עבודת הנצחה
( אדריאן מנדלסון, יא'1)
שם הדמות: ליפמן שניידר
הקרבה: סבא מצד אמא
תאריך לידה + מקום: 15.3.1927 ,חלם, פולין
מקום המגורים במהלך המלחמה: חלם וריוביץ
הסיפור לפני המלחמה: לאמו של סבי קראו ברכה ולאביו קראו שלמה. לסבא שלי היה שני אחים ושתי אחיות ומשפחה מורחבת גדולה .לאחות הגדולה קראו אסתר , אחריה - משה (שאני קרוי על שמו) , אחריו -דריזה והצעיר ביותר היה שמואל, אחיו של סבי. בין השניים ובניהם היה קשר חזק מאוד. המשפחה הייתה מוכרת בחלם. היה להם מעין אחוזה, בה התגוררו רוב בני המשפחה המורחבת. סבו של סבי היה סוחר עצים ושמו היה אביש ציציבר שניידר. משפחת סבי הייתה היחידה מבין כל המשפחה המורחבת שגרה בדירה נפרדת מהאחוזה .ההורים של סבי ניהלו את המכולת המשפחתית, שהייתה שייכת לסבתא רבא שלי .עד לפרוץ המלחמה הם חיו חיים שלווים ומאושרים עם דגש על ערך המשפחתיות. סבי היה שובב גדול, ולכן לא קיבלו אותו ללמוד ב"חדר" כנהוג, ולכן נשלח ללמוד בביה"ס נוצרי, שם למד את מנהגי הנוצרים (מה שיעזור לו להידמות לנוצרי בתקופת המלחמה). אהבתו של סבי לאמו הייתה טוטלית והיא הייתה כל עולמו.
הסיפור במהלך המלחמה: ב- 1.1.1939 נכנסו הגרמנים לפולין ולאחר כמה ימים לקחה האחות דריזה רכבת לבקר את דודה, ומאז לא חזרה,( גם לאחר המלחמה ועד ליום מותו של סבי הוא ניסה לחפש אותה ובסופו של דבר גילה שהיא "התגלגלה" למאידנק, ושם נרצחה ).שבועות ספורים לאחר תחילת המלחמה כל הגברים היהודים בחלם נלקחו למין צעדה שהייתה אקציה ראשונית בחלם. במהלך הצעדה מי שהלך לאט מדי- נורה כדי לא לעכב את כולם, ומי שהלך מהר מדי- נורה מחשד שיברח. לאחר האקציה משה ושלמה חזרו מותשים ובפעם הראשונה הבינו את משמעות המלחמה ואת כוחם של הנאצים .לאחר הצעדה החליט שלמה שהוא חייב לעשות כל שביכולתו כדי להציל את המשפחה . אט אט התחילו החיים בחלם להשתנות; הגרמנים החלו לקחת את היהודים ולהעבירם לגטו של חלם. התנאים בגטו היו קשים מאוד ולרוב ברכה ושמואל התחבאו במהלך היום בגלל האקציות של הנאצים , שכללו בעיקר פריצה לבתים וירי ביהודים ללא סיבה. אסתר ומשה מצאו עבודה בגטו. סבו של סבי היה יכול לנוע בחופשיות מחוץ לגטו ובתוכו, מכיוון שהיה דמות חשובה ומכובדת מאוד בקהילה. הוא הצליח למצוא מישהו שיזייף תעודות אריות לכל המשפחה במחיר גבוה ביותר, "יעלה כמה שיעלה" אמר שלמה לסבי. עד להנפקת התעודות שלמה מצא דירת מסתור אצל אחת מהלקוחות הקבועות של המכולת המשפחתית- גב' קובלסקה, שהסכימה להחביא את כולם בדירתה עם שני בניה תמורת סכום כסף מסוים.,סבי כתב בספרו ש"המזל הגיעה בצורת גב' קובלסקה". שלמה אמר לכל הילדים להתאמן כל יום ביציאה ובחזרה מהגטו, כדי שמעבר לדירת המסתור יעשו זאת במהירות הגבוהה ביותר ובלי הסתכנויות מיותרות. נקבע כי ברגע שיגיעו לדירת המסתור יחליפו בגדיהם, את הנעליים וילבשו מעילי פרווה. כיוון שליהודים לא היה כסף לרכישות כאלו, הניחו, לא ידעו כי הם יהודים. שלמה קרא למבצע הזה "operation feinmachen "(מבצע להתחפש) .ב- 6.11.42 החליטו הגרמנים לחסל את גטו חלם. שלמה הבין כי זו ההזדמנות לברוח לדירת מסתור ובגלל מספרם הרב של חיילי האס. אס החליט שהכי נכון שכל אחד ילך לבדו לדירה ושם ייפגשו. סבי היה הראשון להגיע ועדיין לא ידע שהוא גם היחיד שיגיע. במשך כמה ימים חיפש סבי בכל חלם את המשפחה ,ובינתיים גב' קובלסקה נתנה לו אוכל. כעבור שבוע הגיעה אישה עם התעודות המזויפות של סבי ושל משה . האישה שאלה את סבי :"מי אתה?" והוא ענה לה: "ליפמן שניידר" והיא אמרה לו "כבר לא..." מעתה אתה ולדק זימזיק"..."נולדת בוורשה ואתה נוצרי"
