תמר בודק (גרטה לבית טרומר)
תמר היא סבתא שלי מצד אבא. נולדה ב- 8.2.1934, בעיר צ'רנוביץ, בשכונת קלוקוצ'קה ברומניה (כיום אוקראינה). במהלך המלחמה נמצאה במחנה הריכוז מוגילוב בטרנסניסטריה (מעבר לנהר הדנייסטר) על גבול אוקראינה. אחרי המלחמה עלתה לארץ בשנת 1948 יחד עם אחיה וכאן בארץ פגשו את אמה, סופי טרומר לבית קניג ואחיה אריה טרומר. ארבעת דודיה (אחיה של אמה סופי לבית קניג- איז'ו, אמיל, הרמן, קרל) נלקחו לצבא הרוסי וכך ניצלו. סבה וסבתא (מצד אבא), דודותיה (נשותיהן של ארבעת האחים) ובני דודיה נספו.
לפני המלחמה סבתא שלי ומשפחתה- הוריה, סופיה ומרצל טרומר, ואחיה הקטן, אריה, גרו בבית סבה וסבתה, הורי אמה, משפחת קניג. מהתקופה הזו לא זכור לה הרבה, רק הנחל שזרם ליד הבית. היו להם שכנים אוקראינים. הם היו משפחה דתית. השפה המדוברת בבית הייתה גרמנית, לבד מסבא וסבתא שדיברו גם יידיש. סבתא למדה שנה או שנתיים בבית הספר "בית יעקב". בהמשך השנים עברו לעיר עצמה לרחוב פרדינן-גסה. זכור לסבתי כי בערב אחד בזמן שהיא ואחיה שיחקו בכדור, הכדור התגלגל אל מתחת למיטה, ופתאום אביה צעק "שקט, שקט!". הם שמעו ברדיו שהמלחמה החלה. באותו הזמן אביה היה סוכן בצ'רנוביץ ואמה עבדה בבית מרקחת כעוזרת רוקח.
הרוסים נכנסו והם למדו מעט רוסית. הרוסים עזבו לאחר שנה (מ-1940 עד 1941) והגרמנים נכנסו. כאשר הגרמנים נכנסו, נדרשו כל יהודי צ'רנוביץ לענוד טלאי צהוב; מבוקר עד ערב אסור היה לצאת מהבתים והתריסים היו מוגפים. חושך. בנוב' 1941 הועברו כל יהודי העיר לגטו סמוך לרחוב היהודים. ניתן היה לקחת אל הגטו רק חבילה אישית קטנה. בנוב' 1941 נשלחו למחנה ריכוז. בתוך קרונות רכבת צפופים אמר אביה כי הם נוסעים למקום טוב, שבו יהיה להם בית ואוכל והם יוכלו לחיות חיים טובים יותר. סבתי ואחיה חלו בסקרלטינה. האימא שעבדה בבית מרקחת הייתה מצוידת בתרופות.
הם עצרו בעיר מרקולשט למשך שבועיים-שלושה ושם סבתי ואחיה נרפאו מהסקרלטינה. מהעיר הובלו במשך ימים ולילות בחום ובקור עד אשר הגיעו לעיר אטקי ומשם למוגילוב. שם שהו, לפי זיכרונה של סבתי, בחדר גדול מלא באנשים, בבכי, ברעש ובצפיפות נוראית. אביה נשלח מיד לעבודות כפייה. בכל פעם שחזר מהעבודות- היה פצוע וחבול. באחד הימים חזר מוכה וחבול מאד ונפטר לאחר כמה ימים. סבתי זוכרת את יום הפטירה. היא זוכרת כי שכב על דרגש גבוה, מכוסה בסדין לבן ולא נתנו להם לגשת אליו תוך בכי וצעקות. הוא נקבר במוגילוב.
הם עברו לרחוב אחר, שם אמה מכרה דברי ערך לאוקראינים והייתה קונה בכסף לחם וגבינות. סבתי, אחיה ואמה חלו בטיפוס הבהרות. פעם אספו אותם כדי לשלוח אותם למחנות ריכוז רחוקים יותר. אזור האיסוף היה מגודר בגדר תיל. בין גדר התיל לאדמה היה איזשהו מרווח, שממנו הם השתחלו החוצה, ואמה אמרה לגרמנים כי היא אינה מוצאת את ילדיה והלכה לחפש אותם וכך בעצם הצליחו לחזור בחזרה למקום בו שהו ובכך ניצלו מגירוש. בפעם השנייה ניצלו גם כן. אמה של סבתי הלכה לחפש אוכל, כשסבתי ואחיה נשארו בחדר. הגרמנים אספו את היהודים בכדי לשלוח אותם הלאה, ושאלו "של מי הילדים האלה?". ענו לגרמנים כי אמם הלכה והיא תחזור בקרוב. הגרמנים השאירו אותם בחדר ולא לקחו אותם. כאשר אמה חזרה מחיפוש המזון נודע לה גודל הנס.
באחד הימים ראתה טנקים ופנים צוהלות. היו אלה הרוסים שנכנסו למוגילוב, כנראה, באפריל 44' לאחר 31 חודש ו-18 ימים לשהות במוגילוב. הם רצו אחרי הטנקים כילדים. הרוסים חילקו להם סוכריות והשמחה הייתה גדולה.
