ביוקוהמה, ברובע קנוואגה (Kanagawa), שביפן נמצאת חלקה יהודית בתוך בית הקברות של האזרחים הזרים.
על אחת מהמצבות כתוב: Boris Topaz
(בוריס טופז)
“He Gave His Life For His People”
(הוא נתן את חייו לעמו)
1892-1962
מה זה אומר? עמו חייב להיות יהודים --אבל למה? השואה התרחשה באירופה והיהודים לא נרדפו במזרח הרחוק, או שכן?
אכן, המון יהודים ברחו מאירופה
בתקופה זו דרך סין וחלקם המשיכו ליפן--אבל אם הוא חי עד 1962 הוא לא נרצח בזמן המלחמה עצמה. למי נתן את חייו? איפה? מתי? איך?
הסיפור מתחיל ב 29.2.1892- בבלגבשצ'ינסק שבסיביר המזרחית, שם נולד סבא רבא שלי, בוריס אברמוב טופז.
בתמונה, מ1894- בוריס יושב עם הוריו חסיה ואברהם, בן שנתיים
בתמונה: בוריס עם המשפחה המורחבת. יושב מקדימה באמצע. בן-4 בערך.
בוריס היה בן הדור השני להיוולד באזור זה- הנכד של יצחק טופז, שכיהודים רבים אחרים, נחטף בערך בגיל 12 ונאלץ להתגייס לצבא רוסיה תחת שלטונו של הצאר ניקולאי ) החיילים נקראו "ניקולאייבסקי סולדט). הוא שוחרר רק כעבור כ-25 שנה ומכיון שהרוסים רצו לעשות "קולוניזציה" של סיביר,
העניקו
חלקות אדמה גדולות לחיילים משוחררים. יצחק נסע לראות את האדמה וגילה מינרלים רבים (זהב, פחם, ועוד) והביא לשם את כל אחיו ואחיותיו. לבן הבכור שלו,
אברהם, נולד בן אחד, בוריס, ושתי אחיות. בוריס גדל כמו נסיך, מפונק ביותר.
בתמונה: החייל, בוריס אברמוב טופז ואחת מאחיותיו בסיביר
בגיל 18 התגייס לצבא והוריו "קנו" לו קצונה (כפי שניתן היה באותם הימים למי שיכול היה להרשות לעצמו) וספינה-- ובתור "קפטן" (סרן) הוא שט לאורך נהר האמור שבסיבור.
לימים פגש רופאת שיניים צעירה ויפה כשביקר בעיר הבירה של סיביר, אירקוצק (נסיעה של כ-3 ימים מביתו). מכיוון שהיו לו בעיות שיניים רבות, פגש אותה שוב ושוב ולבסוף, התחתן איתה. לסבתא רבא שלי קראו לובוב (לובה) לבובנה לוינסון.
בתמונה, בוריס ואשתו, לובוב לבובנה לבינסון באמצע, עם משפחתו (שתי אחיותיו, חיה ושרה) אביו, אברהם, ואשתו-אמו החורגת של בוריס (אביו נישא לאחר מות אמו.
בוריס, לובה, הוריו, אחיותיו ועוד בני משפחה רבים ברחו ב- 1914 לערך מעבר לגבול בין רוסיה לסין הצפונית. באותה תקופה היו רוסים רבים בצפון סין כיוון שהם בנו את הרכבת הטרנס מנצ׳ורית--המשך לקו הרכבת הטרנס-סיבירות.
בוריס ומשפחתו הרחבה היגרו לחרבין בצפון סין. עד היום הזה נמצאים קברים של המשפחה בבית הקברות היהודי בחרבין.
צילום מתוך JewishGen Online Worldwide Burial Registry המעיד על כך שאביו (ועוד בני משפחה) של בוריס, אברהם, נפטר ונקבר בחרבין.
לבוריס וללובה נולדה בת שנפטרה בגיל צעיר ולאחר מכן עוד בת סבתי, יוג'יני (ג'ניה) ומאוחר יותר, עוד בת. בשנת 1924, בוריס, אשתו, לובה וסבתי, בת השנה, עברו מחרבין לעיר הגדולה והסואנת, שנחאי. שם גם היו הרבה מאוד רוסים ועוד עמים אחרים, וביניהם גם יהודים.
