עבודת הנצחה כיתה יא-הנצחת סיפורו של סבי מאיר רינגל
שם התלמיד המתעד: נטע רינגל כיתה: יא7
שמו המלא של סבי הוא מאיר רינגל, מאיר רינגל הוא סבא שלי מצד אבי.
הוא נולד ב-30.10.39 חודש לאחר תחילת המלחמה (3.9.39) וכניסת הגרמנים לעיירה (15.9.39)
נולד בפולין בעיירה בשם דינוב.
לפני תחילת המלחמה סבי היה תינוק. להורים שלו היה חברה לתבואות, קנו תבואות, היה תחנת קמח ומכרו את הקמח לכל מיני מקומות באירופה.
היו לו 4 אחים ו3 אחיות- רחל,חוה,אריה,חנוך,מרדכי,בלה וסבי. (לפי הסדר, סבי היה הבן הצעיר)
בהתחלה כשהגרמנים נכנסו לעיירה הם ביקשו מכל תושבי המקום להירשם, יהודים וגם גויים. אחר כך קצין גרמני בא ואמר למשפחתו של סבי שכשיבואו הגסטפו יחלו הבעיות אז שיזהרו. בעקבות פלישת הגרמנים לערים בפולין הרבה אנשים חשבו שכדאי לברוח אל דינוב, לכן הרבה יהודים הגיעו וסבא רבא שלי (אבא של סבי) אירח 10-12 גברים בבית שלנו כי הבית היה גדול מאוד. הוא החביא במחסנים ובחנויות. ביום השני לראש השנה נכנסו הגסטפו ואז התחילו כל הצרות. הגסטפו הלכו מבית לבית עם גוי מסוים שידע איפה היהודים גרים. סבי ומשפחתו ישבו בסלון כאשר נכנסו לביתם שני אנשי גסטפו, אמרו לכולם להרים ידיים, סבי בתור ילד לא הבין מה זה ואחד הגרמנים כיוון אליו אקדח ואמר "דו האוח"- גם אתה. אז הוא הרים את הידיים אבל לא בכה ולא פחד, ומאז הוא לא מפחד בכלל. שני אנשי הגסטפו עשו חיפוש בבית ולא מצאו שום דבר. לקחו את סבא רבא שלי ולקחו גם את אלה שהוא אירח בבית ואמרו שלוקחים אותם לעבודה. הוציאו את כל הגברים בעיירה (200,250 גברים) אבל בילדים ובנשים לא נגעו, רק גברים לקחו. לקחו אותם לבית ספר גדול שהיה אז בעיירה ולפי הסיפורים השפילו אותם, נתנו להם לרחוץ את הרצפות ולנקות ואחרי זמן מסוים לקחו את כל הגברים, העלו אותם על מכוניות והוציאו אותם מחוץ לעיר. מחוץ לעיר הגרמנים הכינו תעלות, הכניסו אותם פנימה, רצחו את כולם וקברו אותם בקבר אחים. ביניהם היה סבא רבא שלי. עד סוף המלחמה היה למשפחתו של סבי תקווה שאביו חי. נודע לסבא שלי על זה בכך ששלושה גברים שהצליחו לברוח משם סיפרו להם. כמה ימים לאחר מכן הגיע גוי מהעיירה ואמר שאביו של סבי בא אליו ונתן לו בגדים וכסף כי הוא היה צריך והגוי ביקש עוד, אז אמא של סבי נתנה לו. אחר כך גילינו שזה לא נכון כי התברר שאביו נרצח ביום שהגוי קיבל ממנו לכאורה בגדים וכסף, הוא בא כדי לסחוט אותם.
