EN
print_r(https://dorotmemorialine.com/images/man.jpg);
ויולה תשובה
1921
יוצר הדף: עדן אורגד קשר לדף: נינ/ה
אודות
חברים ומשפחה
קישורים
גלריה
קהילות
סיפור חיים

בעבודה ראיינתי את סבתא שלי נלי מימון (בת 76) והסתמכתי גם על סרטון של סבתא רבתא שלי שהוסרט לפני עשר שנים במסגרת עבודת השורשים שביצעה בת דודתי (כיום כבר כמעט שלא ניתן לראיין את סבתא רבתא שלי מפאת גילה).

סבתא רבתא שלי נולדה ב 18/6/1921 בעיר בנגאזי שבלוב.
בילדותה היה בלוב שלטון איטלקי, היא למדה איטלקית כשהייתה בת 6 ועברית בגיל 17. היא נישאה לבעלה יעקב בשנת 1939. בחתונה שלה היא פגשה את מוסוליני שבא לבקר בעיר אך להפתעתם של היהודים תושבי העיר סרב להיפגש עמם. היא התגוררה בעיר בנגאזי יחד עם בעלה עד פרוץ המלחמה. היא מספרת שבתקופה שלפני המלחמה לא חוו היהודים כלל גזענות כלפיהם ושהערבים והיהודים חיו ביחד בשלום.
ויולה עבדה בחנות של בעלה יעקב תשובה בשוק המקורה בבנגאזי ותפרה גלביות לערבים בשם "כפתן". היא מספרת שהיה להם בית גדול מאוד עם באר ומקווה. 

בריטניה כבשה את לוב מידי איטליה הפאשיסטית בדצמבר 1942 וויולה ובן זוגה התחבאו בדירה בכפר עם ערבי שאירח אותם. גרמניה הציעה עזרה לבריטניה בכיבוש לוב בתמורה לכל היהודים. סבתא רבתא שלי מספרת שהבריטים העבירו לגרמנים רשימת שמות של כל היהודים אותן קיבלו מבתי הכנסת וכך היא ובעלה נלקחו למחנה ריכוז ג'אדו שעל יד בנגאזי.

סבתי נולדה בשנת 1939 במחנה הריכוז שהיה בניהול איטלקי. היא מספרת שהמחנה ריכוז היה מאוד צפוף ושורץ מחלות. היו בו כמה ביתנים מרכזיים ללא מחיצות אשר בכל אחד מהם הצטופפו כ400 יהודים. סבתא רבתא שלי חלתה במחלת הטיפוס כשהייתה בהריון עם בנה בנימין, היא סבלה מכאבים והיה לה חום מאוד גבוה, בנה נולד בשלום.

מדי יום, היו השומרים האיטלקים מביאים להם 100 גרם לחם לצד אספקה שבועית מזערית של חלב, קמח וביצים. סבתי מספרת שהם היו מורעבים ושהאוכל היה מזוויע. בלחם שהביאו להם היה אבק, שערות, שאריות ציפורניים ובעיקר לכלוך.

סבתי זוכרת פעם אחת שבה אחד החיילים האיטלקים ריחם עליה כשהייתה תינוקת ושאל את ויולה, אמה, כיצד היא מאכילה אותה אך לויולה היה רק את פת הלחם המלוכלכת. הקצין האיטלקי ריחם על סבתי והביא לה ארבע ביצים. אחד הקצינים האיטלקים נתן לסבתי גם את שמה, נלי (לפני כן קראו לה מסעודה). יעקב, סבא רבא שלי, נשלח לחטוב עצים בזמן שויולה הייתה בהריון ושמרה על סבתי התינוקת.

בסיום המלחמה בשנת 1945, כשהגיע יום השחרור מהמחנה, כולם עלו על הרכבות. סבתא רבתא שלי זוכרת את ההתרגשות של כולם וכנראה מרוב שהתרגשה היו לה צירי לידה בדיוק כשהיא הייתה צריכה לעלות לרכבת. היא התעקשה והתחננה לאיטלקים שיתנו לה לעלות על הרכבת אך הם אמרו לה שהיא נשארת עד שהיא תלד ורק אז תעלה על הרכבת. היא ילדה את בנה בנימין והם עלו אחרונים לרכבת. משם הם חזרו לבנגאזי וחיו שם בשלווה עד כ"ט בנובמבר 1947, מאז החלה עוינות מצד הערבים כלפי היהודים.

