אני בחרתי לתעד את סבתי, סרנה וייסאו בשמה העברי שרה, נולדה ב26.12.1926.היא נולדה בכפר גימש (שנקרא גם לוקליטטה לונקה דה זוש) שהיה אז בגבול רומניה (טרנסילבניה) והונגריה. למחוז שבו נולדה קוראים הרגיטה ובחלק מן המקורות נקרא מרגיטה.
עיסוק סבתי במהלך ולאחר המלחמה:
סבתי עבדה במהלך המלחמה בתעשייה הצבאית במחנה העבודה "חולשוב" ולאחר השואה עד בערך שנת 1970 התפרנסה ברומניה כספרנית וכיום היא בגמלאות כמובן.
מקום המגורים במהלך המלחמה:
סבתי במשך המלחמה התגוררה בכמה מקומות, תחילה היא ומשפחתה גרו בעיר סטמר שבטרנסילבניה,ב6.5.1944 הוכנסה משפחת סבתי לגטו בעיר. כעבור זמן מה,בערך ב24.5.1944 הוצאו מהגטו והחלו השילוחים למחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו. המסע לאושוויץ ערך יומיים שלמים של נסיעה קשה ומפרכת. סבתי מתארת את הנסיעה כנסיעה נוראית ומספרת שהם לא ידעו כלום, לא ידעו לאן הם נוסעים. הרכבת עברה בדרכים צדדיות ולא דרך העיר. הם לא יכלו לראות כלום, היה להם נורא צפוף בקרון. לאחר שניצלה ממחנה ההשמדה בבירקנאו, הועברה למחנות העבודה נירנברג ולבסוף חולשוב.
סיפורה של סבתי לפני המלחמה:
עד גיל 14, לפני הגירוש לסטמר חייה סבתי בלונקה דה זוש.היא מתארת כי הבית שגרו היה בית מרווח מאוד, הייתה בו חצר וגם לול של תרנגולות, אווזים, מגרש טניס ומקווה.
כששאלתי את סבתי אם כשגרו בלונקה דה זוש היו מקרי אנטישמיות מיוחדים כמעט לא היה לה מה לענות לי. היא מספרת שהיחסים בין האוכלוסייה היהודית לרומנית היו טובים יחסית. כמעט ולא היו מקרי אנטישמיות משמעותיים, האוכלוסייה קיבלה את היהודים, והייתה שכנות טובה. היו לה המון חברים יהודים ולא רק יהודים, אלא גם נוצרים, רומנים והונגרים. בנוסף היא מספרת שהייתה תלמידה חרוצה וטובה שאהבה ללמוד ולהעשיר את הידע שלה. מקרה אנטישמי אחד שהייתה עדה לו התרחש בבית ספרה. בבית ספר שבו היא למדה, כל התלמידים היו צריכים לשיר שירי מולדת ודת, וגם מעין תפילה קתולית כל בוקר מחדש. אחיה, דוב, שהיה בזמנו בכיתה ה', לא הסכים לשיר אחד מהשירים כי אינו חש קרבה לדת ולמולדת כמו שאר הילדים כי הוא הרי יהודי דתי ששומר מצוות. המנהל,שהיה רומני שם לב שאינו מוכן לשיר ולכן לקח אותו מול כל תלמידי בית הספר, הפשיט את בגדיו ובייש אותו מול כל בית הספר, הכה אותו קשות וגרם לו נזק משמעותי. אמה של סבתי , לא עברה על מקרה זה בשתיקה. היא הלכה להנהלת מחוז החינוך שטיפל במקרה הזה. נעשה תחקיר שאכן אישר שהמנהל תקף את אחיה של סבתי והוא קיבל עונש.
סיפורה של סבתי במהלך המלחמה:
כאשר עברו לעיר סטמר הכל השתנה עבורם. מנדל, האב של סבתי שינה את מקום עבודתו והחל לעבוד יחד עם אריה בנו במפעל לחומרי בניין. סבתי ואחיה עברו כמובן ללמוד בבית ספר אחר ועם הזמן השתנה יחס האוכלוסייה אליהם והאנטישמיות גברה.
אחד מהביטויים האנטישמיים שסבתי זוכרת הוא הכיתובים והשלטים בוויטרינות: אין כניסה ליהודים , אין מכירה ליהודים ולכלבים. כלומר השוו את היהודים לכלבים. בנוסף, חלו על היהודים תקנות מסוימות כמו ענידת מגן דוד ואסירה לצאת מהבית, הוגדרו שעות מסוימות שמותר ליהודים לצאת. בנוסף היא זוכרת שירקו על היהודים כאשר התהלכו ברחובות. עם הזמן ככל שהונגריה נכנעה לנאצים החלה לגבור האנטישמיות וכתוצאה מכך גירשו אותה ואת אחיה מבית הספר והם הסתגרו בביתם בחוסר ברירה ומפחד שיתנכלו אליהם ברחובות.