בתמונה: בוריס וסבתי, בת כ-שלוש
בתמונה: שדרה ברובע הצרפתי בשנחאי בשנות ה-30
Avenue Joffre
French Concession in Shanghai. Wikipedia
בוריס הבחין בנעשה בעולם והאמין כי הדרך היחידה להציל את העם היהודי היא בהקמת מדינה יהודית. הוא הפך לציוני נלהב והפך יותר ויותר מעורב בקהילה היהודית עד שנבחר לראש הקהילה היהודית (האשכנזית, כפי שקראה לעצמה). הוא כיהן כיושב ראש הקהילה היהודית אשכנזית של שנחאי בערך 20 שנה. הקהילה היתה רוסית ברובה. היו בה בערך 6 אלף חברים. באותה תקופה היתה גם קהילה ספרדית עשירה מאד, אך יותר קטנה בהיקפה.
מאוחר יותר היו יהודים אירופאים פליטים שברחו מאירופה וממלחמת העולם השנייה.
הקהילה הרוסית לא היתה עשירה במיוחד משום שרוב חבריה עזבו את רכושם ברוסיה וברחו עם מה שהם יכלו לקחת איתם.
בתמונה: מפה של הרובע הצרפתי בשנחאי
שנחאי היתה עיר תוססת מאוד ונקראה -"פריז של המזרח הרחוק". היא היתה מתקדמת מאוד במובנים רבים למרות שהסינים גוועו בה מרעב...
העיר היתה מחולקת למעין רובעים עם קהילות בינלאומיות (שנקראו "concessions") היוו כמעט קונסוליות גדולות. בקהילה הצרפתית שבה בחרו לגור הרבה מיהודי שנחאי, וביניהם, סבתא שלי והוריה, היה בית ספר צרפתי, אוניברסיטה צרפתית, חנויות צרפתיות, עיתונים צרפתיים ושמות הרחובות היו בצרפתית. היתה גם קהילה אנגלית וקהילה גרמנית ולכל אחד מוסדות משלו.
בתקופה הזאת, בוריס טופז, למרות שבמקצועו היה אדריכל, התחיל להתעניין אך רק בדבר אחד- הקהילה היהודית בכלל ובפרט והיהודים שנמלטו לסין. הוא היה ידוע בכך שרוקן את כיסיו ונתן את כל מה שהיה לו, לנזקקים יהודיים בפרט--וכפי שכתבה סבתא ביומן, היה מדי פעם חוזר הביתה ברגל כי לא השאיר לעצמו כסף לשלם לתחבורה.
לא היה להם הרבה כסף למרות שהוא ואשתו נולדו למשפחות מאוד אמידות. הם השאירו הכל מאחור בסיביר וחיו על מה שיכלו לקחת איתם ומעבודתו של בוריס כשהוא לא היה עסוק מדי בעניני הקהילה כדי לעבוד.
לפי דבריה של סבתא כל רגע שבו היה ער, אביה (בוריס) היה עסוק עם הקהילה. לא רק עם היהודים בשנגחאי אך לאט לאט גם הפליטים היהודים שבאו מאירופה. לפי מה שסבתא מספרת הוא אף פעם לא חזר בשעה הגיונית הביתה, הדבר היחיד שדיבר עליו והיה חשוב לו, הדבר היחיד שקרא בעיתון היה - האם זה טוב ליהודים או האם זה לא טוב ליהודים?
בתמונה: בוריס במשרדו
הוא היה ציוני נלהב ואהב כל מה שהיה קשור לישראל. החלום שלו היה לעלות לארץ ולתרום לבנייתה. הוא האמין שלהיות יהודי אומר שהאדם בא מתרבות יהודית, מסיביליזציה, ממסורת ומההיסטוריה היהודית אך הוא לא נקשר כלל לצד הדתי.
הוא היה מיודד מאוד עם רב הקהילה הרב מאיר אשכנזי אך סירב בתוקף להיכנס לבית הכנסת (למרות שאשתו ובנותיו הלכו לפעמים. חמותו היתה אישה דתייה ובביקורה אצלם גרמה למהומה בכל פעם בגלל הצורך באוכל כשר וכו') למרות שבתוקף תפקידו כראש הקהילה, שמרו לו "מקום כבוד" שם. הוא בילה שעות רבות עם הרב בהן ישבו, דיברו ושתו וודקה, על פי סיפורה של סבתא.
