ניצול השואה אשר בחרתי להנציח את סיפורו ואת סיפור קרוביו הוא האבא של אשתו של דוד שלי, זאב רטנר. זאב נולד ב-5 לאוגוסט 1933 בעיר לבוב, אוקראינה (כיום ולפני המלחמה הייתה בתחומה של פולין).
לפני המלחמה:
לבוב נודעה כעיר תוססת וכלילת יופי. בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 היו ימים, שבהם החלה גוברת הקריאה למהפכה הסוציאליסטית האדומה. מילים כמו חופש ושוויון נשמעו בכל מקום ונרשמו באותיות קידוש לבנה. אמי אנה וסטלר הייתה בת להורים בעלי מסעדה גדולה ומשגשגת, מה שאפשרו למשפחה נוחות ורווחה בדירה גדולה ויפה. אביו, ד"ר אמיל עמי רטנר, בן לאב בר סמכא היה ואיש מקצוע לעילא ובבעלותו הייתה כריכיה מתקדמת. אמיל הפך לעורך דין מצליח לאחר שלמד משפטים וסיים עם תואר דוקטור. שני ההורים נפגשו בשידוך. בארוחות הערב כאשר אבי היה מספר דברים לאמי וראיתי את פניהם המודאגות החלו להגיע לאוזני מילים כמו אנטישמיות, הסתה ופלשתינה. הייתי קטן מלהבין את פירושן של המילים וכאשר שאלתי שאלות על כך הורי עברו לדבר בגרמנית כדי שלא אבין.
תקופת המלחמה:
בשנת 1939 הרגשתי באוויר כי משהו רע עומד להתרחש. אמנם האנטישמיות הייתה ברקע תמיד, אך כילד שחי בעולם בטוח ומוגן לא הבחנתי בשינויים הגדולים שהתחוללו באותן השנים. ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה ביקרו אצלנו ידידים טובים של אבי, והציעו לנו להצטרף אליהם בבריחה לשוויץ. הורי סירבו והיו בטוחים כי מאחר ואנו אזרחי פולין נאמנים, לא יגעו בנו לרעה! הורי לא שיערו שכעבור שלושה שבועות יגיעו הגרמנים עד לבוב. לו רק היו יודעים עד כמה עתידנו קרוב אל קצו, היו עושים ודאי הכל כדי לחלץ את נפשותינו. ואז הגיע ה- 1 בספטמבר 1939 ובבת אחת התחלקו חיי לשני חלקים: לפני המלחמה ובזמן המלחמה. בלילה נשמעו אזעקות והתושבים נצטוו לברוח למקלטים. חיילי ההגנה האזורית חילקו מסכות גז מחשש להתקפות אויר בפצצות גז רעילות. מספר ימים בילינו במרתף וביום אחד לפתע אמי אמרה לי כי "הגרמנים הגיעו לעיר". מובן שלא הבנתי מכך דבר בעודי ילד. רעש מנועי הרכב של הצבא הגרמני מילא את העיר ויצאנו לרחובות והבטנו משתוממים. הצבא כבש בסערה עיר גדולה ומובן שלא ידענו מה מצפה לנו. בתחילה נראו הגרמנים מרשימים, החלו לגייס עובדים לעבודות שירות לצבא, וחיילים נכנסו למוסדות ציבור והפכו זמנית את בתי הספר למקומות מגורים. עוד לא עיכלנו את הכיבוש וכעבור ימים אחדים פינו הגרמנים את העיר ומסרו אותה לסובייטים, ע"פ הסכם שסיפח את דרום פולין לרפובליקה האוקראינית-סובייטית. הרוסים התנפלו על חנויות לאריגים ולנעליים ורוקנו אותן כליל ללא תשלום,כמובן. היות ורבים מהחיילים הרוסים היו שתויים בשעות הערב, היה מסוכן להסתובב ברחוב, ולא רק לבחורות. תחת שלטון הרוסים השתנו הרבה דברים: הארגונים הפוליטיים והחברתיים חוסלו; רכוש פרטי הולאם והתושבים נרשמו לפי מעמד ושייכות פוליטית. החנויות עברו לבעלות ממשלתית וכך גם המסעדה הגדולה של סבי, אשר הפכה למסעדת פועלים. הם הטילו פיקוח חמור על מחירי המזון, על תרופות ומצרכים נחוצים וחיוניים. העסק החדש של הורי, מסעדת הפועלים, פעל היטב ונשא רווחים, אך כיוון שהעסק לא היה רשמי, החליט