כמה מדברי האנטישמוית שזוכרת סבתי :
"איפה שגרנו, בפריפריה של העיר סטמאר , היה פסל גדול של ישו. באותה תקופה חויבנו לשים מגן דוד על בגדנו וכחלק מהתקנות והאיסורים שההונגרים הטילו עלינו, היו יהודים שנגזר עליהם לעבוד בעבודות כפייה. פעם אחת שמעתי שאותם יהודים שנלקחו לעבודות כפייה שמו מגן דוד על ישו שהרי היה יהודי. אנשי המשטר ההונגרי הפשיסטי לא האמינו למראה עיניהם. הם עשו חקירה נרחבת מי עשה את מעשה זה ובעצם חיפשו רק את מי להאשים. יום אחד ליד הפסל היה ילד יהודי קטן כבן 4 ששיחק ליד הפסל. ההונגרים שאלו את הילד האם הוא זה ששם את המגן דוד על הפסל והוא ענה שלא הוא. לאחר מכן שאלו את הילד הקטן אם זה אבא שלו והוא לא הבין מה הם אמרו והוא אמר בטעות שכן, שאבא שלו שם את המגן דוד על ישו. המשטר ההונגרי תפס את אביו של אותו הילד , לקח אותו בלי משפט ובלי תשאול למקום לא ידוע והיו שמועות שרצחו אותו.."
"יום אחד בבוקר יצאתי בלי המגן דוד עליי, בעצם, נחשבתי לנוצרייה. עמדתי בתור לקבל חלב ולאחר שחיכיתי קיבלתי ליטר חלב. כשיצאתי מהתור מישהי צעקה היא יהודיה היא יהודיה!!! ברחתי מהר ורצתי החוצה. למזלי לא עשו לי כלום. האיש הנוצרי שחילק חלב אמר לאישה שצעקה 'היא יהודיה היא יהודיה' את לא מתביישת? גם היא בן אדם! על מקרה זה היא אמרה שלא כל האנשים באותה תקופה היו אנטישמיים, היו כאלה שבאמת היו טובים ורצו לעזור.
החיים בגטו סטמר:
ב6.5.1944 הוכנסה משפחת סבתי לגטו בעיר סטמר.לפני שהוכנסו לגטו,פורסמו בעיתון ובפוסטרים ברחובות רשימות של אנשים ומשפחות שמיועדות להיכנס לגטו. סבתי מספרת שכמו בכל גטו היה צפוף מאוד ובבית אחד היו המון משפחות.בנוסף היא זוכרת שהיה אסור עליהם לקחת שום דבר,שום חפצים חוץ מבגדים ואולי טיפה מזון. את הדברים שלהם קברו והחביאו באדמה. הבית נשאר בדיוק כמו שהוא, כל הרהיטים נשארו במקומם. היא מתארת כי נערכו בדיקות לנשים ברחמן כדי לבדוק שלא החביאו שום דבר,שום זהב ושום חפץ יקר.
ההגעה והשהייה באושוויץ' בירקנאו:
כעבור זמן מה,בערך ב24.5.1944 הוצאו מהגטו והחלו השילוחים למחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו. המסע לאושוויץ ערך יומיים שלמים של נסיעה קשה ומפרכת. סבתי מתארת את הנסיעה כנסיעה נוראית ומספרת שהם לא ידעו כלום, לא ידעו לאן הם נוסעים. הרכבת עברה בדרכים צדדיות ולא דרך העיר. הם לא יכלו לראות כלום, היה להם נורא צפוף בקרון. היו המון הורים וילדים וחלקם גם חולים וכך בעצם עוד ועוד אנשים נדבקו במחלות רבות בגלל הצפיפות הרבה. כעבור כמה זמן ההונגרים העבירו את הקרון לידי השליטה הגרמנית שזה קרה בעצירה בעיר קשה שהייתה בצ'כוסלובקיה ושמה נפתחו הדלתות והביאו לאנשים מים. מי שהספיק לקחת כמה לגימות זכה לקצת הקלה בתחושת הצמא והרעב שררו על כולם בקרון. לאחר חלוקת המים באו הגרמנים שסגרו את דלתות הקרון וככל שנמשכה הנסיעה האנשים התחילו לחוש פחד ובכי בגלל שלא ידעו לאן הם נוסעים. החום הבלתי נסבל הפריע לכולם. בדרך מקשה לאושוויץ אמא של סבתי הוציאה מהתיק שלה תמונה של הנכדה הקטנה שנשארה ברומניה, קלרה אייזיקוביץ'. נולדה לדוד אחיה של סבתי. אמא של סבתי נורא התגאתה בה וסיפרה לסובבים אותה שזו הנכדה הראשונה שלה.זה היה רגע שסבתי ציינה שלא תשכח.המון אנשים בכו במהלך הנסיעה וגם התפללו וביקשו עזרה מאלוהים.