בוריס היה איש שרמנטי ביותר עם הרבה מאוד חברים והוא גם שיכנע צעירים רבים לעלות ארצה. (אמא מספרת שלא פעם פגשה אנשים שסיפרו לה שוב ושוב שהם הגיעו ארצה בזכותו.)
אחד המקומות בהם התיישבו היהיודים בישראל היה בתל אביב, באיזור שנקרא "שיכון שנחאי". שם עומד בית כנסת "של יהודי שנחאי". בתוך בית הכנסת (שעדיין קיים אך סגור לציבור), ישנו קיר לזכר בוריס טופז (לצערי, לא ניתנה לי האפשרות לצלם מבפנים למרות בקשותיי). המבנה נמצא ברח׳ הגולן 31, כיום בשכונת ישגב בין רמת החייל ושיכון דן (איזור זה היה מכונה ״שיכון שנחאי״).
)ראו גם:ישגב. ויקיפדיה http://he.m.wikipedia.org/wiki/ישגב(
שיכון עולי סין)שיכון שנחאי, שיכון המזרח הרחוק( .תל אביב 100 האנציקלופדיה העירונית.
https://sites.google.com/a/tlv100.net/tlv100/far_north/china
בתמונה: בית הכנסת של שיכון שנחאי היום
בתמונה: חיילים יפניים בשנחאי 1937
(http://en.wikipedia.org/wiki/Shanghai_International_Settlemen)
בוריס ניסה לשמור ולהגן על כל היהודים חסרי האזרחות שברחו בתחילה מרוסיה ואח"כ מאירופה. לא היה להם דבר- לא דרכונים ולא מסמכים כל שהוא ואלו שהגיעו מאירופה הגיעו ללא אמצעים בכלל.
לבוריס היו דעות ואמונות מגובשות והוא היה מוכן לעמוד על שלו ולהביע את דעתו. עם זאת, כשהיפנים כבשו את סין, וספציפית את שנחאי, בשנת 1937, בזמן המלחמה, הוא ניסה מאוד לשמור על יחסים טובים איתם בכל מחיר. אך היה מקרה בו קצין יפני לא נהג כראוי, וכתוצאה מכך פסנתרן יהודי נרצח. בוריס כתב מכתבים מאד חריפים לרשויות היפניות ופעל כדי להדיח את הקצין --מה שהיה עתיד לעלות לו ביוקר רב.
במהלך שנות המלחמה באירופה, החלו לזרום יותר ויותר פליטים לסין ובפרט לשנחאי. הקהילות היהודיות --האשכנזית והספרדית הקטנה והעשירה-- תמכו בהן עד כמה שיכלו.
ב1942,למרות שהיפנים התנהגו יחסית, בצורה טובה כלפי היהודים, היו שמועות על גורל היהודים ועל הצורך להביע הזדהות עם הגרמנים.