אבי לסגרו, כי לא רצה להסתבך עם הרוסים. גם כך היינו כמהלכים על חבל דק. אבי החליט להפוך ל"קומוניסט מושבע" כדי לא להסתבך עם השלטונות והחל בורר את מילותיו בקפידה תוך עמידה על המשמר. בינתיים הגיע זמני ללכת לבית הספר , אך בתי הספר היו תחת שלטון סובייטי וחומרי הלימוד היה בהתאם לכך. הורי התנגדו לשלוח אותי ללמוד בבית ספר ממשלתי ודאגו למורים פרטיים, שהגיעו לבית ללמדני. דודי, אחיה של אמי, הסתבך עם השלטון הסובייטי וגורש לסיביר, כפי שנהגו הרוסים להעניש. אביו, בעזרת קשריו עם הממונים על המנגנון המשפטי, השקיע מאמצים וכסף למען הישארותנו בביתנו בלבוב, אך לא ידע שבכך חרץ את גורלנו.
לקראת אמצע חודש יוני 1941 רבו השמועות על המלחמה הקרבה. הרוסים החלו לנוס מזרחה בעקבות "מבצע ברברוסה". עשרות אלפי יהודים הצטרפו לנמלטים וקצין רוסי, אשר הכיר את אבי, הציע לנו להצטרף אליו. אבי סירב. הוא עדיין האמין, אך למי האמין?? איך לא ראה את המתרחש סביבו? כמה ימים נמשכו אזעקות והפצצות וירדנו למרתף. ההרעשה הארטילרית נמשכה עד שעות הבוקר המוקדמות וכאשר קמתי בבוקר אמי ליטפה אותי ואמרה לי " הם כאן". קפצתי ממקומי בבהלה ויצאתי מהמרתף שכבר נעזב מכל יושביו. הצבא הגרמני אכן הגיע והאוקראינים ראו בצורר הנאצי הזדמנות לספק את יצר נקמנותם ביהודים ששנאו עוד מימיו של הצורר בוגדן חמלניצקי וניתנה יד חופשית לפרוע ביהודים. כנופיות צמאות דם היו תופסות יהודים מפשיטות אותם מבגדיהם, מכים אותם, בועטים ויורים בהם מטווח אפס. אחר כך ברחבי העיר קראו להתייצב בשעה 12 ליד בניין העירייה. בשעה 12 כשנשמעו קולות הפעמונים עלה לבמה קצין גרמני ונאם בפולנית. משפטו האחרון היה: " אך הדבר החשוב ביותר היהודים חייבים באישור תנועה, עליהם לעבוד ולהיות פרודוקטיביים" . ברגע שהוא הזכיר את היהודים אבי תפס את ידי והתחלנו לסגת באיטיות מבלי שיבחינו. אבי אמר "הילד צריך להתפנות", כאשר התרחקנו מספיק התחלנו לרוץ הבייתה כל עוד כוחנו בנו. הגרמנים ערכו מרשם תושבים כללי על פי לאום, דת וגזע וחילקו תעודות זהות מיוחדות, שבהן סימן היכר של היהודים היה פס אדום בולט. עבר לו חודש יולי ומדי יום התפרסמו צווים חדשים ואיסורים בנוגע ליהודים : איסור הליכה על המדרכות; איסור נסיעה בתחבורה ציבורית וכו'. ב-8 ביולי יצאה פקודה שעל כל יהודי ללבוש אות קלון- סרט בד לבן על יד ימין ויהודי שלא ילבש סימן זה- דינו מוות. המצב רק החמיר והחמיר. אמי לקחה אותי ל"סיור" בגטו וטענה שזה כדי לבקר את דודי ודודתי אשר גרו שם. כאשר הגענו לבית הדודה ראינו שדירתה מתפוררת ושמצבה קשה ביותר. בעלה, שלמה וסטלר, הוגלה לסיביר, וכנראה שם מצא את מותו. כאשר שבנו הביתה סיפרנו על המצב הקשה בגטו ואמי נזכרה שיש לה ולאבי מכר אשר גר בכפר. יצאנו לבקר אותם בכפר. כאשר הגענו אשתו פתחה בשמחה את הדלת והזמינה אותנו להיכנס בעוד היא קוראת לבעלה לקבל את פנינו. כאשר הגיע פנתה אמי והלכו לדבר איתו בצד. כאשר חזרו ראיתי על פני אמי שהבשורות אינן טובות. כאשר היינו בדרך חזרה הביתה ברכבת שאלתי את אמי אם נוכל לעבור לגור בכפר והיא ענתה שזו הייתה מטרת הביקור: " הצענו לו תשלום מאוד גבוה עבור הסתרתנו, אך הוא פוחד" אמרה לי בשקט.
