הלינה בירנבאום
"הייתי בת עשר בפרוץ המלחמה בספטמבר 1939, ובת שלוש עשרה, כשנלקחתי לאושוויץ-בירקנאו אחרי שהוצאתי מתא הגז במיידנק, כיון שבמקרה היה חסר הגז לגרמנים באותו הלילה.
אימא לימדה אותי בגטו ורשה בזמן החטיפות להגיד כי אני בת שבע עשרה, מפני שילדים יהודים, זקנים וחולים לא מכניסים למחנות – הם שולחים אותם ישר לתאי הגז ולקרמטוריום לשרפה. ניצלתי בנס מארבעה מחנות מוות. כל משפחתי, להוציא אח אחד, הושמדה בתאי הגז של טרבלינקה, מיידנק ואושוויץ.
על זרועי חרוט מספר מקועקע – תעודת זהות של אושוויץ... עד היום שום ספרה לא טושטשה בו, וכך גם אף לא פירור של זיכרון מהשנים, שבהן הרוע השטני הכל יכול התפשט ושלט בלעדית.
בכל השנים האלה מאז שחרורי אני לא מפסיקה לספר על מה שהתנסיתי שם ולמה שהייתי עדה. בכל שנות חיי אני נושאת בי תמונת קרובי שהושמדו, אמי, אבי, אחי, אשת אחי וחברי לגורל בגטו ובמחנות, את סבלותיהם הבלתי אנושיים והמוות. הם טבועים בנשמתי כמו מספר הקעקוע הזה החרוט בתת זרועי. "
הלינה בירנבאום נולדה בוורשה בשנת 1929 למשפחה בת 3 ילדים: אחיה הגדול, אחיה הקטן והיא. הייתה בת 10 כשפולין נכבשה על ידי הנאצים והועברה יחד עם משפחתה לגטו ורשה. הלינה גורשה למחנה הריכוז והעבודה מיידאנק ולאחר מכן למחנות אושוויץ-בירקנאו, רוונסבריק ונויישטאד.
לפני פרוץ המלחמה גרה הלינה עם משפחתה בוורשה בפולין, משפחתה לא הייתה משפחה אמידה; אביה עבד וגם אמא שלה עבדה בעבודות יד סרגה סוודרים, כפפות ועוד, מכרה אותם לחנויות ובכך עזרה לפרנסת המשפחה. הלינה ומשפחתה גרו בדירת חדר אשר שכרו מרופאת שיניים ולאחר שהחל גירוש ההמונים לגטו גילתה משפחתה של הלינה כי ביתם היה ממוקם בתחומי הגטו, כך שלא גורשו ולא היו צריכים לעזוב את ביתם.
במהלך שהותם בגטו התעקש אחיה הגדול של הלינה ללמד אותה לקרוא ולכתוב כחלק מהרצון לשמור על שיגרת חיים .למרות שניסתה להתחמק מהלימודים לא הצליחה, ולבסוף אף הבינה כי הם באמת חשובים. כיום מודה הלינה על כך שאחיה לא וויתר לה.
במהלך המלחמה הופרדו הלינה ואמה משאר המשפחה ומאותו יום הלינה לא ראתה עוד את אביה ואחייה.
הלינה ואמה הגיעו למגרש ענק, בו רוכזו המוני נשים וילדים. בקור העז ובעייפות והרעב המתמשכים תהו לאן יובילו אותן ומה בגורלן.
בזמן שחיכו שם ,הנאצים לקחו קבוצות של אנשים והכניסו אותם לתוך צריפים. מה היה בתוך צריפים אלה איש לא ידע ואיש לא חזר מהם. אמה של הלינה חיבקה אותה ועטפה אותה במעילה, ליטפה את ראשה ואמרה לה שעוד מעט יגיעו לצריפים האלה וששם התרחצו והתחממו.