בתאריך ה26.5.1944 הגיע שילוח זה לאושוויץ, לפנות בוקר. "אמא אמרה שהיא מרגישה ריח מוזר,ריח של שרפת שיער...". סבתי הזכירה שאמה אמרה להם להיות כל הזמן ביחד,לא להיפרד ותמיד לשמור אחד על השני. כשהיא אמרה להם את המשפט הזה הם לא הבינו מה היא רוצה מהם. כנראה שהיא אמרה את המשפט הזה בגלל הריח שהריחה, היא כנראה הבינה שזה הסוף ואם זה לא אז לפחות שישמרו אחד על השני.אחרי זמן מה סבתי ומשפחתה שמעו בכי של תינוקות וצעקות של אנשים. הם הבינו שהם הגיעו לאן שהגרמנים רצו שהם יגיעו – לאושוויץ. כעבור מספר שניות הגרמנים פתחו את הדלתות וזרקו אותם מהקרון. סבתי מספרת שהם הסתכלו אחד על השני בלי לדעת מה יהיה והלכו דרך קצרה שנקראת רמפה. בדרך היו פולנים וצ'כים שהביאו אותם לאושוויץ שאמרו שצריך לתת את התינוקות לאנשים מבוגרים. חלק לא רצו ולקחו להם את ילדיהם הקטנים מהידיים בכוח. כשהגיעו לרמפה נערכה סלקציה. סבתי הייתה יחד עם אחותה שרי , אולגה ואימא שלה. כשנערכה הסלקציה לא ראתה את אבא שלה ואת האחים הקטנים והגדולים שלה.הם נעלמו.היא מציינת שהפעם האחרונה שראתה אותם היא כשירדו מן הרכבת וגם אז ראתה לשניות בודדות. לאחר שנערכה הסלקציה סבתי ושתי אחיותיה נשלחו וצוו ללכת ימינה, ואימא שלהן שמאלה.
סבתי חיפשה והסתכלה סביב סביב לאן אמם הלכה. כאשר הבחינה בה היא מציינת שהיא נראתה לה לבד בעולם, בלי אף אחד שיגן עלייה. היא הייתה לבושה בשמלה אפורה ונעליים נקיות ושקית עם כמה עוגיות שהביאה לדרך הארוכה בקרון. סבתי מספרת כי התמונה שנחקקה לה בראש היא התמונה שאמא שלה עומדת לבד בלי אף אחד כביכול שקרוב אליה. "בעיניים שלי היא הייתה לבד בלי אף אחד בעולם, בלי ילדים ובלי משפחה.התמונה הזאת תמיד תישאר בעיניים שלי..הרבה זמן היה לי מצפון על זה שהשארתי את אמא לבד..למה לא רצתי אליה אני שואלת את עצמי תמיד.."
כאשר נלקחו ימינה מציינת סבתי שאחותה שרי ראתה בצד ימין וגם בצד שמאל גדר חשמלית ובדרך ראתה המון אנשים ערומים, בלי שיער. אותם אנשים שראו היו במחנות או בהונגרית, לאגר. סבתי ואחיותיה היו בלאגר C . (בלאגר מצד ימין היה מחנה לצוענים ומצד שמאל היה מחנה לצ'כים (שרי אמרה שהם מוזרים ומשוגעים ולא הבינה מה קרה להם. הן הלכו עד הקצה של הלאגר ובמקום ההוא כל האנשים נדרשו להוריד את הכל. את הבגדים, את התכשיטים וגם את השיער בכל חלקי הגוף. בנוסף השפריצו עליהן חומר שעד היום לא ממש ידוע מה הוא היה. לאחר שגזזו מהן את שערן בכל מקום בגוף אמרו להן להתקדם טיפה כמה צעדים. לאחר אותם כמה צעדים הן ראו ערמות של סמרטוטים וכל אחד לקח כמה שהצליח. הן נכנסו טיפה יותר לבפנים של אותו המקום והיה שם חלון שדרכו סבתי ראתה את השתקפותה בחלון והיא אומרת שהיא לא זיהתה והכירה את עצמה.
הן המשיכו ללכת ולבסוף הגיעו לבלוק\לצריף מספר 15 שבו לא היו מיטות. מה שכן היה נקרא פירץ' שזה בעצם דרגש עם שלוש קומות שעשוי מקרשים ועליהן הן היו צריכות לישון. כל הבנות התכווצו וניסו להידחס לתוכו. זה היה להן מאוד צפוף וצמוד מדי.