היהודים אשר התגוררו ברחוב שלנו עזבו לגטו ורק אנחנו נשארנו אחרונים. הגיעו הגרמנים וגירשו אותנו מביתנו. אמי הביטה בצער על הרהיטים שלא יכלה לקחת עמנו לגטו ואמרה לי שאקח לי מספר צעצועים שאני הכי אוהב. כאשר סיימתי אמי אמרה לי שארזתי מספיק והעפתי מבט חטוף אחרון בחדרי, שהיה בעצם מבט אחרון לילדות הטובה שהייתה לי עד כה. עלינו על העגלה עד שהגענו למקום, שבו הייתה שיירה של יהודים אשר הולכים ובעקבותיהם חיילים גרמנים אשר מצליפים בהם וקורעים את בגדיהם במטרה למצוא תכשיטים יקרים. התקרב אל אבי גרמני עם שוט ואני עצמתי את עיני כדי לא לחזות במחזה הנורא ציפיתי לצעקה חזקה של כאב אך לא שמעתי כזאת. פתחתי את עיני וגיליתי למזלי שאבי התכופף ולא הוכה. כאשר הגענו לדירתנו בגטו, הדירה נראתה נורמלית יחסית לאחרות, ואמי מיד פתחה עסק קונדיטורי, שבו אפתה עוגות בדירתנו. אבי דאג למכור את העוגות, אשר נחשבו למשובחות, וכך הורי מימנו לי שיעורים פרטיים שתאמו את תכנית הלימודים. לאט לאט החלו יהודים רבים להיכנס לגטו ולדירתנו נאלצו להיכנס עוד שתי משפחות, מה שגרם לסגירת העסק המשפחתי. הורי אסרו עליי לצאת מהדירה כי טענו שבחוץ הסכנה רבה מדי. סבי האהוב נפטר בשנתו ה-66 כתוצאה מפרכוסים צמרמורות הקאות וחום גבוה. למרבה המזל הצליח אבי להשיג עבודה ועמה תעודה- שיין- אישור מעבר המקנה חיים. שטחו של הגטו צומצם והרחוב הראשי בו גרנו חולק לשניים: המדרכה השמאלית הייתה לחלק מהגטו והימנית- מחוצה לו. בעקבות כך אבי איבד גם את עבודתו. טבעת החנק סביב צווארנו התהדקה. לא נשאר לנו מספיק אוכל. הורי תכננו תכנית שבה אזדחל בשעות הבוקר אל עבר השוק, אמי תתפור לי כיס במעילי ושם אחביא כסף, אגיע לשוק ואקנה לחם ותפוחי אדמה ורק עם רדת החשכה אחזור בחזרה. בבוקר למחרת קמתי בבוקר מוקדם לפי התכנית, אבי ליווה אותי לפירצה בגדר , הלכתי לשוק לקנות את מה שהורי ביקשו ממני, אך התכנית השתבשה. באותו יום הגיעו חיילים גרמנים ואוקראינים והם תפסו ילדים יהודים אשר התגנבו לשוק וביניהם גם אותי. החיילים ריכזו את כולנו כדי לבדוק את זהותנו ואיני יודע מאיפה קיבלתי אומץ. נסתי ורצתי משם בכל כוחי ושמעתי יריות שחולפות על פניי ונביחות של כלבים בעקבותיי. זרקתי את המצרכים שקניתי והמשכתי בריצה עד שהגעתי ליער. כאשר לא שמעתי עוד רעשים בעקבותיי המשכתי בהליכה והרגשתי דקירות ברגל. הסתכלתי עליה וראיתי דם אך לא היה לי מה לעשות איתו. למזלי ראו אותי שני חיילים גרמנים ומיד עזרו לילד הפצוע. כאשר שאלו אותי כיצד נפצעתי עניתי להם שזה קרה בוודאי כששיחקתי בכדור בחצר הבית. הם ציידו אותי בלחם ובגבינות וריפאו את שוקי. החלתי בהליכה לכיוון הגטו. נגסתי בלחם ובגבינה והשארתי עוד להורי. כאשר חזרתי לגטו עם רדת החשיכה הורי היו מאושרים כאילו נולדתי מחדש, מאחר ושמעו על ההתרחשות בשוק ומאז הוחלט שאיני יוצא עוד מהגטו.