הלינה שאלה את אמה כל מיני שאלות, שאלה אותה האם היא חושבת שיהרגו אותן שם ואמה ענתה לה שלא; שאלה אותה האם בצריפים יהיה אוכל, שמיכות ומיטות ותוך כדי דמיינה עצמה נמצאת כבר במקום מתחממת ואוכלת. אותן שעות שבהם בילתה הלינה עם אמה היו גם השעות האחרונות בהן ראתה אותה אך לא ידעה זאת מראש ולא הספיקה להיפרד ממנה.." האם יכולתי להזות מראש שהשעות האלה במגרש לפני בית המרחץ הן האחרונות שאני מבלה עם אמא ?! שאלו השעות האחרונות של חייה ? ואני עוד השתוקקתי לזרז את רגע הכניסה לבית המרחץ הזה, למחנה הזה! מנין יכולתי לדעת ?!"
כאשר הגיעה תורן של הלינה, אמה ובת דודתה להיכנס לבית המרחץ הלכה הלינה עם בת דודתה. אמה נשארה מאחור כאשר נכנסה לבית המרחץ חיפשה את אמה, רצתה לחבק אותה ולהגיד לה כמה היא אוהבת אותה. הלינה חיפשה את אמה, הביטה לכל עבר אך לא מצאה אותה. באותו רגע נלחצה וכבר לא שמחה שהגיע תורם, הסתכלה על בת דודתה ושאלה אותה אם רואה את אמה, בת דודתה השפילה מבט בעצב ואמרה להלינה כי אמה איננה עוד.
הלינה לא הבינה את משמעות הדברים, שאלה למה דווקא לקחו אותה מכל הנשים שהיו שם, למה דווקא אותה?!
"לא יכולתי בשום אופן להשלים עם המחשבה שהיא כבר באמת איננה, ושכבר לעולם לא אראה אותה ! בכל רגע הסתכלתי לכיוון הדלת. היא חייבת להיכנס מיד, לחבק אותי, להרגיע. אבל אמא
לא נכנסה. הסתובבתי במעגל כאוטומט וחזרתי מכנית על המילים: אמא איננה!
כל היתר חדל להתקיים עבורי. לשום דבר, אפילו לבכות כבר לא הייתי מסוגלת."
בת דודתה של הלינה לקחה אותה תחת חסותה ואמרה לה כי מעכשיו היא אמה החדשה ועזרה לה בכל שהייתה צריכה.
הלינה עברה ממחנה למחנה וניצלה בנס ממוות לא פעם אחת.
כאשר יצאה ממחנה מיידנק הייתה הלינה מלאת תקווה, ואמרה לעצמה כי אם היא יוצאת ממחנה זה בחיים- היא גם תישאר בחיים. הלינה מספרת כי הוציאו אותם משם, ספרו אותם ומשם העבירו אותם למחנה גברים שם שהו בתוך צריף. באמצע הלילה של אותו יום התפרצו הגרמנים בחושך, החלו להרביץ להם והוציאו אותם מהצריף. כאשר יצאו מהצריף הגיעה שמועה, כי שולחים אותם לתאי הגזים, אך להלינה הייתה תחושה טובה. אמרה שזה לא יכול להיות ולא חשבה כי אלו הרגעים האחרונים של חייה.
לאחר כמה דקות נתנו הנאצים פקודה ואכן הגיעו אותם אנשים לתאי הגזים.
במשך כל הלילה שהו שם הנשים ותהו מתי יהיה רגעם האחרון. אך בבוקר שאחרי הוציאו אותם הנאצים מתאי הגזים, ספרו אותם שוב ולקחו אותם לתחנת רכבת. הסתבר כי נגמר להם הגז באמצע הלילה וכך ניצלו מוות.
הלינה בירנבאום נשארה בחיים, שרדה בגבורה ובאומץ ובהמון אמונה ותקווה את השואה!!!
כיום להלינה יש ילדים נכדים ואפילו נינים.
לאחר המלחמה עלתה לארץ והייתה למשוררת וסופרת, העוסקת בהנצחת השואה. חשוב לה להעביר את סיפוריה אלה לדורות ההמשך. הלינה רוצה שישמעו את האמת ורק את האמת ושתמיד ידעו מה היה שם למרות שאנשים ינסו לספר אחרת.
הלינה כתבה את הספרים "החיים בתקווה", "ניגון פנימי" ואת הספר "שירים לפני ומתוך המבול".