בספר The Fugu Plan, (של Tokayer & Swartz, 2004) ועוד מקורות, מסופר על תכנית יפנית למצוא "שימוש" ליהודים--בין היתר, החליטו שהיהודים הידועים בכישורם במסחר, יוכלו לעזור להם לכבוש את העולם המסחרי. אך בצורה מאיימת הרבה יותר, בשנת 1942, הגיע ליפן באמצעות צוללת, קצין נאצי בשם "קולונל מייסינגר" שהיה ידוע גם בכיוניו "הקצב מורשה" על חלקו ברצח יהודי הגטו שם. לצידו היו שני עוזרים, אחד מהם רופא שהיה מוכר כעוזרו של מנגלה. מטרתם היתה לדבר על הפתרון הסופי ליהודי שנחאי. יחד איתם, הם הביאו שני מיכלים של הגז ציקלון B שאכן נמצאו לאחר המלחמה,(ראו Heppner,1993). הרעיון היה, להרוג כמה שיותר יהודים היו הצעות לדרכים שונות משום שהדבר ימצא חן בעיני בעלי בריתם הגרמנים. התוכניות נעשו עם הצבא היפני, ללא מעורבות הממשל היפני בטוקיו והכוונה היתה גם שלא תדע מכך. היו ש מועות רבות בעיתונות על בואם של הנאצים אבל לא היה ידוע מה בכוונתם להוביל. בינתיים, התוכנית נודעה לעוזר לשליט היפני בסין נציג הממשל Vice-Consul Mitsugu Shibata. לא ברור מה היו המניעים שלו, אבל הוא החליט לגלות את התוכנית ליהודים שהכיר וכך נפגש בחשאי עם שבעה אנשים בולטים בהקהילה היהודית הרוסית, כולל הנשיא שלה, בוריס טופז נ.ב. לא ברור אם המניעים של Shibata היו כספיים או לא. שבעת נציגי הקהילה החליטו ליצור קשר עם כל מי שהכירו, בעל השפעה בממשל היפני, שיוכל לפעול נגד התכניות. אך בינתיים, נודע ליפנים על נסיון המעורבות היהודית שהביכה אותם בפני הממשל היפני. כל שבעת המשתתפים היהודים נעצרו--יחד עם היפני, מר שיבטה, שהוגלה בחזרה ליפן, בבושת פנים, הטענה היתה שקיבל שוחד. הוא נעצר על ידי המשטרה הצבאית היפנית ה-קמפטאי--"Kempetai" שהיתה מקבילה לגסטאפו הגרמני. היפנים לא רצו שהממשל בטוקיו ידע מה היתה תוכניתם—ובמיוחד לאור זאת שלממשל היו תכנית לנצל את היהודים למטרות אחרות-- והם זעמו על חשיפת הדברים. היהודים נלקחו למטה הקמפטאי הנודע שנחשב לגיהנום עליי אדמות, BridgeHouse Prison, שם עינו אותם. אחד נפטר תוך שעות. לאחר בקשות מהקהילה והבטחות רבות, הוחלט לשחרר את כולם מלבד אחד. חמישה מהם שוחררו, ואדם אחד נשמר בערבות להבטחת ההתנהגות הטובה של הקהילה היהודית, כשהוא הואשם ב-" הצפת שמועות שקריות: ראש הקהילה, בוריס אברמוב טופז."
התנאים בכלא Bridge House והעינויים שבוצעו שם מתוארים במספר מקורות לדוגמא: חברת הידיעות AP שפרסום כתבה על כך ב-1945 בעיתון -The Spokesman Review 1945; ו ב-Pringle, 2009, וב- Hong Kong Wartime ,Trials Collection. 18 October, 1948) בין השאר. לפי Pringle שכתב ספר על המעצר שלו, השיא לשרוד בבית הכלא היה שישה חודשים Pringle 2009 ,הרוב לא שרדו שעות או ימים. בוריס שרד שם עשרה חודשים. יומנה של סבתי; Friedman & Krasno, 2009; ו-Krasno, 1992, 2010). ). בנוסף לכל, הכלא הזה היה תחת פיקודו של אותו קצין ששנים קודם לכן קיבל נזיפה בעקבות מכתבו של בוריס. הקצין שמר לו טינה והוא שילם על כך עתה.
בכלא הם שברו את כל עצמותיו ועינו אותו ללא רחמים. יש מידע לגבי דרכי הענויים בבית הכלא שעבר סבא רבא שלי ספציפית וגם אחרים(Hong Kong Wartime Trials Collection, 1948). בין השאר חישמלו אותם, החזיקו את ראשם במים, הוציאו את צפרניהם ועוד-- וכשלא עינו אותם בצורה פעילה, הכריחו אותם לשבת שפופים בתוך כלובים במשך 18 שעות ביום.
לאחר עשרה חודשים, כשבוריס היה שבר כלי, הם זרקו אותו לרחוב, יחד עם עוד גופות. איכשהו הוא שרד. הוא היה משותק בכל גפיו ולא יכל לעולם עוד לדבר.
לאחר המלחמה, הבריטים העמידו לדין מספר יפנים על פשעי מלחמה בהונג קונג. מפקד
בית המעצר BridgeHouse שמו היה Lieutenant-General
Kinoshita Kiichi הוכנס למאסר עולם על חלקו בעינויי בוריס טופז המוזכר באופן ישיר ועוד
מספר
אנשים, ביניהם, נתינים בריטיים (ראו בפרט, השורה התחתונה בתקציר WQ235/1116 שבתמונה Hong Kong Wartime Trials Collection, 1948).
