נולדה למשפחה מושרשת בפלוטניצה, עיירה קטנה סמוכה לפינסק. בני המשפחה היו סוחרי שוורים. שש השנים הראשונות עברו על פרומקה בעיירה הקטנה בין ביצות ויערות על גדות נהר קטן, בין עצים ובקתות איכרים, ריחות כפר ושקיעות של קיץ – זה היה נוף ילדותה המוקדמת. עד למלחמת העולם הראשונה היה מעמד המשפחה בעיירה טוב, הגויים התייחסו אליהם בדרך ארץ, אם בגלל יושרם ואם משום שהיה ידוע כי בשעת הצורך יגנו בכוח על כבודם.
אחרי מלחמת העולם הראשונה, בשנות המהומות ברוסיה והקרבות בגבול רוסיה-פולין, התערער מעמד היהודים ודמם נעשה הפקר. בסוכות תר"ף (1920) ביצעה כנופיית הפורעים של בולק-בלכוביץ פוגרום בפלוטניצה. בסופו של שבוע רצח, ביזה והצתות נותרו יהודי פלוטניצה בחוסר כל. המשפחה עם כל יהודי העיירה נטשו את פלוטניצה והגיעו לפינסק הסמוכה. האח הבכור, אליהו, היה אז בן 5; האחות זלטקה , בת 8; פרומקה בת 6 שנים וחנצ'ה, האחות הצעירה, בת שנתיים.
בפינסק עברו שנים קשות על המשפחה, והבנות הצעירות לא למדו בבית-הספר מחוסר אמצעים. האחות הגדולה, שהצליחה להיכנס לגימנסיה בשנה אחת של רווחה כלכלית מסוימת, נאלצה לתת, מאוחר יותר, שיעורים פרטיים כדי להבטיח את לימודיה, וגם לימדה את אחיותיה הצעירות בבית. מדי ערב, ובעיקר בשבתות, היתה זלטקה יושבת עם שתי אחיותיה ומעבירה להן מה שלמדה בגימנסיה. "תלמידתי המצוינת היתה אז חנצ'קה, בעלת התפיסה החריפה והמהירה. מן הזמן ההוא אין לי כמעט זיכרונות מפרומקה. שתקנית הייתה, מכונסת אל תוך עצמה, נחבאת אל הכלים" – כותבת זלטקה.
למרות המצוקה הכלכלית והעוני לא היו החגים בבית נוגים. בשבת לא חסרו אורחים, והבית היה מתמלא זמירות חסידיות. פרומקה דמתה לאם: תמיד רצינית, שתקנית, ביישנית ומסורה מאוד. ממשכורתה הדלה, שקיבלה כעוזרת לתופרת, היתה פרומקה קונה בד ותופרת לאמה בגד חדש בכל ערב חג. כבר בהיותה בת 16 שימשה פרומקה כתובת לצרות הזולת.
בראשית שנות ה- 30 פעלו בפינסק כמה תנועות נוער ציוניות. פרומקה וחנצ'קה הגיעו לסניף פרייהייט בעיר. בעקבות אחיהן הגדול אליהו, שלמד נגרות בבית-ספר מקצועי והיה פעיל בסניף המקומי. פרומקה, שהחלה בפעילותה בסניף פרייהייט בהיותה בת 17, שימשה גם נציגת תנועתה בוועד "החלוץ" בפינסק.
במהלך המלחמה-
ב- 7 בספטמבר 1939 יצאו חברי קיבוץ ההכשרה, גרוכוב, וחברי המרכז מוורשה, בנדידה בהולה מזרחה ופרומקה בתוכם. את המסע מזרחה תחת הפצצות כבדות עשתה עם חברי המרכז תוך קבלת אחריות על החברים מן השורה, שהצטרפו ויצאו בעקבות חברי המרכז, ומתוך נכונות לעשות כל מעשה, גם אם כרוך הדבר בסכנת חיים " .
פעולת התנועה השתרעה על פני שלושה אזורי כיבוש שונים אך למרות הפיצול והניתוק היא פעלה כתנועה אחת ונעשה כל מאמץ לקיים את הקשר בין שלושת המרכזים: בוילנה, קובל ולבוב, ווורשה. כבר אז היו חברים, ובעיקר חברות, שהצליחו להגיע ליישובים יהודיים בכל אחד מחלקי פולין לשעבר. קשר זה עם פיזורי התנועה באזורי הכיבוש השונים איפשר קבלת החלטות משותפות של התנועה על כל חלקיה .
פרומקה החליטה שהיא חוזרת לוורשה כדי להגיש עזרה לחברים שנותרו בשטח הכיבוש הגרמני, ולבדוק שמועות, כי ניתן לצאת משם לארץ-ישראל. שובה של פרומקה היה מעשה חשוב במהלכי התנועה הבאים .
