לאה באלינט נולדה ב- 23 ביוני 1938.
מוצאה של סבתי ממחוז קילצה שבמרכז פולין.
אמא של לאה, אדלה לבית זיידנברג, נולדה בעיר רדום, בת שביעית למשפחה בת תשעה ילדים, שבע בנות ושני בנים. לסבא של לאה קראו יוסף ולסבתא שלה קראו רבקה.
אביה של לאה, משה אלתרמן, נולד בעיר אוסטרוביץ.
זו הייתה עיר תעשייה ובה בית חרושת גדול לקרונות רכבת, מפעל גדול לתעשיית לבנים לבנייה, בית חרושת לסבון ועוד. בעיר גרו כ – 40 אלף יהודים שהיוו כ – 40% מאוכלוסיית העיר. סבא של סבתי, שמעון אלתרמן, היה סוחר רהיטים אמיד.
אחותו של אביה של לאה, שרה, הייתה קומוניסטית בפולין ובשל פעילותה הפוליטית, נשקפה לה סכנת מאסר. היא ברחה לברזיל עם בעלה ושלושת ילדיה.
לפני המלחמה אביה של סבתי עבד בעסק המשפחתי של תעשיית הרהיטים. מצבה הכלכלי של המשפחה היה מצויין ומתוך הסיפורים ואלבום התמונות המשפחתי ששרד, הם נראו מצולמים באתרי נופש יוקרתיים. בשנת 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה ושמה קץ לכל חלומותיהם. אביה של סבתי נלקח למחנות עבודה קשים ולאחר מכן הגיע לאושוויץ-בירקנאו וצעד בצעדת המוות עד לשחרור ב-1945. אמה של סבתי נכנסה יחד עם סבתי, שהיתה אז בת כשנתיים, בשנת 1940 לגטו בעיר אוסטרוביץ, בה גרו.
הם חיו בגטו כשנתיים, עד לשנת 1942. בשנה הזאת, זמן קצר לפני חיסול הגטו ומשלוח היהודים אל מותם, הצליחה אמא של סבתי, תמורת כסף רב, למצוא לעצמה מחבוא אצל משפחה נוצרית בוורשה. בעזרת מכר, בן עירם, מצאו לסבתא שלי מחבוא במנזר ליד וורשה.
אמא של סבתי הצליחה לשרוד כמעט עד סוף המלחמה, אך זמן קצר לפני סיומה, הוסגרה על ידי אותו מכר פולני לידי הגסטאפו ונרצחה על ידם. מכל המשפחה הגדולה, נותר בחיים אביה של סבתי, משה, בתו של אחיו הבכור עזריאל, זושה, ששוחררה מאושוויץ ובנו של האח פייבל, החי כיום באנגליה. בת דודתה של סבתי, זושה, הגיעה בסיום המלחמה למנזר שבו הוסתרה סבתי והוציאה אותה משם. בשנת 1950 עלתה סבתי עם אביה לישראל והם התגוררו בחיפה.
סבתי למדה בבית הספר הריאלי בחיפה, ולאחר שירותה הצבאי למדה בסמינר למורים ובאוניברסיטה העברית בירושלים. לאחר מכן עסקה בהוראה וכן בניהול בארגון הנשים ויצ"ו.
בשנת 1984 ערכה סבתי לאה סיור לימודי לאתרי ההשמדה בפולין, ובמסגרת זו התוודעה לעברה. הסיור דחף אותה לחקור את גורל הילדים בעת הכיבוש הנאצי. היא חקרה עשרות ארכיונים ברחבי העולם, וחקרה את אבדן הזהות בתקופת השואה.
בשנת 1995 הקימה לאה את "ארכיון הילדים ללא זהות", בחסות בית לוחמי הגטאות, והיא מנהלת אותו בהתנדבות. מחקרה של סבתי מתמקד באלפי ילדים אשר שהו במנזרים ושכחו את שורשיהם היהודיים או שלא אותרו לאחר המלחמה על ידי קרוביהם ובני קהילתם. מאמצי המכון לאתר את זהותם של ניצולים שהיו ילדים בשואה, סייעו למסירת מסמכים מזהים לכ-160 איש עד כה. בשנה זו הדליקה סבתי לאה משואה ביד ושם, בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה.
כיום ללאה שלושה ילדים ושישה נכדים.
