דף לכבוד / לזכר
פליקס נוסבאום נולד ב-11בדצמבר 1904 באוסנברוק, גרמניה. למד ציור בהמבורג, ברלין ורומא. חלק ניכר מיצירותיו עוסק במוראות המלחמה והשמדת היהודים באירופה . במהלך המלחמה ברח לבלגיה בתקווה להינצל מידי הנאצים . בבלגיה המשיך לצייר בזהות מוסתרת במשך כשלוש שנים עד שנתפס בידי הנאצים ונשלח למחנה המעצר סן סיפריאן בצרפת . ב־ 1944 נשלח למחנה הריכוז אושוויץ , שם נרצח. העובדה שנוסבאום פעל במסתור, תוך שהוא מותיר את יצירותיו אצל אנשים שונים בתקופה מלאת תהפוכות הקשתה על משימת האיסוף וההערכה. משנשלמה משימת החיפוש והשחזור של יצירותיו של נוסבאום זכתה עבודתו להכרה רחבה. עבודותיו בתקופה שהייתו במחנה סן סיפריאן מצמררות בישירותן ובעומק האימה שהן משקפות .
ב־ 1922 נסע להמבורג מתוך תקווה וציפייה לעסוק בציור עצמו ולא בתפיסות אקדמיות של אומנות הציור . כעבור שנה עבר מהמבורג לברלין שם למד בסטודיו פרטי ציור ופיסול.
ב־ 1925 הרגיש שהשלים את הכשרתו הבסיסית והוא נכון לצאת לדרכו כאמן. ציוריו הראשונים (מרבית הציורים אבדו) מאופיינים בהשפעות מואן גוך - יש דמיון רב במשיכות המכחול ובפלטת הצבעים. לנוסבאום גירסה משלו לציור החמניות המפורסם של ואן גוך , ואף לכמה מציורי הדיוקנאות שלו .
ב־ 1932 זכה נוסבאום במלגת לימוד יוקרתית ונסע לוילה מאסימו ברומא . וילה מאסימו הייתה שלוחה של האקדמיה לאמנות של ברלין . נוסבאום וחברתו לחיים פלקה פלטק התכוונו לשהות ברומא כשנתיים, אך עליית הנאצים לשלטון ב־ 1933 וביקורו של שר התעמולה הגרמני יוזף גבלס הבהירו לנוסבאום שעליו לעזוב בהקדם, מאוחר יותר נשללה מנוסבאום מלגת הלימוד. נוסבאום לא חזר לגרמניה ואת 11 השנים הבאות בילו בני הזוג באיטליה צרפת ובלגיה תוך דאגה וחשש מתמיד לקיומם .
בנאום שנישא לפני 30 אלף תומכים נלהבים של המפלגה הנאצית בכיכר בעיר אוסנברוק באפריל 1933, נאמר: "אין זה קרב נגד היהודים כיהודים אלא הקרב על נשמתה של גרמניה". פיליפ נוסבאום, אב המשפחה, היה פטריוט גרמני גאה שהשתייך לארגון ותיקי מלחמת העולם הראשונה. עם עליית השלטון החדש אולץ לוותר על חברותו בארגון בשל היותו כיהודי. בדברי הפרידה שלו מהארגון אמר: "בפעם האחרונה, חבריי לנשק היקרים, אני מצדיע לכם כחייל מאמן... וגם אם מחקתם אותי מרשימותיכם, אני נשאר על אף הכול עמית..., ואם יקראוני שוב אל הדגל, עומד אני מוכן ומזומן". נוסבאום האב, הפטריוט הגרמני, נודה מנשמתה של גרמניה.
ב- 1934 עזבו הוריו של פליקס, פיליפ ורחל, את עירם, כמו רבים מתושביה היהודים של אוסנברוק. האח הבכור יוסטוס ומשפחתו נשארו בינתיים בעיר כדי לנהל את עסקי המתכת המשגשגים של המשפחה. לאחר שהייה קצרה בשווייץ נסעו ההורים לפגוש את פליקס ברפאלו, עיירת דיג לחופי הריביירה האיטלקית. השמש והמקום השכיחו את המלחמה, ואת קיץ 1934 בילו פליקס והוריו בלי לדעת שזוהי פגישתם האחרונה. מצב רוחו המרומם של פליקס התבטא בצבעים מרנינים ובנושאים נטולי כל דאגה של יצירותיו מתקופה זו.
