האחד " בת כזאת רצינו" (סיפור על תולדות חייה בתקופת
השואה והעלייה לארץ.)
והשני "קולות מהיער השחור" (סיפורה של יהדות צ'ורטקוב)
מרטה גורן נולדה בפולין בשנת 1935 בעיר צ'ורטקוב שבמזרח פולין, צ'ורטקוב היא עיירה שיהודים גרו בה מאות שנים יחד עם תושבי המקום הפולנים, יהודי העיר דיברו אידיש ופולנית, ורבים גם עברית.
ברחוב רינק 3 עמד בית דירות .
בקומה השלישית גרו סבא של מרטה , יצחק וסבתא של מרטה, מוניה שטרנשוס עם בתם דודה של מרטה יהודית. (יהודית היא סבתא שלי המתגוררת כיום בגבעתיים והיא בגיל 90 צלולה בדעתה ומתפקדת בטורח עצמאי )
.
בקומה הראשונה של בית הדירות עמדה חנות של סבא שלה.
במקומה השנייה התגוררה משפחת ויטנר : אמא של מרטה , נטי , אבא של מרטה , ישראל וביתם הקטנה שנולדה רק 4 שנים לפני המלחמה מרטה.
מרטה זוכרת משנותיה הראשונות בחיים זיכרונות נעימים כמו טיולים ביער השחור שנמצא ליד העיר עם אבא , ביקור בבית הכנסת , האוכל של סבתא ואת אמא שלה שהייתה לפי דבריה יפה וחכמה מאד.לפני שהיא הכירה את אבא של מרטה היא למדה רוקחות בוינה שבאוסטריה וכשחזרה לצ'ורטקוב התחילה לעבוד בבית המרקחת ברחוב הראשי בעיר שהיה מחוץ לגטו.
כשהייתה מרטה בת 4 בשנת 1939 כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה השתנו חייה.
הוריה והיא עברו לגור בגטו, בבית קטן של שני חדרים שלא נכנסו בו חצי מהרהיטים הישנים.
כבר עברו להן שנתיים מחייה של מרטה שלא הבינה מדוע הכל השתנה.
בשנת 1941 שמעה אמא של מרטה שהגרמנים מחפשים נערות מקומיות ובריאות כדי לשלוח אותן למחנה עבודה בגרמניה.היא חשבה שזוהי הזדמנות להציל את יהודית (סבתא שלי) .היא פנתה לחברה פולניה שעבדה במשרד הגסטאפו ובקשה ממנה את הטופס המתאים .חברתה הביאה לה טופס ריק ואמרה לה שעלייה למלא את הפרטים . בערב של אותו יום הייתה ארוחה משפחתית , בסיום הארוחה סבא הניח את ידו על ידה של יהודית ואמר לה , יש לנטי משהו חשוב לספר לך.
נטי סיפרה לסבתא שלי, יהודית על ההזדמנות לשלח אותה למחנה עבודה בגרמניה, בהמשך השנים יהודית תתחזה לנערה מקומית ואף אחד לא ידע במחנה העבודה שהיא יהודייה וכך היא הצליחה להישאר בחיים ולעלות לארץ בסיום המלחמה.
מרטה מספרת על יום אחד שהוציאה אותה אמא מהגטו כדי להתלוות אלייה לעבודה בבית המרקחת, נטי אמרה לה ללכת זקוף ולהסתכל לאנשים בעיניים כדי שיחשבו שהיא מקומית כי היה אסור ליהודים לצאת מחוץ לגטו ואם היו תופסים אותה היא הייתה מקבלת עונשים.
הן נכנסו לבית המרקחת ונטי אמרה לה שעוד כמה דקות החנות נפתחת וקראה לה לבוא למרתף הגדול של בית המרקחת לראות איפה להיות , מרטה אינה הבינה מדוע אינה יכולה להיות עם אמא שלה בזמן העבודה אך אמא שלה הסבירה לה שזה מסוכן ואמרה לה שאיש לא יודע שאת כאן , אסור לך לעלות למעלה במדרגות או לפתוח את הדלת ואם את שומעת רעשים תסתתרי בארון.
