דף לכבוד / לזכר

סבא שלי מצד אמי, יעקב קופר נולד בתאריך 26.4.1929 בעיירה זגייז' (Zgierz ) בפולין, השוכנת כ-15 ק"מ צפונית לעיר לודז'. לאמא של סבא קראו שרה רוזנטל ולאבא של סבא קראו שלמה קופרווסר ומכאן נגזר שם המשפחה של סבא בתחילת חייו. בנוסף לסבא הייתה אחות גדולה בשם רחל ואח קטן בשם צביקה. שניהם נכחו בשואה. סבא מספר כי הם גרו בבית פרטי עם חצר גדולה והיו בשכנות טובה עם הפולנים. במהלך העדות שקיבלתי מסבא שמעתי על חייו בעיר. סבא למד והתחנך בבית ספר יהודי (למרות שבכלל לא לימדו על א"י בבית הספר) שבו נלמדו המקצועות בפולנית עד סוף כיתה ג', אז היהודים סולקו מבתי הספר. סבא למד ב'חדר' בשעות אחר הצהריים. בבית המשפחה חגגה את כל החגים למרות שהשפה שדוברה בבית הייתה פולנית וגם מעט יידיש. לסבא היו גם חברים נוצרים ובימי שבת הם היו נוהגים ללכת לאגם, לשחות, לעשות תחרויות קפיצה ולהחליק על הקרח כאשר האגם היה קפוא בימי החורף. סבא היה ילד עצמאי ונהג ללכת לדואר, לשלוח מכתבים לשאר המשפחה שגרה בלוס אנגל'ס שבארה"ב ולקבל חבילות בחזרה. המצב הכלכלי בבית היה מעולה כיוון שלאביו של סבא היה מפעל גדול לייצור מגפיים. חייו של סבא השתנו באופן דרמטי בעקבות השלטון הנאצי בפולין ותחילת השואה בשנת 1939. סבא מספר כי היו ליהודים מספר הגבלות: היה נהוג עוצר לילי, נאסר עליהם ללכת ברחובות מסוימים ובנוסף היהודים בפולין נאצלו לשאת תחילה סרט זיהוי בצבע לבן שעליו צבוע מגן דוד בצבע כחול, הסרט הוחלף בטלאי הצהוב המפורסם כיוון שהיהודים יכלו לקפל את שרוול המעיל ובכך להסתיר את הסרט. לאחר מכן היהודים חויבו לשאת גם טלאי על הגב מה שהוגדר כמשפיל ומבזה. בזמן ההפצצות על עירו של סבא (ללא קשר ליהודים) סבא ברח מהבית יחד עם משפחתו לכיוון היערות הסמוכים על מנת להינצל מההפצצות. זמן קצר לאחר חזרתם הביתה הם נעצרו ע"י המשטרה הפולנית ונלקחו ברגל אל עבר הגטו בעיר לודז' הסמוכה. סבא שהה במשך שנתיים בגטו ומספר כי תנאי המחיה בגטו היו קשים מאוד: משפחתו גרה במחסן, היה רעב כבד – סבא ואחיו נאלצו לאכול אוכל רקוב מהזבל או לצאת לעיר ולהבריח אוכל. סבא מספר שהחיים בגטו דמו לחיים של זומבי – אתה לא חי ולא מת. הקור בחורף והחום בקיץ הפריעו מאוד בנוסף לקיומם של מלשינים בגטו, חוסר הביטחון ששרר בגטו ואי הידיעה בקשר למלחמה. הדבר שהיה הכי קשה לסבא ולמשפחתו בגטו היה שאביו של סבא ברח כיוון שהוא היה בעל מקצוע (כפי שציינתי בהתחלה, לאבא של סבא היה מפעל למגפיים) והגרמנים לקחו אותו כיוון שהיה מומחה למגפיים והיו צריכים אותו למהלך המלחמה. הם לא יצרו קשר עד לסיום המלחמה. סבא, אמו ואחיו הוברחו מהגטו לקראת שנת 1941 (אופן ההברחה לא ידוע)  לעיר הבירה וורשה, היכן ששרר ריכוז יהודי גדול כיוון שהם קיוו לפגוש את משפחתם. בשלב זה סבא מספר איך ניצלו חייו שלו ושל משפחתו בזמן השואה!!! המשפחה חיכתה ברציף הרכבת בלודז' לרכבת. בפולין ברוב הרכבות היו קרונות מסע שעליהן עלו יהודים, בצפיפות ובדוחק לעבר המוות – מחנות ההשמדה, לשם יועדו סבא ומשפחתו להגיע. ולאחר קרונות המסע היו קרונות רגילים שהיו בדרכם לערים בפולין (בשלב מסוים בנסיעה הקרונות היו ניתקים). סבא ומשפחתו לא הצליחו להדחף לקרונות המסע שיעדם היה קרונות ההשמדה, הרכבת נסעה ולאחר מספר דקות קצין אס-אס שנכח במקום אמר לנהג הרכבת לחזור לתחנה מפני שיש נוסעים שלא הספיקו לעלות לרכבת. לאחר הגעת הרכבת לרציף הקצין שלח את סבא והמשפחה אל המחלקה הראשונה בקרון הנוסעים, ובכך ניצלו חייו של סבא ומשפחתו מההשמדה! הרכבת הגיעה לעיירה בשם קלודובו, לאחר לילה ברפת של משפחה נוצרית המשיכו סבא, אמו ואחיו לעבר ורשה המרוחקת כ-60 ק"מ מקלודובו. אמא של סבא הכריחה אותו לרוץ לצד העגלה שנשאה אותם לורשה כיוון שמי שלא רץ מת בשל הקור העז.  