סיפור חיים
הנצחת דמות- רינה צ'צ'קס אקסלברד
רינה נולדה בתאריך 6.12.1933, בעיירה פינסק שבפולין.
רינה ילדה יחידה לאביה יצחק שהיה מהנדס, ואמה מניה שעבדה בבית המשפט העליון כפקידה. מעמדה הכלכלי והחברתי של משפחתה היה מאוד גבוה, היו בבעלותה בית חרושת לעצים וטחנת קמח, וקרובי משפחתה היו מאוד משכילים ומצליחים והתגוררו בפינסק ובוורשה.
כשרינה הייתה בת 6, הרוסים כבשו את פינסק, ומאחר והם היו מאוד קומוניסטים ואילו משפחתה של רינה הייתה עשירה, הם ראו את עושרם כפשע וניסו לגרשם לרוסיה, אך מאחר והמשפחה הייתה מקושרת הם הצליחו להפעיל קשרים, ובאמצעות שוחד הצליחו להישאר בביתם בפינסק.
בערב ה-4.7.941, בו כבשו הנאצים את פינסק, רינה מספרת כי נשמעו יריות רבות, פיצוצים ושריקות, והיא והוריה הסתתרו במרתף. רינה שמעה כי הגרמנים כבשו את העיר אך לא הבינה מה משמעות הדבר, ומה בדיוק קורה סביבה. מיד עם הכיבוש החלו עם חוקי הנאצים: רינה מספרת כי תחילה נאסר על היהודים ללכת על המדרכה, ונדרש מהם ללכת על הכביש, היה קשה מאוד ללכת על הכבישים גם מבחינה פיזית משום שהכבישים באותה התקופה היו מרוצפים באבנים.
לאחר מכן, היהודים נדרשו לענוד טלאי צהוב, רינה מספרת כי אמה שהייתה אישה חזקה מאוד וגיבורה אמיתית, הייתה מודדת את הטלאי בבית מסתכלת במראה, מתחילה לרקוד ולשאול את רינה "נו, מתאים לי הטלאי הצהוב?".
ב-5.8.1941, בעקבות פקודה של היטלר לחסל את כל יהודי פינסק, תפסו את אביה ברחוב ולקחו אותו עוד אלפי גברים למחנות עבודה ובורות ירי, מאז הוא לא חזר. רינה זוכרת שהייתה מחבקת את המעיל של אביה שנשאר בבית ומריחה אותו ולא נותנת לאף אחד לגעת בו, והייתה אומרת לכולם שזה המעיל של אבא ואבא עוד יחזור והוא ילבש את המעיל שלו, היא לא יודעת אם גם הם ציפו שיחזור. יצחק אביה היה בן 30 במותו.
מאוחר יותר גם את סבה באו לקחת מבית המשפחה, רינה אהבה מאוד את סבה ופחדה שהוא יעלם כמו אביה, לכן רצה אחריו ורצתה ללכת איתו. רינה הייתה בת 7 בלבד והנאצים רצו לקחת גם אותה, מאחר והייתה לה תספורת קצרה והיא נראתה כמו בן. היא מספרת כי לקחו את כל הבנים בפינסק, פעוטות וזקנים. אמה רצה החוצה אחריה, הורידה לה את המכנסיים ואמרה לגרמנים שלא יקחו אותה , שהיא בת. בכמה ימים בלבד, כמעט ולא נותרו בנים בפינסק, העיר כולה הייתה נשים וילדות.
בתאריך ה1.5.1942, רינה נלקחה לגטו עם אמה וסבתה. גטו פינסק היה בעצם רחוב בפינסק שגודר בתיל. רינה התגוררה שם בבית קטן עם משפחות נוספות. רינה שרדה את הרעב הקשה בגטו בזכות אימה, שעבדה כמובילת קבוצות לעבודה מחוץ לשערי הגטו ובחזרה, וכך הייתה מבריחה לרינה לחם וחמאה שהייתה מקבלת מידידים גויים של המשפחה שרצו לעזור. אמה הייתה חוזרת לגטו דרך פרצה בגדר, כיוון שאם השומרים היו מוצאים עליה את האוכל הם היו יורים בה. רינה הייתה מחכה לה שתחזור, ובודקת שהשטח פנוי מגרמנים, מסמנת לאימה ומסייעת לה להיכנס על ידי הרמת חוטי התיל. רינה מעידה על דברים קשים שראתה וחוותה בגטו- אנשים שאיבדו את דעתם, אנשים גוססים ומורעבים, ילדים פצועים..רינה זוכרת שכאשר היה יום יפה והשמש זרחה, זה היה הדבר הכי נורא, כי אז תמיד אמרו בגטו "השמש זורחת, אבל, לא זורחת בשבילנו".