החלו להגיע שמועות על תכנית חיסול הגטו. עזבנו את הגטו ושוב לא יכולנו לארוז דבר מלבד תיק היד של אמי. אחרי צעידה ממושכת הגענו למקום המקלט החדש, שמיקומו בבניין מפקדת הגסטאפו. לעתים הגיע מילר, חבר של אבא, לביקור עם האבות ופעם אחת גם אבא שלי הגיע לבקר אותנו. התגוררנו שם עם עוד משפחות והיינו חייבים לשמור על השקט מכיוון שאנו באמצע מפקדת הגסטאפו. הייתה פעם אחת שתינוקת צווחה וניסינו להשתיקה, אמה דחפה מגבת לפיה בכדי שלא ישמעו את בכיה, אך זה לא עזר ולבסוף אחת הנשים שמה על פיה כרית, וכעבור מספר דקות לא נשמעו עוד צווחות והתינוקת נפטרה. באותו רגע חשבתי לעצמי שאולי עדיף כבר למות, כי אלה לא חיים. אמי לחשה לי שבקרוב נעבור. עברתי לגור עם העוזרת הקודמת שהייתה לנו לפני המלחמה, זושה. יום אחד אבי בא לבקר אותי והושיב אותי על ברכיו ואמר: "אתה ילד גדול, בן תשע, ולכן אני יכול לספר לך שבמחנה בו אני נמצא הורגים יהודים. אולי זו הפעם האחרונה שאנחנו מתראים. אתה הגבר של המשפחה ועליך למלא את מקומי ולשמור על אמא. אמא ואני עושים כל מאמץ כדי להצילך, ולכן עליך לעבור לעיר פשמישל, שם מתגוררת אחותה של זושה, שהסכימה לקבל אותך. אתה תחיה איתם תחת זהות פולנית ותשמור שלא יגלו אותך. אל תפחד, ילד שלי. אתה תעבור את זה." לאחר שאמר לי את זה הבנתי כי היה זה ביקורו האחרון.