ביום ההכרזה על מדינת ישראל ב1947 היה המון של ערבים עם מוטות ומגרפות שצעק להרוג את היהודים (בדומה לאינתיפאדה של ימינו). ויולה בכתה כיוון שבנה בנימין שהה בבית הכנסת והיא פחדה שהערבים יפרצו לשם ויהרגו אותו. גם בתה נלי (סבתי) הייתה בבית הספר בזמן שההמון הערבי פרצו בזעם ברחובות. ויולה לא יכלה לצאת מהבית והיא פחדה לשלומם של ילדיה. שכן ערבי שלה שהיה אדם מאוד טוב ראה שהיא בוכה והחליט לצאת להביא את ילדיה כיוון שלא נשקפת לו סכנה בחוץ. היהודים הסתגרו בבתיהם ולא יכלו להפגין את שמחתם. מאז הם חיו בפחד ובקרב יהודי לוב גברה התחושה לברוח ולעלות לארץ ישראל.  סבי סיפר שאחד מהערבים בשכונתו סיפר לו שרשום אצלם בקוראן שהיום שבו תקום מדינה ליהודים יהיה יום אכזר וצריך למנוע מהמדינה להתקיים ולכן הערבים פורצים במהומות. באחד מסיפוריה שהוזכרו בראיון עמה, ויולה מספרת על אישה יהודייה בלוב שהתחתנה עם נוצרי למרות שזה נחשב לחטא בתקופה הזאת אך היא עשתה זאת על מנת שינפיק דרכונים לה ולחבריה ולאט לאט היא הבריחה המון יהודים מלוב ובניהם גם את סבתא רבתא שלי ומשפחתה.

ויולה הרגישה שהעוינות כלפי היהודים גוברת ושישנה סכנה ממשית לחייהם. בנוסף היא הרגישה זיקה לארץ ישראל, ולכן היא ומשפחתה החליטו לברוח. הם עזבו בפתאומיות בלילה אחד. הם לא רצו שלרגע מישהו יחשוד שהם מנסים לעלות לארץ ולכן הם תירצו את עזיבתם כרגעית. הם אפילו נתנו את המפתח לשכנים ערבים שלהם (אותו שכן שאסף את ילדיה כשפרצה "האינתיפאדה") וביקשו מהם לשמור להם על הבית על מנת שויולה תוכל ללכת לבית הוריה ואחיה כדי ללדת בטריפולי.

באותו לילה הם ברחו מבנגאזי לטריפולי (בירת לוב) ומשם עלו על אונייה לרומא, איטליה. הם שהו במחנה עולים שהקימה הסוכנות היהודית במשך חודש ימים. לאחר מכן עלו על אונייה והפליגו לחופי ארץ ישראל.

הם עלו לא"י, לעיר חיפה בערב יום כיפור. סבתי מספרת שהאוכל שהם אכלו בבנגאזי היה חריף וחמוץ, הם לא הכירו בכלל מתוק. ישר כשירדו מהאונייה הם נכנסו למסעדה עם כל היהודים ושם האוכל היה מתוק מאוד אשר לא ערב לחיכם, אבל הם היו חייבים לאכול את זה כיוון שהם בקושי אכלו באונייה והם צריכים להתכונן לצום, ערב יום כיפור.

מיד עם הגעתם לארץ הם נשלחו למעברה. התמזל מזלם והם קיבלו צריף עשוי מפח בעיר חדרה,  אך למרות שהוא היה מאוד חם ביום ורועש מאד כשירד גשם, הם שמחו בחלקם כיוון שאלו היו תנאים טובים ביחס לשאר העולים.

אחרי שגרו בצריף, העבירו אותם לדירה ביפו בשכונת גבעת עלייה, שם גרו במשך עשר שנים. לפרנסתם הפעילו מכולת שכונתית שבה עבדו כל בני המשפחה.

 

צירפתי תמונה של פנקס מזון שהם קיבלו עם עלייתם לארץ.

 

סבתי מספרת כי בארץ הייתה עוינות רבה מצד הערבים ושהאירועים המפחידים שעברו עליהם בלוב עם הכרזתה של מדינת ישראל חזרו על עצמם גם בארץ.


ביום העצמאות הראשון הייתה צהלה גדולה והיו מעט דגלי ישראל תלויים על בנייני מוסדות כיוון שלקנות דגל היה מאוד יקר. לכן סבתא רבתא שלי לקחה סרטים כחולים ובד לבן ותפרה דגל. היא הרגישה גאווה עצומה וכולם הופתעו שיש לה דגל כיוון שזה היה מאוד יקר. מאז אותו יום היא תלתה אותו בגאווה 57 שנים ביום העצמאות, עד לפני עשר שנים, אז הבאנו לה דגל חדש כי הדגל שהיא תפרה היה כבר קרוע ובלוי. אני מאוד גאה בסבתא רבתא שלי על הנחישות שלה בכל דרכה.



כיום סבתא רבתא שלי בת 94 וחיה בבת-ים.

 

קשרים
תמונת פרופיל
קישורים
אלבומים תמונות
גלריית וידאו
קהילות
הצג רשימה של כל הקהילות>
הצג עוד>
הצג דף הקודם
מחוות | נרות
שלח
שלח מחווה
הוסף מדבקה
Haim Maor
text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text
Haim Maor
text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text