בהגיעם לאזור ורשה הם הסתתרו אצל משפחה פולנית גוייה בתמורה לתשלום מכובד. בצורה זו של הסתתרות ופחד סבא והמשפחה שרדו את השואה. בנוסף על הצטרפות לפרטיזנים אשר חיו ביערות. בשנת 1945, בסיום השואה המשפחה נפגשה עם האבא ולמעשה התאחדה מחדש. שאר המשפחה למעט כמה בני דודים נספתה בשואה במחנות ריכוז ובגטאות. בסוף המלחמה המשפחה עברה מורשה שצ'צ'ין ( Szcenzin  שנמצאת קרוב לגבול הצפוני של פולין עם גרמניה וכ-100 ק"מ בלבד מברלין. כיוון שעם סיום השואה סבא היה בן 16 הוא נשלח ללמוד בבית ספר במתכונת של "מסלול מהיר" – כיוון שלא ניתנה לסבא וליהודים האפשרות ללמוד בזמן תקופת השואה... בית הספר היה מעורב ולמדו בו גם תלמידים נוצרים. בשנת 1948 הגיעו שליחים של הסוכנות היהודית מארץ ישראל על מנת להעלות את הנוער העברי שנותר באזור שצ'צ'ין לארץ. סבא הסכים (למעשה הוריו שלחו אותו ועלו יותר מאוחר יחד עם אחותו הגדולה ואחיו הצעיר). בזמן השהות בפולין סבא למד עברית, שירה וסיפורת עברית וגם על ארץ ישראל. לאחר מכן סבא הגיע לצ'כיה על מנת לרכוש ידע צבאי ולהתחמש לקראת העלייה לארץ. לאחר כמה חודשים בשנת 1949 סבא והמשפחה הגיעו לאיטליה לקראת העלייה לארץ. על אף שניתנה למשפחתו של סבי להגר ללוס אנגל'ס שבארה"ב למרות שחלק מהמשפחה גרה שם ויכלה לתמוך נפשית וכלכלית אחרי השואה, וגם החיים בארה"ב נוחים יותר מאשר בישראל.... סבא החליט לעלות לארץ וכפי שציינתי סבא עלה לבד. סבא עלה במסגרת "עליית הנוער" בספינת "גליליה" שיצאה מנמל בארי שבדרום איטליה לכיוון נמל חיפה שבישראל. המסע ארך כשבוע ימים בתנאים קשים אך המסע לווה בשמחה רבה שכן זוהי הדרך להתחלה חדשה ושמחה במדינה שלנו – של היהודים! לאחר הירידה בנמל חיפה סבא הועבר למעברות באזור. לאחר מכן סבא הועבר לקיבוצים איילון והראל וגויס לשירות בנח"ל בשנת 1951. החיים בקיבוץ היו קשים: שעות העבודה היו רבות (בערך 12 שעות ביום) ומידי פעם סבא עשה שמירות וסריקות גם בלילה מה שמנע ממנו שינה. במהלך השירות בצה"ל סבא עבר קורס קומנדו וצלפים, ולבסוף מונה למפקד צלפים. סבא גם עבד במשק בזמן השירות וגם גויס בצו 8 למלחמות ישראל: מבצע קדש, מלחמת ששת הימים שבה סבא נפצע מכדור ברגל (הכדור נמצא ברגלו עד היום – לא ניתן להוציאו), מלחמת ההתשה, מלחמת יום הכיפורים שבה סבא לקח חלק בחציית תעלת סואץ בדרך לכיבוש סיני ומלחמת לבנון הראשונה. סבא עבד בתפקיד בכיר בתעשייה האווירית, בהובלת חומרים מסוכנים ובמגבות ערד. סבא סיפר כי לא חזר לפולין לאחר השואה אך כן ביקר בגרמניה המערבית במסגרת העבודה מספר פעמים. ביקורים אלו הותירו בסבא טראומות רבות, לדוגמה מרעשי הרכבות או מאופי ההליכה של הגרמנים!!! משפחתו של סבא שעלתה לארץ התגוררה בתל אביב סמוך ל"הבימה". בשנת 1959 סבא התחתן עם אהבת חייו, הלוא היא סבתי, רחל. סבתא נולדה באיסטנבול שבטורקיה בשנת 1941 ועלתה לארץ בשנת 1949. לכן היא לא "זכתה" לחוות ולהכיר את השואה וכן היא מספרת שליהודים בטורקיה היה רכוש רב, תפקידים בכירים בממשל וכן הם כובדו ע"י השכנים הטורקים. החתונה נערכה באופן צנוע בבית העם של קיבוץ יד מרדכי דרומית לאשקלון. לאחר מכן סבא וסבתא התגוררו בוילה ברחוב הוורדים באשקלון ובשנת 1968 עם הולדת אמי עברה המשפחה לבית הנוכחי שנמצא בשכונת אפרידר. לסבא וסבתא 4 ילדים: צביקה (נולד בשנת 1960), ענת (נולדה בשנת 1963), רינת (אמי, נולדה בשנת 1968) ושלומית (נולדה בשנת 1972). כמו כן לסבא יש 10 נכדים ונין אחד.