בסוף אותו יום הגיעה נטי למרתף והשכיבה את מרטה על המיטה והודיעה לה בהודעה חגיגית " לכבוד הוא לי בשעה מיוחדת זו ובמקום מיוחד זה לפתוח את בית הספר של מרטה" , נטי הסבירה שמיכוון שהמצב ניהיה קשה ומסוכן בגטו היא תשאר פה איתה ולא תחזור ובזמן הזה היא תלמד אותה את כל הדברים הבסיסים שילדה בגילה צריכה לדעת כמו קרוא וכתוב , ספרות , מדעים , מתמטיקה וכו.
מרטה שאלה עד מתי נשאר פה ? ונטי ענתה לה , ככל האפשר.
כך במהלך מספר חודשים חיה מרטה במרתף של בית המרקחת עד שלילה אחד הודיעה לה אמא כי עליהן להיפרד!
מרטה לא הבינה מדוע , נטי הסבירה לה שהמצב מחמיר ואין כבר יהודים בגטו והגרמנים הכריזו כי צ'ורטקוב היא אזור נקי מיהודי וכל יהודי שייתפס גזר דינו מוות.
היא אמרה למרטה לא לדאוג , קודם מרטה תיסע ואחר כך היא תצטרף אליה, מרטה לא הבינה , לנסוע לאן?
לוורשה ! ענתה נטי.
מרטה נלחצה, וורשה היא מקום רוק ועם מי תיסע ?
נטי ענתה לה שהיא תיסע ביחד עם לידקה , הבת של אנה ויוזף שולץ שהתגוררו בוורשה והם מכרים טובים של אבא של מרטה ומסכימים שהיא תתגורר שם.
בששת הימים הבאים למדה מרטה את זהותה החדשה מהיום שמה היה כריסטינה גריניביץ' וכולם מכנים אותה קרישה!
היא נולדה בכפר והיא נוצרייה קתולית שמבקרת כל יום ראשון בכנסייה , היא יודעת להתפלל , אביה הוא אח של אנה שולץ שגרה בוורשה ואמא שלה חולה מאד ואין אפשרות לטפל בה .
נטי הכתיבה לה מה להגיד ואיך להתנהג למקרה שהיא תתעכב בהגעתה היא אמרה למרטה במקרה של געגוע או עצב " תבכי לתוך הכרית בשקט כדי שלא ישמעו אותך, אל תכתבי לי מכתבים אני אכתוב לך"
וכך קרה לאחר כמה ימים אמא של מרטה הכינה אותה שמה לה בגדים יפים , שרשרת עם צלב והם יצאו לכיוון תחנת הרכבת . מרטה בכתה כל הדרך ואמא שלה שלה כעסה עלייה ואמרה לה להיראות שמחה.
לידקה ירדה מהרכבת, היא הייתה יפה מאד ונחמדה , היא שאלה את מרטה מה שמה , מרטה לא ידעה מה לענות , האם ההצגה כבר מתחילה? היא הסתכלה לנטי ונטי הנהנה את ראשה ומעכשיו הבינה מרטה שאיננה עוד מרטה אלא קרישה.
שריקת הרכבת נשמעה ומרטה נפרדה מאמא שלה , הדמעות כמעט פרצו מעינייה אך היא עצרה אותן במאמץ.
בדרך אמרה לידקה למרטה שכאשר ירדו עלייה לרוץ בני משפחת שולץ שיחכו לה בתחנה ולחבק אותם שלא יחשדו ויחשבו שחזרה מטיול, וכך קרה , לאחר הפגישה הביאו אותה לבית החדש שלה ומרטה החלה את חייה החדשים.