הנאצים סגרו את דלתות הצריף והן נשארו חסרות כל, עומדות על הרגליים בלי יכולת לשבת ובלי יכולת לדבר. לא נתנו להן מים ולא אוכל. אחרי שהגיעו לפנות בוקר לאושוויץ כבר הגיע הערב. הנשים התחילו לבכות , לצעוק ולצרוח. במיוחד נשים צעירות שהיו להן תינוקות וילדים קטנים שלקחו להן אותם בדרך לצריף. היו המון שמות עבריים שנצעקו כמו שלוימה , ישראל יוסף, כך מספרת סבתי. אותן הנשים הצעירות לא קיבלו שום תשובה מאף מקום לאן נעלמו ילדיהן. היו כאלה שהשתגעו , היו המון נשים צעירות שלא יכלו להעביר את הלילה בלי הילדים שלהם, הן חוו כאב נוראי ובכו המון. "לא ניתן לשכוח את הצרחות של הנשים המסכנות האלה..". הייתה אישה צעירה ומסכנה שלא הפסיקה לצעוק ולצרוח לשלום ילדיה. השומר הנאצי הבין שמשהו לא בסדר עם אותה אישה שצרחה בלי הפסקה והתחננה לדעת איפה ילדיה, ואף קרא לה משוגעת.אותה אישה נלקחה באכזריות מתוך המבנה, דחפו והכניסו אותה בכוח לתוך שק. כעבור כמה שניות שומר אחר לקח רובה וירה בה. סבתי ציינה שהיא לא תוכל לשכוח מעשה זוועתי שכזה. לאחר כמה ימים העבירו אותן מצריף 15 לצריף אחר, סבתי ואחיותיה ניסו הכל כדי להישאר ביחד, כמו שאמן הפצירה בהן לעשות.
כל יום ד"ר מנגלה היה בא לעשות סלקציה. הוא היה בודק מי חולה מספיק כדי להישלח להשמדה ומי יכול להתחיל לעבוד במחנות עבודה. כולם נעמדו עירומים והוא בדק אחד אחד. היו פעמים שד"ר מנגלה פשוט ספר 9 בנות ואת העשירית שלח להשמדה. בימים אחרים ד"ר מנגלה זרק לידי הנאצים בנות ואנשים חולים לפי עיניו ולפי רצונו. כל יום נלקחו המוני אנשים והמון בנות צעירות להמתה ושרפה. כאשר שהו בצריף 29 בא כרגיל ד"ר מנגלה ועשה סלקציה. כולם עמדו בתור ופתאום אולגה הוצאה מן השורה על ידי ד"ר מנגלה. סבתי ושרי נשארו בצריף והן התחילו לחשוב שזה הסוף של אולגה, שהיא הולכת להישלח לתאי הגזים למשרפות. לפתע הביאו להן אוכל בסירי ענק והיה לאולגה מזל ולפני הכניסה לצריף הצליחה לתפוס בידיה חלק מן הסיר הענק ונכנסה בחזרה לצריף והיא רצה אל סבתי ואל שרי ושוב הן חזרו להיות ביחד. כך בעצם ניצלה מן המוות. כעבור כמה זמן הסבל והכאבים גדלו. כל בוקר הן היו צריכות לצאת למפקד שהיה בתוך המחנה שכלל חמש בנות בשורה ישרה ולאחר מכן בא קצין S.S לספור אותן. אם הייתה תקלה, כלומר חסרה בת או שיש אחת יותר מדי, העמידו אותן עד הערב או עד הצהריים. היו מקרים שלא מצאו את הבנות החסרות והיו מקרים שכן. כך נאלצו לעמוד לפעמים מהבוקר עד הערב עד שלבסוף הכניסו אותן לצריף בלי כלום, בלי אוכל מים ובגדים מחממים.
פעם אחת סבתא שלי הייתה מאוד קרובה לרכבת שעצרה והורידה אנשים מהמשלוח. הרכבת כך היא מספרת, הייתה מלאה באנשים. חצי מהם בחיים וחצי מהם מתו בדרך. גם הם נזרקו מהקרון בצורה אכזרית, כמו בהמות. מרוב רעב וחולשה היא ראתה אנשים שמחפשים אוכל בין האבנים ובין הצמחים. לסבתי הייתה את התקווה שאבא שלה ואחיה אולי נמצאים על הרכבת הזו, אולי הם נשלחו למחנות כפייה ועבודה והחזירו אותם לאושוויץ. היא לא הכירה אף אחד. לאחר כמה שעות כבר לא היה בסביבה איש. כולם הושמדו.