הוריו של פליקס לא התגברו על געגועיהם לגרמניה ובשנת 1935 הביעו את רצונם לשוב למולדתם, אך בנם פליקס, שהתנגד לכך בעוז, שִכתב את השורה האחרונה בשיר הפרידה של אביו: "ואם יקראוני שוב אל הדגל אני עורק, ודווקא למרחקים".
זו הייתה הפעם היחידה שפליקס התנגד לדעותיו של אביו, שהיה תומכו הרוחני והכלכלי, ושראה בכל ביקורת, אפילו נגד המשטר הנאצי, מעשה אנטי-גרמני. אולם לאחר ששבו הוריו של פליקס לגרמניה, הם נאלצו למכור את ביתם באוסנברוק ולעבור להתגורר בקלן מתוך תקווה כי האנונימיות של העיר הגדולה תגן עליהם.
באותה שנה, עבר נוסבאום עם בת זוגו לפריז שם ביקשו אשרת הגירה לבלגיה. לאחר קשיים מסוימים קיבלו את אשרת ההגירה וב־ 1936 עברו לגור בבלגיה. בבלגיה השהות לא הייתה פשוטה מאחר שהשלטונות הבלגיים ניסו למנוע את הגירת היהודים אליה. בשנת 1939 צייר את אחד מציוריו המוכרים: "הפליט" התמונה מבטאת באופן פשוט וישיר את המצוקה של הפליט היהודי. בתמונה נראה איש יושב שעון על ידיו כשעל שולחן מרוחק מונח גלובוס. התמונה כאילו מבטאת את תיסכולו ואת חוסר הבית שיש במעמד הפליט. את הציור שלח נוסבאום לאביו שהיגר לשווייץ . אביו החביא את התמונה, יחד עם תמונות נוספות, באמסטרדם שבהולנד .
דרכי המשפחה נפרדו. פליקס וחברתו לחיים פלקה פלאטק החליטו שלא לשוב לגרמניה.
היו ברשותם ויזות לצרפת, והם נסעו לפריז בינואר 1935, ומשם לבלגיה, לעיירת הקיט אוסטנדה.
מספר חודשים לאחר מכן הם עברו לגור בביתם של חברים בבריסל.
באוקטובר 1937, נשא פליקס את פלקה לאישה.
אחיו יוסטוס, שנשאר באוסנברוק לנהל את עסקי המשפחה, נאלץ להגר משם ב-1937, עם האריזציה המוחלטת של עסקי יהודים באוסנברוק. ב2- ביולי של אותה השנה הוא, אשתו ובתם מריאנה בת השנתיים ברחו להולנד. שם, עם עוד כמה מהגרים כמותו שנאלצו להגר, הצליח להקים חברה למסחר בגרוטאות. יוסטוס נוסבאום קיבל הרשאה לנוע בתחבורה ציבורית ללא הטלאי הצהוב, ובני הבית חיו באמסטרדם בביטחון יחסי.
עם כיבוש בלגיה והולנד במאי 1940 נאסר פליקס בדירתו ונלקח למחנה סן סיפריאן בדרום צרפת, כמו כל התושבים הזרים. באוגוסט 1940, אחרי שלושה חודשי סבל בתנאים המחפירים בסן סיפריאן, מתוך ייאוש, הגיש פליקס בקשה להחזירו לגרמניה.
בדרכו חזרה, כשהגיע לנקודת המעבר בבורדו, גמלה בלבו ההחלטה לברוח ברכבת נוסעים לבריסל כדי לחזור לאשתו האהובה ומששב לבריסל חי במחבוא.
המאסר בסן סיפריאן היה נקודת השבר בעבור האמן: מעתה הוא מבין לאשורה את גודל הסכנה לחייו כיהודי במשטר הנאצי. את הביטוי לכך נתן ביצירתו החשובה בית כנסת במחנה .
מ-1940 חי נוסבאום במחבוא, וחבריו הבלגים דאגו למחסורו ואף סיפקו לו סטודיו וכלי ציור. בכל אותה התקופה, בסכנת היחשפות תמידית וללא תעודות ברות תוקף לשהייה בבלגיה, נע פליקס בין דירת המסתור לבין הסטודיו שלו ולא הרפה ממלאכת האמנות שבאמצעותה ביטא את הפחד, את הרדיפה ואת הקללה הרובצת על ראשיהם של בני המשפחה.
