בזכות עבודתו ברפא"ל - זכה ב"קיצור תור" רק לחודשי המתנה ספורים, להתחברות לקו טלפון... אח"כ, בתחילת ה-70, נהיה למהנדס עצמאי בתעשיה (אילין, נשר, פנציה) ולמרצה לתעשיה ולניהול (בי"ס הנדסאים ליד הטכניון וב"יד נתן"). שירת במיל' בחיל-הים, שנים ארוכות, כמהנדס תעשיה וניהול (עסק, למשל, בארגון הקמת מספנת שארם א-שייך... וגם ההתארגנות לפירוקה - עם הנסיגה והעברתה לאילת) והצטער מאד כאשר קיבל בדואר מכתב לאקוני על פטור ממילואים (בעיקר מהתוכן אך גם מהצורה). השתתף בעוד עבודה/השתלמות שלישית בצרפת, של כחצי שנה ב-1972 - הפעם בפאריס; החל לימודי תואר2 בהנד' תעשיה וניהול בטכניון. מלח' יוה"כ הביאה, בתחום בו עסק, להאטה כלכלית - והוא החליט ב1975 לחזור להיות שכיר, בעיריית חיפה: הקים את ועמד בראש תחום או"ש (ארגון ושיטות), אח"כ במשרד מבקר העירייה - עד לפרישתו ב-1989 (אותה לקח קשה).
כמעט מיותר לציין שלשון הדיבור העיקרית בבית, עם אשתו (וגם עם אמו, אחיו, גיסותיו וחותניו) היתה רומנית-מעורבת-עברית... בכל שנות חייו בארץ, ביחד עם אשתו אסתר, היה פעיל עם יוצאי תנועות הנוער הציוניות מרומניה - דרור-הבונים/בורוכוביה, עם חבריו (ובעיקר יצוין בנושא ה"רוח החיה" מרדכי רישפי מבית-אורן): כינוסים, פגישות, סיוע לארכיון התנועה בבית-אורן וכו'. חברים נוספים: יצחק ראנד (חיפה) ואשתו גולדה, אברהם בויקו (ת"א) ואשתו שושנה (ניצולת אושביץ), צבי כרמי (שהיה נציג 'עליה ב' ברומניה, מבית אורן) ואשתו פאני... לא כולן מרומניה, אך כולם וכולן היו גם חבריו הטובים ביותר. פוליטית - ראה עצמו תוצר של "אחדות העבודה" ז"ל...טבנקין וכו'...
ב-1985 נפטרה אישתו - אסתר. לקח את פטירתה קשה מאד, נפשית וגופנית: תוך מס' חודשים התפתח אצלו סרטן, שהתגלה בזמן (סוף 1985) - ואז, בעיקר הרופאה המנתחת מבי"ח כרמל (יוצאת צרפת כמובן), וגם הוא: התגברו...
אימו, רוזה, ניפטרה ב- 10.11.86, בגיל 88 (בכרמליה). ב-1988 נישא בשנית. במהלך השנים נולדו לו מבנו, 3 נכדים (נטע, עומר ורותם). ב-2006 עבר את הפצצת חיפה והצפון במלח' לבנון2 (שהזכירה לו, לרעה, את סיוטי ההפצצות על בוקרשט במלה"ע2).
ב-2006, בתום המלחמה, גם ביקר בפלטיצ'ן עם בנו (אלי) ונכדתו הבכורה (נטע) - בית לוסניאנו של סבו וסבתו לא היה כבר: הסתובב כה וכה עד שהחליט שעמד אז במקום בו עתה יש בי"ס, אך את קברם ומצבתם הם כן מצאו בבית-העלמין היהודי שם. הם ביקרו גם ב"כנסיות המצוירות" המפורסמות של מולדובה ובביה"כ של הבעש"ט בפיאטרה-ניאמץ... בכלל, הוא אהב לבלות, בזיקנתו, עם אשתו ה2, בסניטריומים ברחבי רומניה: מגבול הונגריה ועד חוף הים השחור - תיירות מרפא במעיינות חמים ובמכרות מלח (בתנאים, לעיתים, של מדינה מתפתחת אט-אט... אך בשפת אמו).
בשנותיו האחרונות (2009) נפטר אחיו האהוב, בריאותו שלו החלה להתדרדר, ובסוף חייו נאלץ לעבור לתקופה (קצרה) לבי"ח סיעודי בכרמליה - עד שנפטר בבי"ח כרמל בחיפה, קצת אחרי סוכות, קצת לפני גיל 90...
לסיכום:
איש משפחה ואיש עבודה ותעשיה, איש חיל-הים (בסדיר, קצת בקבע והרבה במיל'), מהנדס... "פרנקופיל" ו"רומני" - שידע עפ"י משפט ורבע, לפי המבטא, מאין ברומניה מגיע כל דובר רומנית בסביבה (אך לעומת זאת, משום מה, לא אהב לשחק "רמי-קוב") ...
ציוני - "מלח הארץ" (גם כאשר היה רק "עולה חדש"...), הכיר כל קיבוץ וע"י איזו תת-תנועה הוקם... עמד מול קשיי ה-דור, קצת התלונן, אבל בעיקר התמודד: לעיתים הצליח, לעיתים נכשל - ניסה שוב ואז הצליח...
בעל ביוגרפיה שמייצגת דור שלם: תמים, אידאליסטי, כואב אישית ו"לוקח ללב" את הבעיות הכלליות... דור שהיה ואיננו עוד...
יהי זיכרו ברוך!