אמי שיננה איתי את זהותי החדשה : שמך ויקטור קרשיצקי, בנו של קצין פרשים פולני שנהרג בקרב, ושל זושה (העוזרת). אמי, זושה, מצאה מקלט אצל מכרים בלבוב ומחשש שמא הגרמנים, שביקשו לחסל את האצולה הפולנית, יחפשו אחרינו, היא שולחת אותי לבלות את חופשת הקיץ עם משפחתה. כאשר התארחתי אצל אחותה של זושה, סטלה, ידע בעלה, יאן, שאני מתקשר עם אמי באמצעות מכתבים. באותם הימים קראתי אחד ממכתביה של אמי. לאחר שסיימתי את קריאתו יאן הכין מנייר זה סיגר. כעבור יומיים יחסו כלפיי השתנה מקצה לקצה. הוא נעשה עוין כלפיי כי גילה שאני יהודי. שמעתי את סטלה וזושה מסתדודדות בחדר ואומרות כי אמי הסגירה את מקום מחבואי לגרמנים, שתפסו אותה, וכי לאחר מכן הרגו אותה. הבנתי כי איני יכול להישאר עוד אצל סטלה ויאן, שרצה להסגיר אותי לגרמנים. סטלה וזושה יצאו מהחדר ופקדו עליי לבוא עמן. יצאנו מהבית והן ניסו למצוא לי מקום מסתור. עברנו מבית לבית עד שבאחד הבתים ראינו איש נחמד ושמו ברוניק, שפתח את דלת ביתו בחיוך גדול. זושה סיפרה לו את "סיפור חיי" (המזויף) והוא הציע לי מקום לשהות בו בבית דודתו. הדרך אליה הייתה ארוכה וברוניק הציג את "הצגה" לפיה זושה היא אמי ואבי נהרג בקרב ואני זקוק למקום מסתור, מריה, הדודה, הסכימה וברוניק נשאר עמנו. כחודש לאחר הגיעני לכפר גילה לי ברוניק באלו תנאים הוא קיבל אותי מזושה וסטלה: "הגברות שלמו לי חמש מאות זלוטי על מנת שאהרוג אותך" אמר. "להרוג אותי?" שאלתי נדהם. "כן" ענה לי ברוניק "וכששאלתי אותן כיצד אתן רוצות שאהרוג אותו הן ענו שלא חשוב איך, תחנוק אותו או תכה אותו בראשו בגרזן-העיקר שתחסל אותו!". נדהמתי. ברוניק טפח על שכמי ואמר" איך הייתי יכול להרוג אותך, ילד כל כך יפה, מחונך ואינטליגנט. החלטתי לשמור עליך ואני אעשה הכל עבורך." הימים חלפו. מבלי לשים לב הפכתי לנער חסון ונמרץ. המורים בבית הספר שיבחו אותי על רצינותי בלימודים, ומריה וברוניק הסכימו שעם ציונים כאלה עדיף שאמשיך לאוניברסיטה. שנתיים לאחר השחרור מהמלחמה, נפש חיה לא שאלה לשמי הקודם ופתאום ברוניק מפתיע אותי. באחת מנסיעותינו אל העיר ישבנו על עגלה רתומה לסוס. הוא לימד אותי לרכב על סוס והציע לי גם סיגריה. "אמור לי, ויקטור, מהן תכניותך לעתיד?" שאל ברוניק ולא ידעתי מה להשיב. "קיימת אפשרות שתישאר עמנו, וכשתגדל תזכה לחלקת אדמה, תינשא לפולניה ותקים כאן את ביתך." וכאן ברוניק השתתק לרגע. " אני לא שוכח, ובוודאי אף אתה ,את מוצאך. יהודי אינו יכול להתחמק מזהותו היהודית, וגם אם תתנכר לה, יגיע הרגע בו יופיע מישהו ויזכיר לך את יהדותך." הייתי המום לגלות שכל אותה עת ברוניק ידע שאני ממוצא יהודי, אולם בסערת רוחי קוממה אותי עובדת היותי בן לעם נרדף, ולכן שתקתי. אמר לי ברוניק כי יש ילדים שהוסתרו במלחמה ומחזירים אותם לאמריקה, לאוסטרליה וחלקם הולכים לפלשתינה. עליתי על רכבת לביטום ושם שהיתי בבית יתומים.
כעת אני פנסיונר ונהנה מכל רגע. חיי היום יום שלי מלאי פעילויות ותוכן: אני מתאמן בחדר כושר, שוחה, הולך ופעם בשבוע נוסע עם חברים למרחצאות בים המלח או לחמת גדר. נולדו לנו ארבעה ילדים לתפארת. הילדים רכשו השכלה ויצאו לחיים עצמאים ואני מאד גאה בהם. בעזרתה של חברתי ורעייתי האהובה ובאמצעות דוגמה אישית הקמנו משפחה מלוכדת וחמה. מטבע הדברים, המשפחה בשבילי היא ערך עליון ועל כך גאוותי. במשך שנות חיי עבדתי קשה וויתרתי על חלומות רבים, אך דאגתי שלילדי לא יחסר דבר. היה לי חשוב לטעת בהם אהבה וביטחון בסביבה מלאת עשייה, הומור, צחוק ושמחה.