עם חלוף הזמן כמובן נערכה שוב סלקציה. באותה סלקציה זרקו שוב את אולגה כי היה לה מעין כתם על הגוף שהתברר שהיה נקודת חן. היא כלל לא הייתה חולה וגם לא רזה. רק בגלל אותו כתם לידה ד"ר מנגלה רצה לשלוח אותה להשמדה. סבתי ואחותה שרי הצליחו להציל את גולדה בפעם השנייה ממוות.הן שוב נשארו יחדיו. כל יום מספר האנשים ירד. כאשר היה מסדר לפעמים הובא להן אוכל. מרוב רעב אנשים ספרו את כמות ה'שלוקים' וה'ביסים' שהצליחו להכניס לפה. הרבה לא הצליחו לאכול בגלל הכאבים, החולשה והמחלות. כשהיו בבירקנאו לקחו אותן לעבוד באושוויץ. סבתי ואחיותיה צוו לנקות את הרחובות ולחתוך אבנים גדולות לאבנים קטנות, למלא את התעלות באבנים וכו'. בערב החזירו אותן לבירקנאו. ככה זה נמשך כל יום כמעט. אותם כאבים,אותם מראות קשים של אנשים שמתים בין השורות ומראות נוראיים של אנשים שמנגלה שלח להשמדה כל יום מחדש. את סבתא שלי ואחיותיה הטרידה שאלה אחת מרכזית. איפה יתר המשפחה? מה עלה בגורל אמן שנשארה לבד? איפה אחיה ואביה?..לאן הם נעלמו? את התשובה קיבלו רק לאחר שנגמרה המלחמה.
בחודש אוקטובר 1944 נערכה סלקציה. לקחו אותן לבירקנאו למחנה ארבץ' (ARBATZ ) – שהיה מחנה עבודה, ושם ד"ר מנגלה ערך להן בדיקות,עיניים, ידיים וגוף. הנאצים העמידו שורות של בנות. מי מתאימה לעבודה ומי לא. למזלן הן התאימו לעבודה בנירנברג שבגרמניה.
לפני שנלקחו לנירנברג ראש השנה ויום הכיפורים חלו. הן ידעו שזה ראש השנה. את אותו ראש השנה חגגו בחוסר אונים ובלי שום מידע על משפחתן שנעלמה.בין כיפור לראש השנה אחראית הצריף אמרה להן להיות בשקט ולא לבכות ושצריך להתגבר על העובדה שאין להן אף אחד ואין להן הורים ומשפחה. הן לא האמינו לה. הן חשבו שהיא סתם אומרת להן את זה רק כדי שישתקו.היא המשיכה לספר להן את הכל. "אתן רואות את המחנה ה3? שמה אין הורים יש רק אנשים צוענים. לפני זה אמרו לנו שבמחנה ה3 יש את ההורים שלנו שתופרים את הכפתורים למדי החיילים. עכשיו, בין ראש השנה ליום כיפור היא אמרה שהכל שקר. מה שנשאר זה אתן.." הן בכו וסרבו להאמין למילותיה. בין אותם ימים בין ראש השנה ליום כיפור היו המון בנות שתפסו את הגדר החשמלית שהקיפה את המחנה, ובעצם התאבדו. אותן בנות היו מגטו טריזיינשטט והן היו עם שיער לא גזוז ועם בגדים ומגפיים. סבתי שרי וגולדה לא הבינו למה הן התאבדו.רק לאחר מכן התבררה להן התשובה. כעבור מספר ימים הגיע יום כיפור. סבתי מספרת שהן התחילו לחשוב על להתאבד. "אמרנו אם אין הורים אין טעם לחיות.." הן קמו כדי לתפוס את הגדר, כדי לגמור את הסבל. פתאום שמעו אישה ששרה את הקולינדרי (שיר רומני כלשהו)כששמעו את השיר התיישבו בחזרה לאדמה."הסתכלנו אחת על השנייה וחשבנו שמה כדאי, להתאבד או להאמין לקולינדרי שיש לנו בעצם אחים והורים..". סבתי ואחיותיה בחרו בתקווה. הן בחרו להאמין שיש להן הורים במחנה זה או אחר. תקווה זו לבסוף התנפצה. מסבביהן מקום השרפה בער כל הזמן.אנשים מסתובבים כל הזמן ולוקחים את החולים ומעבירים אותם ממקום למקום עד למקום של השרפה עצמה.