פרומקה היתה הראשונה שחזרה לוורשה. מאחורי החלטתה לצאת לשליחות מסוכנת זו היו גם מניעים אישיים: הידיעה על מות חנצ'ה, אחותה הצעירה, בהפצצות בלודז' – ידיעה שהתבררה אחר כך ככוזבת, והרצון החזק להגשים סוף-סוף את חלום העלייה לארץ-ישראל. בדרכה לוורשה פקדה פרומקה את ביתה בפינסק, כדי להיפרד מבני משפחתה .
באוקטובר 1939 ועד לינואר 1940 פעלה פרומקה לבדה במרכז "החלוץ" ו"דרור" – שמה החדש של "פרייהייט – החלוץ הצעיר" – ושימשה איש הקשר עם החברים . כשהגיעה פרומקה מהעיר קובל לוורשה, מצאה במקום קיבוץ הזקוק לעזרתה, ועם זאת מהווה בסיס טוב לפעולה. במשך חודשים אלו הספיקה פרומקה לערוך ביקורים בשטח ה"גנרל-גוברנמן" ובשטחי פולין המסופחים ל"רייך" הגרמני. במחצית אוקטובר נסעה מחופשת כפולניה ללודז' ונפגשה שם עם החברים, שרידי קיבוץ "דרור", כדי לברר את האפשרויות להמשך פעולתם . ל מרות המראה היהודי, שהיה עלול להסגיר אותה בכל רגע, הפכה פרומקה להיות ה"פכוטנר מגיד" – הדרשן הנודד – של התנועה, כפי שכינו אותה באתם ימים.
פרומקה הייתה השליחה הנודדת של מרכז התנועה בוורשה. נסיעותיה נועדו "לקיבוץ נידחי התנועה, איתור חברים, חידוש הפעולה וחיפוש דרכים לארץ-ישראל ."
למרות נסיעותיה היתה פרומקה מעורה ומעורבת בפעילות המרכז בוורשה ובתוכניותיו, ובין נסיעה לנסיעה גרה עם צביה לובטקין ויצחק צוקרמן, ממנהיגי "החלוץ", בחדרם בוורשה. המשולש הזה – פרומקה, יצחק וצביה – היה גרעין ההנהגה של דרור ומרכז "החלוץ" בוורשה מאז אפריל 1940 – משולש של הנהגה, אבל גם משולש מאוד אנושי, שעורר סקרנות אצל החברים בוורשה.
בסוף מרץ 1942- ראשית אפריל, ריכזה פרומקה עם מרדכי טננבוים וצבי מרסיק, מנהיגי דרור בביאליסטוק, את סמינריון המחתרת של "דרור" בביאליסטוק. הסמינר, שנמשך שלושה שבועות והיווה את פיסגת הפעילות התנועתית באותם ימים, לא יכול היה להתקיים ללא פעולתם האינטנסיבית של הקשרים הגליליים והארציים, ופרומקה בתוכם, שעברו בסביבות גרודנה וביאליסטוק מעיירה לעיירה, כדי להקים קשר בין החברים ולגייס אותם לסמינר. אחר כך העבירו את החברים לביאליסטוק בדרכים שונות ומשונות. עם סיום הסמינר בביאליסטוק יצאה פרומקה למחוזות המזרחיים, לרוסיה הלבנה – פולסיה ווהלין, והגיעה אחרי פסח לקובל. שם נפגשו עם חברי התנועה, שנותרו יחידים במחוזות שנותקו, עם התקדמות הצבא הגרמני מזרחה והחיסול השיטתי של קהילות מזרח פולין .
פרומקה יצאה מוורשה בדצמבר 1942 בתחושה קשה של פרידה, אך גם בהרגשה של כוח, בראותה את קבוצות ההתנגדות הראשונות בגטו ורשה. לבנדין הגיעה פרומקה בשליחות כפולה, שהפכה במהלך 1943 מקור למתח. פרומקה נשלחה על ידי התנועה לשלזיה עילית המזרחית, שהייתה איזור ספר בקירבת הגבול הסלובקי, במרחק קטן יחסית מהונגריה, וצומת רכבות בין וינה לוורשה. הוטל עליה לחפש דרך יציאה משם כדי לספר לעולם את מה שראו עיניה. היה עליה להיות השליח של העם שנרצח .
ב- 1 באוגוסט החל החיסול הסופי בבנדין. למחתרת החלוצית היו חמישה בונקרים בזמן האקציה, שהיו ערוכים רק להתגוננות עצמית. אלא שעיקר הנשק נמצא באותו זמן בבונקר מספר 5, בונקר "המכבסה" בקיבוץ "דרור". מנהיגי התנועות הופתעו, והחברים לא הספיקו להעביר את הנשק המועט לבונקרים האחרים . בבונקר "המכבסה", שנחשב הבטוח ביותר, היו שבעה מחברי קיבוץ "דרור", וביניהם פרומקה וברוך גפטק, המדריך הצבאי של "דרור". איש מבין השבעה לא נותר בחיים כדי לספר על השעות האחרונות בבונקר המפקדה .
בניסיון ההתנגדות בבונקר "המכבסה" בבנדין תמה פרשת חייה של פרומקה.