בין השנים 1941 ל־ 1944 מתחבאים נוסבאום ואשתו בעליית הגג של בית חבריהם. שני הנושאים העקריים בציוריו בתקופה זו הם טבע דומם , בעיקר חפצים (כנראה חפצים מדירת המסתור) ונושא שני אך מרכזי והוא תיאור הבידוד הנפשי שהיה נתון בו יחד עם האימה והחשש הגובר לגורלו .
גורל משפחת נוסבאום נחרץ.
באוגוסט 1943 הוסרה ההגנה על עובדי עסקי הגרוטאות של יוסטוס, אחיו של פליקס. יוסטוס, אשתו, בתם מריאנה והוריו נאסרו ונשלחו למחנה וסטרבורק.
חצי שנה אחר כך, ב-8 בפברואר 1944, נשלחו פיליפ ורחל נוסבאום בטרנספורט מווסטרבורק לאושוויץ, וימים מספר לאחר הגיעם נספו. ב20 ביולי 1944 נאסרו פליקס ופלקה ונשלחו למחנה מכלן. בסוף אותו החודש הם נשלחו לאושוויץ, וב9 באוגוסט נרצח שם פליקס נוסבאום.
אחיו הבכור יוסטוס נוסבאום נשלח ב-3 בספטמבר מווסטרבורק לאושוויץ.
שלושה ימים אחר כך נרצחו באושוויץ הרטה, גיסתו של פליקס, ומריאנה, אחייניתו.
בסוף אוקטובר 1944 נשלח יוסטוס למחנה שטוטהוף, שם הוא נפטר כחודשיים לאחר מכן מתשישות.
עבודתו האחרונה של נוסבאום היא "מחול המוות". מחשבותיו של נוסבאום על המוות באות לידי ביטוי ביצירה זו. מעניין לראות שצורת הביטוי כאן היא פשוטה ולא מתחכמת. כאילו ברור לנוסבאום שהקץ קרוב. הוא בוחר שלא לשכלל את צורת הביטוי שלו אלא להשתמש באמצעים פשוטים כדי לתאר את המוות והחידלון. בתמונה נראה תוהו ובוהו של חפצים כאשר בין ההריסות תזמורת של שלדים מנגנת בכלי נשיפה. דמות אחת ישובה במרכז התמונה מביטה בעיניים מושפלות. הדמות היא כנראה דמותו של נוסבאום עצמו, מאחר שהתנוחה והזווית מופיעים בהרבה מהדיוקנאות העצמיים שלו, אלא שהפעם המבט מושפל .
לאחר מותו, בשנת 1970 מצאו קרוב למאה מציוריו של נוסבאום את דרכם החוצה ונחשפו לעין הציבור. רוב הציורים היו אצל רופא שיניים מבריסל שאיחסן אותם לאחר שנשלחו אליו על ידי אביו של פליקס נוסבאום. בשל תנאי איחסון לקויים - חלק מהציורים היו במצב של רקבון כתוצאה מלחות. ב-1971 נערכה, בכנסייה מקומית בעיר הולדתו אוזנבריק, תערוכה מציוריו של נוסבאום. התערוכה עודדה אנשים נוספים להמשיך במשימת איתורם של שאר יצירותיו של נוסבאום ואכן לאחר עבודת מחקר וניסיון להתחקות אחר מסלול חייו של נוסבאום, התגלתה קבוצה שנייה מציוריו. בשנים הבאות המשיכו להתגלות קבוצות ציורים נוספות אצל מכרים באירופה ובאמריקה .
בשנת 1983 החליט המוזיאון המקומי באוזנבריק להציב תערוכה קבועה מציוריו של נוסבאום, וב-1994 החלה עיריית אוזנבריק בבניית מוזיאון מיוחד לזכרו של נוסבאום אשר מכיל כמות גדולה מעבודותיו. בתחרות לתכנן את המוזיאון החדש זכה האדריכל דניאל ליבסקינד. המוזיאון לזכרו של נוסבאום היה הפרויקט הראשון שליבסקינד סיים. המוזיאון החדש, שמחובר לבניין בסגנון נאו-קלאסי שבו שוכן מוזיאון אוזנבריק, הוא מבנה מודרני שמורכב משלושה אגפים (עשויים מעץ, מתכת, ובטון) שיוצרים הקף של משולש סגור, תכנון שזיכה את הבניין בתואר "המוזיאון ללא מוצא" משום שהוא בנוי כמסדרון אחד מקיף. בכך התכוון ליבסקינד שהמבנה ישקף את התסכול וחוסר התקווה שמאפיינים את ציוריו של נוסבאום. בניית ההרחבה הסתיימה בשנת 1998.