דף לכבוד / לזכר
סיפורו של הנס דוד זלץ
נולדתי בברלין שבגרמניה ב-25/4/1929 וחייתי שם במהלך המלחמה.
יוסף זלץ, אבי, נאסר כבר בשנת 1936 והוצא להורג ב24/12/1939, ואת הסיבה לכך אני לא יודע עד היום.
כל יום אמי, דבורה, הייתה חוזרת אחרי העבודה הביתה כדי לראות מה איתי, לפעמים אף אכלנו יחד ארוחת ערב, אך יום אחד לא חזרה. ישבתי וחיכיתי לה עד הבוקר שתחזור, אך לא חזרה. היא נלקחה לאושוויץ ב1943, אז הוחלט שכל היהודים לא יעבדו במפעלים ואספו את כל הנשים היהודיות שעבדו במפעלים בגרמניה- היא עבדה במפעל אלקטרוניקה "סימנס". היא נלקחה עם עובדים נוספים למקום איסוף. אני נשארתי בבית משום שקיבלתי ממנה הוראה שלא לצאת מהבית ולא לפתוח את הדלת. לא פתחתי את הדלת גם לחיילי הגסטאפו שהגיעו. לא ידעתי מה עלה בגורלה- חשבתי אולי זו תאונת עבודה, אולי תאונת דרכים, ואז לא הרשו ליהודים לנסוע בתחבורה ציבורית, לכן עברתי בין בתי חולים ברגל כדי לחפש אולי אמי שוכנת באחד מהם. לאחר שהבנתי כי לא מדובר בתאונת דרכים או בתאונת עבודה, חברה של אמי הגיעה אליי ואמרה לי אמי נמצאת. היא המליצה לי לבוא איתה, ולהביא לאימא בגדים. ארזתי לי תיק וארזתי גם תיק לאמי, ובנוסף שמתי עליי את בגדיה. הגעתי לגסטאפו ומשם נשלחתי למחנה איסוף, בי"ס יהודי. אבל אמי כבר לא הייתה שם, היא נשלחה לאושוויץ לפני כן וגם אני נשלחתי אחריה.
לאושוויץ, שם קיוויתי שאפגוש את אמי. 100 איש בקרון, צפיפות נוראית, ריח נורא, תנאים קשים.
לקחו לנו את המזוודות וערכו שם את המיון- ילדים, נשים, חולים, גברים. הייתה קבוצה שחשבתי שהם יילקחו לעבודה, לכן נעמדתי שם. הייתי אז בן 13, וכשהגיע תורי עמדתי על קצות האצבעות כדי להיראות יותר גדול- שיקרתי שאני בן 17 ושמקצועי הוא חשמלאי. אז נשבעתי לעצמי שאם אצא מפה בחיים, אני אגשים את החלום הזה ואכן אהפוך לחשמלאי. מאושוויץ הוא נשלחתי לבונה מונוביץ.
שם הכרתי את שלושה אנשים שלהם אני קורא המלאכים שלי עד היום: קובלסקי, מניש היין ואריש מרקוביץ', שהיה קומוניסט והיה שם כבר מ-1933, והוא דאג לי וסידר לי עבודות קלות. יום אחד בא אליי ואמר לי שיש לו עבודה בשבילי כטייח. הוצמד לי עוזר ואני הרי לא ידעתי איך לטייח, לכן כששאל העוזר אילו חומרים לערבב, לא ידעתי. אמרתי לו "כרגיל". ניסינו וניסינו תערובות שונות של טייח שאותן מרחנו על הקירות. אך אז בא אלינו חייל בגסטאפו שאמר: מה זאת העבודה הזאת, הטייח לא נדבק לקירות, ונתן לנו מכות קשות. היינו מכוסים דם כאשר נכנס חייל בעל דרגה גבוהה יותר ולא הבין מה מתרחש. אמרנו לו שהאדם הזה מונע מאיתנו להמשיך בעבודה, והוא השיב כי רק לו מותר להכות אותנו אם אנחנו לא עובדים טוב.
ואז הייתה צעדת המוות. הלכנו שם 60 ק"מ לגליוויץ. החיילים ירו בחלשים. הרגשתי שאין לי כוחות ואז קובלסקי אמר לי שאפשר לברוח, חיילים רבים עייפים כבר והוא יודע פולנית. אך אני לא ידעתי פולנית, ולא סמכתי על הפולנים- הכרתי את הפולנים- והם היו אנטישמים והיו לי ספקות.