ממש לפני שעזבו לנירנברג סבתי ואחיותיה שמו לב לכמה בנות צעירות שניסו להעביר מידע על המלחמה ועל התקדמות הנאצים מקצה לקצה ברחבי המחנה. גרזה, הייתה חיילת נמוכה, בלונדינית ומאוד יפה.היה עוד חייל שקראו לו פיטר. לשני החיילים הללו הייתה תחרות. תחרות זו נערכה בין שניהם והם התחרו על היכולת – מי יכול להרוג את הבנות שהעבירו מידע יותר מהר מהשני. פעם אחת גרזה, אותה חיילת נאצית הצליחה לירות באחת מהבנות. שתי הבנות שניסו להעביר מידע היו מאוד יפות. היא פגעה בול בראש של אותה נערה, זו הייתה פגיעה מאוד מדויקת. הנערה, רק בת 15. "כולם ראו איך היא זזה לכמה שניות, הרגליים והידיים שלה קפצו באוויר ואז נרגעו ובעצם היא מתה.." סבתי מציינת שהיו עוד כמה מקרים אכזריים כאלה.
מחנה העבודה בנירנברג:
בדרך מבירקנאו לנירנברג הן ראו אישה עם ילד קטן ששאל את אמא שלו אם סבתי ואחיותיה היו צועניות. אמו של הילד ענתה לו שלא, שהן יהודיות. הילד שאל את אמו שוב, אם בכלל נשארו עוד יהודים בגרמניה. סבתי, שרי ואולגה נחרדו לשמוע את אותו ילד קטן. זה זעזע אותן מאוד.
כאשר הגיעו לנירנברג הן התחילו לעבוד במפעל ענקי שנקרא סימנס. באותו מפעל היו המון עבודות. סבתי ואחיותיה עבדו בתפירה של חוט שהיה מאוד חשוב לנאצים, חוט למטוסים. החוט לא היה חוט כותנה אלא חוט מאוד דק ומיוחד. משני הצדדים של המכונה הענקית היו שתי מנורות של חמש מאות וולט. נוצר מצב שמרוב שהחוט היה דק הן לא ראו את החוט, רק הרגישו אותו. אמרו להן שאם החוט נקרע צריך לעשות את אותו הליך מההתחלה. ככה המשיכו בכל שהותן בנירנברג. הן קיבלו בגדים ואוכל ושהותן הייתה יחסית טובה ביחס למלחמה שהייתה קשה מאוד וארוכה. הרוסים והאמריקאים הגיעו לנירנברג והפציצו אותה וגם את המפעל. כמעט לא נשאר כלום מהמפעל עצמו אך ממה שנשאר שיקמו והמשיכו בעבודתן. הן אולצו לנקות את הלכלוך בחורף הקר של גרמניה וכל יום לאחר ההפצצות הלכו לנקות את ההרס הרב שנוצר. זו הייתה עבודה מפרכת וקשה. במשך כל סוף שנת 1944, בסוף נובמבר ודצמבר המלחמה רק התגברה ההפצצות לא נפסקו לרגע. יום אחד במהלך עבודתן במפעל הרגישו לפתע שהקיר נפתח לשניים, הגרמניות התחילו לצעוק: 'החוצה החוצה'. כולן יצאו החוצה והן ראו שהשמיים היו מלאים במטוסים, הכל היה אש ושרפה.הן רצו הרבה ק"מ עד שיצאו מהאזור של השרפה ומכלל הסכנה. הן הגיעו לאזור שבו הייתה גדר חשמלית אז גרמני אחד חפר בור מתחת לגדר מקום כדי שיוכל לעבור ולהינצל. בינתיים הן שמו לב שבגדר אין חשמל וקפצו מעלייה וברחו.בזמן הבריחה מתו 4 בנות בדרך מהלחץ ומההפצצה. הן נשארו 11. הן הגיעו למקום יחסית בטוח, התיישבו ושמו לב שהתחיל ריב בין החייל לחיילת ששמרו עליהן. הן שמעו והבינו שהיטלר הפסיד את המלחמה. החיילת אמרה שכבר 3 שנים היטלר הפסיד את המלחמה. החייל לא הסכים עם דבריה ואמר שעוד מילה אחת שהיא תוציא מהפה שלה הוא יהרוג אותה.היא שתקה והוסיפה : "אתה רואה את הבנות פה? הן , יבוא יום והם יעשו צדק כלפינו.." חלק מהגרמנים היו אופטימיים וחשבו שהיטלר ממשיך להילחם ומנצח במלחמה ומשמיד את היהודים וחלק כמו שניתן לראות היו ריאליסטים וידעו שזו האמת הקשה. היטלר מפסיד את המלחמה שעלייה עמל רבות כדי לנצח.
סבתי הרגישה באיזשהו מקום שזה הסוף של המלחמה, שבקרוב ישתחררו, אך חיילי הSS דאגו להראות להן שזה לא סוף המלחמה. הן נלקחו לחולשוב. עד שהובאו לחולשוב,הנאצים הביאו אותן לבונקרים מאובטחים ושהו שמה עד שביררו מה לעשות עימן. חיילי הSS לא היו מרוצים מכך שהבחורות היהודיות לא עושות כלום ולכן העבירו אותן לעיר חולשוב שנמצאת בסודטת צ'כיה.