בוקר אחד, נשמעו בקרוז קריאות "כל היהודים לבוא למגרש" . היה ברור לאמה שזו אקציה, ורינה יחד עם אמה, סבתה ועוד אנשים ירדו למחבוא, מן חד חדר סודי מתחת לארונות המטבח שהיה בביתם בגטו. הן הסתתרו במחבוא שבועיים, מעט האוכל שהיה להם אזל במהרה, והן כמעט ולא אכלו דבר ושתו מי כביסה. המצב היה קשה ואילו היו נשארות עוד במחבוא לא היו שורדות בגלל הרעב. לכן, לילה אחד, אמה אמרה לה "רנצ'קה, בואי, אנחנו הולכות" סבתה שהייתה אז במצב ממש קשה עקב גילה ותנאי החיים הקשים אמרה להם ללכת, כי להן עוד אולי יש סיכוי להינצל. סבתה לא שרדה.
רינה ואימה ברחו לביתם בו התגוררו לפני המעבר לגטו, רינה מספרת שבדרך לביתם הן עברו בחצרות בתים, ושם דלק אור,ניגן רדיו, אנשים דיברו בחופשיות, אכלו.בניגוד מוחלט למציאות בה רינה ואימה חיו. רינה שכחה שקיימת מציאות כזו ולא תיארה לעצמה שכך אנשים אחרים חיים.
בביתם, עוזרת הבית הנוצרייה של המשפחה, שורא, התגוררה עם בנותיה.
רינה ואימה דפקו בדלת, שורא לא טרקה אותה בפניהם, ואמה ביקשה ממנה שתתן להן להישאר רק היום, ובלילה כבר ילכו.
שורא הכניסה אותן, הובילה אותן לחדר למעלה, הרימה פתח קטן ברצפה הכניסה אותן פנימה ושם חיכו להן אחיו של אביה מורשה וחברו. מסתבר שהן הכינו את המחבוא מבעוד מועד. הם נשארו במחבוא כ18 חודשים, ארבעה אנשים..המחבוא היה קטן וצפוף מאוד ולא היה אפשרי אפילו לעמוד או לשבת שם, רק לשכב. המחבוא היה בעצם חור ברצפה מתחת לאח שבו נהגו לאחסן את העצים. במהלך החודשים פעמים רבות גרמנים הגיעו לבית, והם בהמון המון מזל ניצלו. רינה מספרת כי יום אחד נשמעו דפיקות חזקות וחייתיות על הדלת, והנאצים נכנסו עם כלבים לערוך חיפוש בביתם..כלבתה האהובה של רינה, שילדה ממש באותם ימים, הצילה את חייהם, בכך שכאשר הגרמנים וכלביהם התקרבו לקומה למעלה (שם היה המחבוא), רינה אימה דודה וחברו שבדיוק יצאו החוצה כדי להתמתח (לא יכלו אפילו לעמוד במחבוא מרוב צפיפות) נכנסו במהרה למחבוא וסגרו את המכסה לחור אך לא הספיקו לכסותו, כלבתה שרצתה לגונן על הגורים שלה ולא נתנה לאף אחד להתקרב לקחה את המגבת עליה ישבו הגורים ואת הגורים עצמם והסיתה אוץם לחדר בו היה המחבוא, והניחה את המגבת ממש על המכסה, וכך גם לא ראו את הבור, וגם לא יכלו להתקרב מאחר והכלבה תקפה כל מי שהעז להתקרב לגוריה.