באותו לילה כשהוציאו את כל הגברים לעבודה שרפו את בית הכנסת הגדול בעיר ולקחו את כל ספרי התורה. היו ליד 3 יהודים שכשראו שיש שריפה בבית כנסת הם רצו להוציא את ספרי התנך משם, הגרמנים ראו שהם נכנסו ולא נתנו להם לצאת וכך הם נשרפו ביחד עם הבית כנסת (היהודים). סבי ומשפחתו היו מאוד קרובים לבית כנסת אז הם ברחו לדודה של סבי וישנו שם בלילה. בבוקר הם חזרו לביתם. אחרי עשרה ימים/ שבועיים הם שמעו ברחוב שלושה פולנים שמתופפים על תופים וכרוז אחד קרא שכל היהודים צריכים להתאסף במרכז העיר. הם הלכו למרכז העיר בלי לקחת שום דבר.העיירה לא הייתה רחוקה מנהר הסן בפולין אז רשמו את כל היהודים ולקחו אותם ברגל 3 קמ לנהר. שם היו רק ילדים ונשים. הם הגיעו לשם והגרמנים צעקו שמי שיחזור בחזרה לעיירה יהרגו אותו. באמצעות מעבורת העבירו את כל היהודים לצד השני של הסן. בזמן הזה הגרמנים הוציאו איזשהו מטוס שהמטוס זרק פתקים לפולנים שם שמי שיתן ליהודים להיכנס ישרפו לו את הבית. לאמו של סבי היו שם מכרים פולנים אז אחד הפולנים נתן להם לשהות בביתו ומשם סבי ומשפחתו נסעו עם כל יהודי דינוב לפשמישל , עיר בפולין שמחולקת לשני חלקים, באמצע עבר הנהר, בצד אחד הגרמנים ובצד שני הרוסים. היה למשפחתו של סבי שם דוד והוא לקח אותנו הביתה וסידר לנו דירה. הם היו משפחה מאוד גדולה וכל המשפחה נספתה בשואה. בפשניש הרוסים עשו רשימות ליהודי דינוב של מי רוצה לחזור בחזרה לעיירה אז סבי ומשפחתו נרשמו. באותו לילה באו רוסים ואספו את כולם לתחנת רכבת בפשניש. בתחנת הרכבת עמדה רכבת שאיתה לקחו חיות וסחורות. הכניסו את היהודים, סגרו את הדלתות, ולקחו אותם. הייתה שמועה שהגרמנים לא לקחו אותם כדי להציל אותם אלא כדי לעבוד בסיביר. הם נסענו חודש ימים ברכבת בלי כמעט אויר עד טומסק בסיביר. בסיביר לקחו אותם למחנה שהיה שם ואת כולם לקחו לעבודה חוץ מאת סבי כי היה עוד ילד. או בזמן ששהה במחנה או לאחר המחנה לקחו את סבי לגן ילדים וסבי היה היהודי היחידי בגן הילדים הזה כי כולם היו שם גויים. פעם אחת הילדים ישבו בחדר והייתה גננת שצחקה על היהודים אז סבי קם ויצא מהחדר, הוא שם עליו את המעיל, אך לא הספיק לשים את הנעליים ויצא החוצה. הגננת ראתה את זה אבל בגלל שסבא שלי היה יהודי לא היה לה אכפת. בחוץ היה שלג מאוד גבוה ולכן כשסבי הלך במעברים הנקיים ללא השלג לא ראו אותו. במזל גדול הוא הצליח לחזור לבד הביתה ומבלי שיראה אותו אף אחד ברחוב. מאז לא שלחו אותו יותר לגן.
הם נשארו במחנה עד שהתחילה המלחמה בין רוסיה לגרמניה ב1941 (הם היו במחנה שנתיים). כשהתחילה המלחמה שיחררו את כל הפליטים בעיר בסיביר ונתנו להם לנסוע לאן שהם רוצים. משפחתו של סבי נסעה לאוזבקיסטן, לעיירה ששמה נגורנה ושם נתנו למשפחתו דירה. אחר כך עברו לקטקורגנט וכשהמלחמה נגמרה כל הפליטים הפולנים יכלו לחזור בחזרה לפולין. משפחתו של סבי חזרה לפולין- לברוצפלב, אך הם רצו לנסוע לארץ ישראל. הם לא חזרו לעיירת דינוב מכייון שהפולנים ביזזו את כל הבתים שלהם והתיישבו בהם. הם פחדו לחזור לעיירה אז הם החלו במסעם לארץ ישראל.