מחנה העבודה ה-2, חולשוב:
המחנה בחולשוב היה גדול מאוד והן ועבדו שמה בתעשייה צבאית. הן היו צריכות למלא את הרובים הריקים בכדורים. הן עבדו בקבוצות של כ15 בנות ולכל קבוצה היה חייל וחיילת של הSS ששמרו על הקבוצה. כאשר עבדו בחולשוב הן שהו מול המחנה של החיילים הגרמנים. הן היו על ההר מאוד קרוב למקום פילזן. גם את המקום שבו עבדו הפציצו החיילים האמריקאים והרוסים. ערב אחד הן ראו שאנשים רצים ונסים לנפשם. הן ראו אש מתפשטת במהירות רבה. התברר להן שהיה מחנה של חיילים רוסים איטלקים וצרפתים. את אותו מחנה הגרמנים שרפו.את אותה שרפה נוראית לא שרד אף איש. חוץ מאותו מקום שבו הן עבדו, שהיה מתחת לאדמה, היו ימים שלקחו אותן לנקות בחוץ. היה פארק ענקי ויפה עם עצים ופרחים. באותו פארק אף איש לא ידע מה קורה מתחת לאדמה. מה עוללו להן הנאצים. כאשר יצאו החוצה היו איטלקים פאשיסטים שכתבו על החול את מצב המלחמה- 80 ק"מ לאמריקאים והרוסים נמצאים כ60 ק"מ מאיתנו. כאשר הבחינו בכתובות הללו מחקו אותן מיד עם הרגליים. החיילים ידעו באיזה מצב הן היו ולכן היו פעמים שפשוט השאירו להם חתיכות של לחם או של תפוח אדמה, הן מצאו את הפרוסות הללו כאשר זרקו את הזבל בפארק. סבתי מציינת שהן היו מאושרות מהאוכל שקיבלו מהן וגם שזה היה מעשה מאוד נדיב ואמיץ מצידם.
באותו מפעל נשק היו בנות איתן בקבוצה שהיו קצת יותר מבוגרות, הן היו מצ'כיה שדיברו טוב גרמנית. החייל ששמר על סבתי, אחיותיה והקבוצה שלה היה הומו. כידוע היטלר שאף לטיהור הגזע הארי שאמור להיות הכי מושלם, ללא אנשים יוצאי דופן וכאלה שפגומים לטענתו של היטלר, כמו ההומוסקסואלים למשל. לכן, עשה היטלר טיהור בעמו הגרמני ושאף לטהר את גרמניה מחולי נפש הומוסקסואלים ועוד. עקב זאת אותו חייל גרמני נזהר מאוד ודאג שלא ידעו ויגלו שהוא הומו. החייל לא היה צעיר, הוא היה בערך כבן 43 וסבתי מספרת שהיה מאוד מכוער. הוא נשאר איתן כמעט עד סוף המלחמה. אישה אחת מן הקבוצה אצל סבתי תפסה את אותו חייל גרמני נפגש עם ילד צעיר. החייל נתן לילד הצעיר סיגריות ולאחר מכן החייל ביצע את זממו בילד. אותה אישה ראתה אותם וידעה שאם החוק והשלטון הגרמני הנאצי ידע שנשארו עוד הומואים בגרמניה הוא יהרוג את אותו חייל גרמני. היא סיפרה לחייל ה SSשהיא יודעת שהוא הומו ואיימה עליו שאם לא יהיה בסדר איתן היא תלשין עליו לשלטון שיהרוג אותו. אותו חייל רק שמר עליהן ולא היה לו נשק לכן לא יכל להרוג אותן. עקב כך הוא נתן להן אפשרות לגנוב אוכל שזרקוהגרמנים ובתמורה לכך הן שתקו. אותה אישה הייתה מאוד אמיצה, סבתי מוקירה לה תודה גדולה על כך שלקחה את העניינים לידיים. בגלל אישיותה האמיצה עזרה לא רק לה אלא גם לשאר בנות הקבוצה.
ב5.5.1945 נשארו כל חברות הקבוצה של סבתי בצריף, הן לא נלקחו לעבודה. זה היה מוזר מאוד ובנוסף שרר שקט. באותו הלילה בחורה מהעיר סיגט הסתכלה בחלון ואמרה שהגרמנים בורחים. שאר הבנות חשבו שהיא משוגעת ושהיא לא יודעת מה שהיא אומרת. סבתי ואחיותיה פחדו להסתכל ולראות אם מה שהיא אומרת נכון.