עם הזמן הבינה מרטה איך עלייה להתנהג בוורשה , היא ידעה שבוורשה אין יהודים וכולם בגטו ולכן אסור שידעו שהיא יהודייה , היא הייתה הולכת לתפילות בכנסייה ועשתה כל דבר שאמרו לו.
לאט לאט הכירה מרטה את הילדים בחצר המשחקים ליד הבית שלה והם קיבלו אותה ולימדו אותה משחקים כמו משחקי כדור , קלאס , קפיצה בחבל וכך השתלבה בחבורה.
כעבור חודשיים הצטרפה מרטה לבית הספר, היא הייתה תלמידה טובה מכיוון שלמדה הרבה דברים בזמן שהייתה במרתף בית המרקחת עם אמא.
יום אחד נסעה גברת שולץ לצ'ורטקוב להביא פירות שאין בוורשה, מרטה קיוותה שהיא תביא גם את אמא של שהרבה זמן לא כתבה לה מכתבים , אך כשחזרה אמרה גברת שולץ שאין יותר יהודים בצ'ורטקוב אך אומרים כי אמא שלה עברה להסתתר באחד הכפרים , באותו לילה מספרת מרטה כי בכתה לתוך הכרית.
בתחילת 1944 בחג המולד פתאום נשמעו דפיקות בדלת, בפתח עמדו 2 חיילים גרמנים שלקחו את מרטה , את אנה ויוזף שולץ ,לידקה ואת צ'פלינסקה(הסייעת של המשפחה שהייתה מאד מקושרת עם מרטה) למפקדה של הגסטאפו הגרמני בוורשה.
הקצין שאל את מר שולץ , יש שמועות כי הילדה הזאת , הצביע על מרטה, היא יהודייה.
כולם הכחישו וניסו להוכיח לקצין כי הוא טועה.
הקצין ביקש מכולם ללכת והשאיר את מרוה לחקירה, בחקירה שאלו אותה הכל על אודותיה , מרטה דבקה לסיפור הכיסוי שלה ולא נפחה בתרגילי הקצינים. הקצינים לא נתנו לה לאכול במשך כמה ימים, אחד הקצינים הגיע עם כריך והבטיח למרטה כי אם תודה שהיא יהודייה ייתן לה את כל הכריך , מרטה לא נשברה ולא אכלה מהכריך גם לאחר שזרק אותו על הרצפה ויצא מהחדר.
ביום למחרת שוחררה מרטה, כשחזרה כולם היו באושר ושמחו ואמרו לי כי ידעו שאפשר לסמוך עלייה ושהם גאים בה. משפחת שולץ ידעה שאם מרטה הייתה מספרת את האמת העונש שלהם היה עונש מוות.
הקיץ הגיע, ונטי עדיין לא הגעה, יום אחד בזמן שאנה ולידקה נסעו למזרח לקניות , מרטה חזרה מחברתה לכיוון הבית, כאשר הייתה כמה בתים ליד ביתה היא שמעה יריות ורעש של פצצות מעבר לנהר שעובר ליד העיר, היא רצה בבהלה הביתה ובפתח הדירה פגשה את יוזף שולץ, היא שאלה אותו מה קרה? הוא ענה לה כי פרץ מרד של הפולנים נגד הכובש הגרמני בהתרגשות רבה ורץ לכיוון הרחוב , מאז לא חזר ואיש אינו יודע מה עלה בגורלו.
באותו הערב הופצצה ורשה מהאוויר גברת צ'פלינסקה ומרטה רצו למקלט בשכונה , כמה דקות אחר כך פרץ כח גרמני את דלת המקלט וחייל גרמני השליך רימון אל תוך עשרות האנשים שעמדו שם , רגע לפני הפיצוץ הפילה גברת צ'פלינסקה את מרטה על הרצפה ונשכבה עלייה כדי שלא תפגע, במזל אף אחת מהן לא נפגעה וישר רחק כך הן רצו הביתה, במשך כמה לילות הן ישנו מתחת למיטות כדי להסתתר עד שהחיילים הגרמנים פרצו לדירה ובאיומי רובה הוציאו אותן לרחוב.