מי שלא שרד מבני המשפחה היה רחל שגרה בוינה עם בעלה, נסעה לשם אחרי החתונה, ונולדה להם בת . טיילנו איתה ואז כל פעם רחל צחקה שאני דוד של תינוקת. כשהגרמנים נכנסו לאוסטריה ב38 רחל ברחה איתם מוינה ואז הם באו אלינו עם התינוקת. הם נסעו לורשה כדי להיות במקום גדול ולא בדינוב. היה להם ניירות אריים הם לא רצו להישאר בורשה כי שם ידעו שהם יהודים הם עברו לציכוצינק. הם החזיקו בתוך בונקר משפחה גדולה מאוד יהודית וכמעט בסוף המלחמה כשהרוסים לא היו רחוקים מורשה, אחד מהיהודים יצא החוצה לעשן סיגריה ואז ראה אותם גוי והלשין עליהם אז לקחו את כל האנשים מהבונקר וכנראה שגם את רחל ומשפחתה אז רצחו את כולם.
ברוסיה חוה נפטרה ממלריה ב43 באוזבקיסטן.
שלחו קודם את אמו של סבי ואת חנוך אחיו לארץ ישראל והתברר שלא רצו לשלוח אותם לישראל ורצו שחנוך יסע לעיר אחרת. בזמן זה הם שהו בגורדוניה והם היו דתיים וגורדוניה לא הייתה דתית אז אמרו להם שבלילה יוצאת רכבת לכיוון צכיה ומשם הם יכולים להמשיך לארץ ישראל. הם נסעו עם הרכבת עד גבול פולין צכיה ואת הגבול הם היו צריכים לעבור ברגל. בצכיה כבר חיכו להם המשאיות של הצבא האמריקאי. משם לקחו אותם למחנה בצכיה בחושך ובו הם חיכו שבועיים עד שלקחו אותם עם רכבת מצכיה לוינה.
כאשר קמה המדינה לקחו יהודים והעבירו שרצו להגיע לארץ ישראל, את משפחתו של סבי לקחו למרסיי והעלו על אונייה בשם "טמפה פנמה". האוניה הייתה אוניה לא גדולה אבל הייתה שמועה שבתוך האוניה במרתפים יש נשק לארץ.
באמצע הנסיעה לארץ ישראל המנוע התקלקל והאונייה לא יכלה לנסוע והאונייה עמדה בים סוער עם רוחות, אז האחראיים על האוניה שלחו פעמיים קריאות אס או אס והגיע גורר הולנדי שרצה לגרור אותם לנמל קרוב בכרתים כי הם היו קרובים לשם ושם תיקנו את האונייה. אחרי שתיקנו את האוניה האוניה עלתה לארץ. בארץ סבי למד בבית ספר ברחוב הירקון- בית ספר גאולה ואחר כך הלך למקס פיין- בית ספר מקצועי ושם הוא למד מכונאות מטוסים. בצבא סבי היה בחיל האוויר. המספר האישי שלו הוא מהראשונים- מתחיל ב17. הוא היה בחיל האוויר בתור מכונאי של מבקר מטוסים ואז כמבקר במחלקת ביקורת של מנועי מטוסים. בסיום שירותו הצבאי רצו שסבי יחתום קבע אך הוא רצה לעזור לאחיו במוסך של מכוניות.
3 דברים שהכי זכורים לסבי מילדותו ונעוריו:
3. כשהוא התגייס לצהל, זה היה בשבילו דבר גדול מאוד!!