לבסוף הן הסתכלו בחלון אחר והן ראו אנשים שמתקרבים לצריף שלהן ולפי תנועות הידיים שלהם הן הבינו שהן אמורות להיות בשקט ולשתוק. אותם אנשים היו פרטיזנים ממוצא פולני וצ'כי שבאו להוציא אותן מהצריף שהיה ממקום גבוה על ההר. לאחר מכן הן שמעו יריות וצעקות. פתאום צד אחד היה שקט וצד שני לא. הן שמעו גם חיילים גרמנים שנדרשים לתת את הנשק שלהם, מי שלא נתן ונכנע לאותם פרטיזנים נהרג. על בנות הצריף נאסר לצאת ורק אחרי יומיים שלמים שישבו בצריף עם שמירה של הפרטיזנים הותר להן לצאת. באותן יומיים אמרו להן להיות בשקט כי יש מלחמה שמתנהלת באוויר מעל שמי ברלין ומעל גרמניה כולה. הן ישבו, לא אכלו, לא שתו מים ולא עשו כלום. עברו עוד כמה ימים והן ראו טנקים עם חיילים אמריקאים, שחלק מהם היו שחורים וחלק לבנים. הן ראו עוד טנקים שבהם היו חיילים אנגלים וישראלים ואפילו התנופף דגל ישראל על אחד מהטנקים. אותם חיילים הביאו להן מצות כי בדיוק נגמר חג הפסח. שוב פעם החליפו להן את השמירה. עכשיו החיילים האמריקאים שמרו עליהן. היו עוד יריות בשטח אך המצב היה יותר רגוע מבעבר. אותם חיילים הביאו להן חבילות עם אוכל ומסטיקים. זו הפעם הראשונה שסבתי נחשפה למסטיק. היו פעמים שרב היה בא לעשות להן קידוש ביום שישי. אותו רב סיפר על אמריקה והציע להן לנסוע לאמריקה. הוא אמר שמי שרוצה שתאמר לו ומי שלא תוכל לחזור הביתה. רוב הבנות האמינו שנשארו להן אחים ומשפחה ולכן רובן רצו לחזור הביתה למצוא אותם. הן היו מבולבלות ולא ידעו האם להאמין למה שקרה או להיות מלאות תקווה שכולם שרדו את המלחמה.
חיי סבתי לאחר המלחמה :
סבתי ניסתה להמשיך בחייה והמשיכה לגור ברומניה עד שנת 1970. היא עבדה כספרנית ברומניה ופגשה את בעלה, ננדור. ננדור נולד ב26.2.1922. גם משפחתו של ננדור נספתה בשואה בעוד שהוא היה במחנה כפייה באוסטריה וכך בעצם ניצל. הוא היה במחנה משנת 1943 עד 1945. כשהגיע לבגרותו החל ללמוד פיזיקה ומתמטיקה באוניברסיטה. ננדור סיים בהצלחה את הלימודים במתמטיקה ובפיזיקה וחזר לעיר סטמר כי רצה למצוא עבודה שם. הוא הכיר את סבתי עוד מלפני שנישאו וביקש ממנה אם תוכל לברר אם יש משרה פנויה ללמד מתמטיקה ופיזיקה בתיכון. סבתי הלכה למשרד החינוך והמליצה עליו בפניהם. לבסוף קיבל את העבודה והתחיל ללמד שם מ1956 ועד 1970. עם הזמן הוא וסבתי התקרבו מאוד, התאהבו ונישאו. הם הקימו משפחה של שתי בנות , גבי – גבריאלה, אמי, וג'ורג'י. אמי ודודתי ג'ורג'יי גדלו עם סבתי באותו הבית שגרו בו אחרי הגירוש לסטמר ולפני הגירוש לאושוויץ.
סבתי מספרת כי כל הזמן חלמו לעלות לארץ ישראל, עד שלבסוף בשנת 1970 עלו לארץ ישראל ושם לסבתי חיכו שתי אחיות ואח. הם הגיעו להרצליה ושמה מתגוררת סבתי עד היום. ננדור סבי נפטר ב24.7.1991 עקב סרטן.
*כשהודעתי לסבתי על רצוני לעשות את העבודה היא כמובן שיתפה איתי פעולה וביקשה להעביר מסר שנורא חשוב לה: סבתי מציינת שרק בגלל שלא היה להם באותה תקופה מולדת והם לא היו שייכים לאיזושהי מדינה רצחו כמעט עם שלם. היא מבקשת מאיתנו, האנשים שעכשיו מגנים ושומרים על המדינה, להגן בכל כוחותינו עליה, להלחם אפילו בשיניים ובציפורניים על המולדת, כי יש לנו רק אחת כזו. זה מאוד חשוב לדעתה לשמור על האדמה שיש לנו. למרות כל המלחמות שעברנו הצלחנו לשמור על המדינה וכך היא מבקשת שימשיך להיות, ושחס וחלילה משהו דומה לשואה יחזור עליו שנית.