משם נשלחנו למפעל כפייה של ייצור טילים בגרמניה, שהיה בתוך הר. ישנו שם בצריפים קטנים אחד על השני, הריח נורא והצפיפות נוראית. סבלנו מרעב. התחילו להפציץ את המפעל מכל עבר, ובאותו זמן התאורה שהייתה הפסיקה לעבוד. חשבתי שאולי יכול להיות שגם הגדר, שהייתה בעלת מתח גבוה של חשמל הפסיקה לעבוד. לקחתי חתיכת ברזל וזרקתי אותה על הגדר כדי לראות אם החשמל בה עדיין פועל. הוא לא פעל לכן חפרתי מתחת לגדר בעזרת ברזל, לא הייתי צריך לחפור הרבה כיוון שהייתי מאוד רזה- שקלו אותי לאחר מכן ושקלתי 37 ק"ג. עברתי את הגדר וברחתי. היו אלה ימים קשים של רעב וחולשה. ישנתי בין מצבות. באחד הימים ראיתי אוהל של הצבא הגרמני. חשבתי שזהו, נתפסתי. זהו היה אוהל של חיילים עריקים, שברחו מהחזית ולא רצו להילחם, לכן לא תפסו אותי כשהגעתי. האוהל היה ריק והייתה בו שמיכה. לקחתי את השמיכה ואיתה ישנתי, ולבשתי את הבגדים של החיילים העריקים.
הגיעו חיילים. ראיתי שיש להם כוכב לבן על המדים- אלו היו החיילים האמריקאים. התחלתי לצעוק להם – אני יהודי ממחנה הריכוז! אך ראיתי שם לא מגיבים. הראיתי להם את המספר על היד, וחייל שחור כיוון אליי רובה. היה ביניהם חייל יהודי, וברגע ששמע שאני יהודי חיבק אותי ואמר: שלום עליך, ואני עניתי לו: עליך שלום. באותו רגע הבנתי שניצלתי.
לקחו אותי לבית חולים שדה של הצבא האמריקאי, שם נתנו לי דם, וערמה גדולה של שוקולדים, שאותם כמובן לא יכולתי לאכול, וגרבי ניילון. איך שהגיעו החיילים הרוסים הכל נעלם. הם השתלטו על המקום ואני הכרתי שם את גרגורי, חייל רוסי. הוא אהב לשתות ולהשתכר. היה מסתובב ברחובות ואונס ורוצח בנות, וניסע לשכנע אותי לפעול כמותו. לא הסכמתי. אמרתי לו שהוא לא יותר גרוע מהגרמנים. הוא אמר לי שאמו, אחיותיו, כל הנשים בעיירה שלו נאנסו ונרצחו, לכן הוא נוקם. לאחר זמן מה אמרתי לו שאין לי מה לחפש פה, שאני רוצה לחזור לברלין. ביקשתי ממנו שישחרר אותי וילווה אותי לרכבת, שם כולם היו צפופים , לכן ביקשתי ממנו שישמור לי מקום ישיבה. התיישבתי והוא הניח עליי מזוודה כבדה. חשבתי זה אולי זהב, טבעות, חפצים יקרים, והוא לא אמר לי מה יש בה. בעת הנסיעה חשבתי לעצמי שאולי אפטר ממנה, הרי אני לא יודע מה יש בה וכשישאלו אותי על מה שבתוכה בכניסה לא אדע מה להגיד. המזוודה הייתה כבדה מאוד. הצצתי לתוך המזוודה וראיתי שיש שם בקבוקי וודקה. בעזרת אותם בקבוקי וודקה שילמתי לאנשים תמורת הסעות.
עליתי לארץ בתחילת 1946 בספינה "קיירו". אחי שרד וגר פה, אך אני לא בקשר איתו. היו לי פה דודים ודודות, אך היה לי מאוד קשה לעלות לבד. גרתי בקיבוץ השלושה, והתחלתי ללמוד באורט חשמלאות. היו ארבעה מצטיינים שהם קיבלו משרה בחברת חשמל. הייתי אחד מהם וזכיתי להגשים את חלומי.
דוד עבד כחשמלאי 43 שנים, עד שיצא לפנסיה. כיום גר בגבעתיים ויש לו 2 בנים. הוא מעביר הרצאות בין היתר מול בתי ספר בגרמניה ובהן מספר את סיפורו.