בתמונות: תקציר המקרה שמספרו WQ235/1116 משנת 1948 מתוך Hong Kong Wartime Trials Collection
כשהמלחמה הסתיימה, ומשפחתה של סבתא שלי היתה צריכה לעזוב את סין, הם היו פליטים, שוב, ללא מסמכים, ואחד המקומות היחידים אליהם יכלו להיכנס היה יפן. בתקופה זו, לאחר הבסתה של יפן, האמריקאים שלטו בה. יחד עם עוד הרבה פליטים יהודיים מסין, ובפרט משנחאי, משפחתה של סבתא שלי הגיעה לטוקיו.
סבא רבא שלי חלם כל חייו לעלות ארצה. כעת, נכה שבקושי מצליח לשבת בכסא גלגלים, ללא שום שליטה פיזית בעצמו, בוריס סירב בתוקף לעלות לישראל. למרות קשיי התקשורת שלו, הוא הגיב בצורה כמעט היסטרית כשדיברו איתו על עלייה ארצה, בצורה שהביעה חד משמעית התנגדות מוחלטת לעלייה. חלומו היה לסייע למדינה החדשה ולא להיות תלוי בה או נטל עליה.
יום אחד אישה בשם אביבה נג'ר, אשתו של השגריר הישראלי ביפן עמיאל נג׳ר, יצרה קשר עם סבתא שלי. היא אמרה ששמעה מיהודים רבים ביפן שהגיעו מסין על איש יוצא דופן שהיה ציוני גדול ושסבל בצורה נוראית בגלל מאמציו למען הקהילה. היא ביקשה לפגוש אותו. סבתא שלי אמרה לה שהוא נכה, משותק, סובל מכאבים כל הזמן ועבר כמה שבצים מוחיים, וקשה מאוד לראות אדם במצבו. אביבה ענתה שהיא פסיכולוגית במקצועה וכבר ראתה הרבה דברים בחייה ושהיא בכל זאת רוצה לפגוש אותו אישית. לאחר הפגישה, היא ובעלה הגישו בקשה לממשלת ישראל וקיבלו רשות להעניק לבוריס דרכון ישראלי למרות שלעולם לא הגיע ארצה (באותה תקופה, היה צריך להגיע פיזית לארץ בכדי לקבל דרכון); חוק מיוחד עבר בכנסת וכך הם אירגנו את הדרכון שלו.
כשסבא רבא שלי נפטר, בשנת 1962, חלק מבני הקהילה היהודית של שנחאי עדיין שהו ביפן. הם ביקשו וקיבלו רשות מסבתא רבא שלי לחרוט על מצבתו של בוריס. הכתובת על מצבתו באנגלית והיא: "He Gave His Life For His People", הוא נתן את חיייו לעמו.
בתמונה: תיאור המצבה-
http://www.findagrave.com/cgi-bin/fg.cgi?page=gr&GRid=17753226
שנים רבות אחרי שסבא רבא שלי נפטר, ההורים שלי הכירו והתחתנו וכך נסגר מעגל.
כשאבי עלה ארצה, הוא היה כשנתיים בקיבוץ דתי, שדה אליהו. כמו אנשים בודדים אחרים בקיבוץ, הוא סופח למשפחה מאמצת: משפחתם של דבורה ונחמן ברנשטיין שהם עד היום, כמו דודה ודוד שלי. כשאבי פגש את אמי, נחמן ה-"אבא המאמץ" של אבי התעניין מאד לשמוע שמשפחתה של אמי הגיעה מסין משום שאביו נמלט מפולין בזמן המלחמה יחד עם כל בני הישיבה שלו--ישיבת מיר-- והגיע לשנחאי (ראו את הסיפור של ישיבת מיר והשהייה בשנחאי בויקיפדיה). אחיו של נחמן בדיוק היה עסוק בכתיבת ספר בנושא על סמך יומנים של אביו, שלימים הפך להיות רב ואחד מראשי ישיבת מיר בבני ברק. היה ידוע להם שבין הפעילים שסייעו לבני הישיבה היה בוריס טופז מצידנו, סבתא שלי זכרה היטב שאביה פעל רבות למענם. בחתונה של הוריי, נחמן נשא דברים לברך את הזוג ואמר שאין מקריות בעולם, וזה לא סתם ככה שהוריי הכירו ושהבן המאומץ שלו התחתן עם הנכדה של מי שסייע לאביו לשרוד.