במחבוא, היה להם רימון, ורינה מתארת שהיא השלימה עם העובדה שהם עלולים למות, אך פחדה לראות איך היא מתה..משאלתה הגדולה ביותר הייתה לא לרות איך היא מתה, לכן הרימון היה הקמע שלהם, כי דודה הבטיח לה שם יתפסו אותם הוא יפוצץ את הרימון, והם יתפוצצו וזהו, ולא יאו איך הם הורגים אותם.
כשהרוסים כבשו את פינסק בשנת 1944, רינה ואימה נסעו לבית ריק של המשפחה במטרה לחפש קרובים, הם מצאו את הבית ריק ועברו אליו. אמה חזרה לעבודתה בבית המשפט העליון ורינה נכנסה ישר לכיתה ג', לפני כן לא הייתה בבית ספר, אך אמה לימדה אותה לקרוא ולכתוב בפולנית ורוסית כאשר הן שהו במחבוא. מהעיר פינסק חוסלו כ30,000 יהודים, כ-11 בלבד שרדו, והיא וילד נוסף היו הילדים היחידים ששרדו מהעיר.
בשנת 1945 הן חברו לקבוצת יהודים קטנה מאוד, ברחו מהרוסים והחלו את מסען לעבר ארץ ישראל על גבי גגות של רכבות, דרך ערים וכפרים בפולין ובאיטליה, ישנו במקומות מזדמנים, על הרצפה, ברחובות.. עד לקבלת ה"סרטיפיקט" "בזכות" היותה של רינה חצי יתומה, והן עלו לארץ באנייה עם יתומים רבים. הדרך לישראל ארכה כחצי שנה ובנובמבר 1945 הן הגיעו. רינה מספרת שהיתה ציונית, ומאז שהייתה ילדה קטנה הייתה לה מעין זיקה לארץ ישראל, היא לא יודעת למה באמת, אבל היא כל כך רצתה להגיע לישראל, וכשר הן הגיעו והיה אז המנד הבריטי והיא ראתה את דגל בריטניה היא שאלה את אימה בבהלה מה זה הדגל הבריטי, כיוון שאז היא לא ידעה שעוד אין ארץ ישראל ותמיד חשבה לעצמה שארץ ישראל היא ארץ ישראל רק שלנו, כלומר של היהודים.
עם עלייתן לארץ ישראל, רינה נשלחה לחברת הילדים בקיבוץ דפנה, ולאימה היה קשה להיקלט ותהליך ההיקלטות שלה ארך זמן. רינה ואימה היו יחידות מבני משפחתן ששרדו, ובין 11 היחידות ששרדו מהעיר פינסק.
רינה למדה בארץ בבית ספרבארץ, ולאחר שסיימה את התיכון למדה בסמינר למורות. רינה התגייסה לצה"ל בשנת 1952 ושירתה בלשכת הרמטכ"ל ובשלישות הראשית. בשנת 197 רינה נישאה לדוד צ'צ'קס אקסלברד, ניצול שואה וניצול 12 שנים בסיביר שכל משפחתו נספתה בשואה. רינה מספרת כי דוד היה גיבור ונלחם בגרמנים, פוצץ רכבות ופעל רבות להצלת יהודים וסיוע ליהודים במהלך השואה. רינה ודוד עברו לכרכור ושם הקימו את ביתם.
רינה עבדה כגננת במשך 35 שנים וחינכה מאות ילדים שעד היום זוכרים אותה ומתרגשים לפגוש אותה ולהיזכר ביחס החם והאוהב והחינוך המיוחד שקיבלו ממנה. רינה ודוד החליטו לנצח את הנאצים ולהקים משפחה חדשה וגדולה, הביאו לעולם כ7 ילדים ובינים אפילו שלישייה!.
בשנת 2002 דוד נפטר.
כיום יש לרינה נכדים רבים מאוד ואפילו נינה בת 4 חודשים.
בכל שנה, המשפחה המורחבת, יחד עם חברים ומכרים מצטרפים לטקס יום השואה השנתי. הטקס הוא מסורת משפחתית רבת שנים, כל שנה בן משפחה חר מספר ומדבר במהלך הטקס על תולדות המשפחה בשואה. לאחר מכן נפגשים כולם בבית של רינה ודוד ועושים "ארוחת חג". רינה נוהגת לומר כי זה החג שלה- "חג הניצחון על היטלר".