סבי הבין כי עליו למצוא עבודה אך בגלל החשש שאנשים יזהו אותו מהמכולת החליט לעזוב. הוא התייעץ עם שני הבנים של גב קובלסקה והם סיפרו לו שבעיירה הקרובה לחלם (ריוביץ) יש מפעל להכנת סלק סוכר ובוודאי מחפשים עובדים . סבי נסע למפעל וסיפר שנולד בוורשה והוריו עצורים ע"י הנאצים. הוא התקבל לעבודה. כל יום סבי היה נוסע אחרי העבודה לגב' קובלסקה בכדי לראות אם אחד מבני המשפחה הגיע הביתה. שמואל סיפר שכולם, לבד ממשה, התחבאו במחסן בגטו ששלמה הכין מראש. משה ניסה עם חבריו לברוח מהגטו אך נורה מיד. הנאצים מצאו את המחסן ועצרו את כולם. שמואל ושלמה הועברו למחנה עבודה לגברים וברכה ואסתר הועברו למחנה עבודה לנשים. שלמה ביקש משמואל לברוח בכל יום מהמחנה לדירת המסתור בכדי לבדוק אם אסתר וברכה הגיעו כבר. יום אחד חזר שמואל וראה את אסתר וברכה שהצליחו לברוח. שמואל אמר לשלמה שכולם בדירה, אך בבוקר הבריחה המתוכננת העלו את יושבי המחנה למשאיות ורצחו את כולם. גב' קובלסקה לא הסכימה להחזיר את שמואל בגלל הסיכון שימצאו אותם ובגלל מצבה הנפשי הקשה של ברכה החליטו אסתר, שמואל וברכה ללכת אל הגטו של ריוביץ, שהיה קרוב למפעל הסוכר. סבי הבריח להם אוכל נוסף אל תוך הגטו. יום אחד כששמואל יצא מהגטו חייל גרמני ביקש ממנו להסתובב, ושמואל החל לרוץ מתוך פחד ונורה במקום. דבר זה שבר את האמא לגמרי. סבי נסע לוורשה להשיג התעודות המזויפות שלא הגיעו, אך האמא לא רצתה לעזוב את הגטו, ואסתר לא רצתה לעזוב את האמא. יום אחד סבי עמד בתור בקנטינה של המפעל ושמע דיבורים מכוונים של אנשי המפעל, שידעו את עובדת היותו יהודי. לדבריהם הגיע לדירה של אסתר וברכה קצין אס. אס שאמר להם לקום ולארוז את החפצים. האמא לא יכלה לקום והקצין סטר לה והפיל אותה על הרצפה. אסתר שרטה אותו בפנים והוא ירה באמא בראש וירה באסתר בבטן ונתן לה לדמם כמה ימים. סבי רץ לשירותים ובכה אך יצא לאחר כמה ודקות והתנהג רגיל כי היה חייב. הוא כתב בספרו: "ברגע הזה הבנתי שאני לבד בחיים"...
סבי הכיר בחור בשם יוסף שהפך לחברו הטוב ביותר. יוסף סידר לו דירה בריוביץ והיה חברו הטוב לאורך שנות המלחמה. ההתמודדות היום יומית של סבי הייתה קשה כששוב ושוב נשאל על ידי שומר המפעל על מגוריו בוורשה והתקשה להסתיר את עובדת היותו יהודי במקלחות וברחצה באגם. סבי בחכמה רבה ,במזל ובעזרה של אנשים טובים הצליח להעביר את שאר שנות המלחמה בריוביץ ובעבודה במפעל.
הסיפור לאחר המלחמה:
לאחר שהרוסים שחררו את ריוביץ וחלם החל סבי לחפש קרובי משפחה בפולין אך בגלל שהפולנים רדפו את היהודים שניצלו- הוא החליט לברוח מפולין. הוא מצא אנשים שמבריחים אנשים אל מעבר לגבול בתוך משאית . סבי ישב בספסל האחורי עם רומק קנובלוך ודיבר איתו והתחבר אליו. המשאית נתפסה ליד הגבול עם אוסטריה וסבי הצליח להרים את הברזנט ולברוח. את שאר המשאית הכניסו לכלא. לאחר כמה ימים בכלא הגיע יום המשפט שלהם ופתאום סבי נכנס עם חליפה ועורך דין והצליח לשחרר את כולם. סבי ורומק נסעו לגרמניה , משם נסע רומק לברצלונה לצורך עסקים, חזר ולקח את סבי איתו והם גרו שם שנתיים ושנתיים במילאנו. סבי לגרמניה ומצא דוד רחוק ששרד את המלחמה, והם התגוררו במינכן כמה שנים. סבי נהג לבוא לביקורים בארץ בכדי לראות את החברים שלו ש"עשו עלייה". יום אחד הלך למסיבה של חבר ושם הכיר את סבתי . הם התחתנו ועברו לגרמניה, שם נולדו אמי דודי ודודתי . לאחר 13 שנה עשו עלייה .
בשנת 2000 סבי נפטר מסרטן ריאות כשהיה בן 73.
תמונות מספרו של סבי
סבו וסבתו של סבי
"ולאדק זה רק שם זמני"(ספרו של סבי)
.