בנוסף, יש לי קשר אישי לסבא רבא שלי, ועד כמה שידוע לנו, אני האחרונה שנושאת את השם טופז במשפחה- שמי האמצעי הוא טופז.
ביבליוגרפיה ומקורות מידע
בלוך, י. יומן ומכתבים שכתבה סבתי, יוג'יני בלוך.
בלוך, ל-ר. (2014). ראיון אישי עם אמא שלי, לינדה-רנה בלוך.
ישיבת מיר. ויקיפדיה.
http://he.wikipedia.org/wiki/ישיבת_מיר
AP News. (1945, September 18). Jap Sadism King: Japanese Prison was Horror Spot of All Asia. The Spokesman Review, Spokane Washington. Page 1.
Association of Former Residents of China in Israel. The Chronology of the Jews of Shanghai from 1832 to the Present Day. http://www.jewsofchina.org/jewsofchina/Templates/showpage.asp?DBID=1&LNGID=1&TMID=84&FID=890
Eber, I. (2012) Wartime Shanghai and the Jewish Refugees from Central Europe. Boston, MA: Walter de Gruyter.
Friedman, A. and Krasno, R. (2009). A Refugee Life: Shanghai 1939-1949. http://www.jewishmag.com/140mag/holocaust_refugee_shanghai/holocaust_refugee_shanghai.htm
French Concession in Shanghai. Wikipedia. http://en.wikipedia.org/wiki/Shanghai_French_Concession#mediaviewer/File:Avenue_Joffre_in_the_1930s.jpg
Heppner, E. G. (1993). Shanghai Refuge: A Memoir of the World War II Jewish Ghetto. NE: University of Nebraska Press.
Hong Kong Wartime Trials Collection. (18 October 1948). Case No. WO235/1116
http://hkwctc.lib.hku.hk/exhibits/show/hkwctc/documents/item/85
JewishGen Online Worldwide Burial Registry. Abraham Topas. Harbin, China.
http://search.ancestry.com/cgi-bin/sse.dll?db=JG_BurialRegistry&h=341454&ti=0&indiv=try&gss=pt&ssrc=pt_t24042699_p1463699554_kpidz0q3d1463699554z0q26pgz0q3d32772z0q26pgplz0q3dpid
JewishGen Online Worldwide Burial Registry - China: Topas
http://data.jewishgen.org/wconnect/wc.dll?jg~jgsearch~model2~[jowbr]j_China
Iwry, S. (2004). To Wear the Dust of War: From Bialystok to Shanghai to the Promised Land, an Oral History. New York: Palgrave.
Krasno, R. (1992). Strangers Always: A Jewish Family in Wartime Shanghai. Berkeley, CA: Pacific View Press.
Krasno, R. (2010). Jews in International Shanghai: 100 Years of Amazing History. Bulletin: Igud Yotzei Sin, LVII (401), 94-100.
Lieberman, Y. (1998). My China: Jewish life in the Orient, 1900-1950. Jerusalem, Gefen.
Luria, S.M. (1992). Book Reviews. Contemporary Jewry, 14 (1), 173-4.
Pan, G. (Ed). (2003). The Jews in China. China Intercontinental Press.
Pringle, H.F. (2009). Bridge House Survivor: Experiences of a civilian prisoner-of-war in Shanghai & Beijing 1942-1945. Hong Kong: Earnshaw Books.
Ristaino, M.R. (2002). Port of Last Resort: The Diaspora Communities of Shanghai. Stanford, CA: Stanford University Press.
Ross, J. R. (2005). The Hongkew Ghetto in Shanghai: From Escape to Shanghai. In E. Sterling (Ed.), Life in the Ghettos During the Holocaust. NY: Syracuse University Press.
Tokayer, M., and Swartz, M. (2004) The Fugu Plan: The untold story of the Japanese and the Jews. Jerusalem: Gefen Publishing House.