ברחוב עמדו המונים שגורשו מבתיהם , כולם נצטוו ללכת.
הם הלכו 3 ימים עד שהגיעו למחנה מגודר ונעמדו לפני השער , ככל שהתור לכניסה קטן עברה השמועה שמפרידים בין המבוגרים לילדים בכניסה, גברת צ'פלינסקה משכה את מרטה לסוף התור בטענה כי עדיף להיכנס בחושך.
לצ'פלינסקה היה מעיל שחור וגדול היא בקשה ממרטה להיכנס פנימה ולחבק אותה חזק מאד ולא להוציא מילה , היא סגרה עלייה את המעיל וככה נכנסו בשער, לחיילים הגרמנים העייפים לא היה כח לבדוק את הגברת השמנה שנכנסה ונתנו לה לעבור, הן הגיעו לצריף גדול בו היו הרבה מזרונים הן קרעו את אחד המזרונים ומרטה התחבאה בפנים.
ככה כמה ימים הייתה יוצאת צ'פלינסקה כל בוקר לעבוד ומרטה לא הייתה יוצאת מהמזקן ולא אכלה דבר, לילה אחד חזרה צ'פלינסקה עם 2 מטבעות זהב ואמרה למרטה לבוא איתה, מרטה מספרת שהיא דיברה עם השומר ותוך כמה דקות בעזרת שוחד הצליחו לצאת מהשער, הן הלכו כל הלילה , בבוקר עלו לרכבת לכיוון העיק קרקוב,הן הגיעו לכפר קטן והתארחו אצל מכרים של צ'פלינסקה שבלית ברירה הסכימו לשכן אותן במרתף של הבית.
כך במשך כמה חודשים הן חיו , מרה חלתה , גופה התמלא בכינים ופצעים אך החזיקה מעמד.
בוקר אחד הגיעה צ'פלינסקה וצעקה , המלחמה נגמרה! הגרמנים נסוגים, אך עדיין מסוכן לצאת מהמרתף , היא אמרה למרטה שהיא הולכת לנסוע לוורשה לראות מה קורה שם ולהשיג אוכל לשתיהן , היא אמרה שתיסע ל 6 שבועות .
לאחר 6 שבועות בדיוק חזרה ובידה בגדים, תחתונים, שמלה ונעליים. מרטה עלתה מהמרתף הן התלבשו ויצאו לוורשה.
במהלך הנסיעה חשבה מרטה על אמא שלה ומה עלה בגורלה? למה לא הגיעה? , בשלב זה הבינה כי אבא שלה נרצח ע"י הגרמנים ואמא שלה נסתה להקל עלייה וספרה לה שנסע מעבר להרים.
גברת צ'פלינסקה הסיתה את דעתה של מרטה ואמרה לה יש לי דבר נוראי לספר לך , מותר לך לבכות ולצרוח אמרה , היא נאנחה ואמרה : " אמא שלך איננה היא לא תחזור עוד" . מרטה לא ידעה איך להגניב ולראשונה שמעה את הסיפור של אמא שלה , אשר עברה בין כפר לכפר בניסיון להשגיב תעודה מתאימה עד שהלשינה עלייה משפחה פולנית ונפלה בידי הגרמנים.
כאשר חזרו לוורשה הן לא מצאו אף אחד ממשפחת שולץ, לא היה להן אוכל או בגדים ומרטה ניסתה לעזור ולתמוך כלכלית.
בקצה הרחוב היה מקום למלא דליים של מים , תמיד היה שם תור ארוך , מרטה היתה מתגנבת דרך האנשים , ממלאת את הדליים ואז חוזרת לסוף התור ומציעה למכירה את המים תמורת לחם או כסף וכך הצילחה לתרום.
( יש עוד המשך לסיפור אני צריך פשוט לבקש ממנה לספר לי אותו ואני אשלח)
