דף לכבוד / לזכר
שלמה מגריזו יליד סלוניקי שנת 1921.
הוריו: מתילדה (לבית בן פורדו) ודריו-דוד מגריזו.
אחיו הצעירים: יצחק מגריזו ורחל (רשל) מגריזו - כהן .
דריו-דוד ומתילדה – סיפור אהבה
אביו של שלמה, דריו-דוד סחר בטבק ואמו היתה עקרת בית. המשפחה התגוררה ברחוב מיאוליס 2 בסלוניקי.
דוד מגריזו היה טיפוס מיוחד, אדם בעל עקרונות ודמות סמכותית במשפחתו הגרעינית. הוא אמנם משל במשפחתו אך היה "מושל מתוק, לא ביד חזקה ובזרוע נטויה". מתילדה, אשתו בלטה בגמישותה ובתכונותיה האימהיות.
סיפור אהבתם של מתילדה בן פורדו ודריו-דוד מגריזו היה לשם דבר ביוון. סיפור של אהבה גדולה וחריגה לתקופה ההיא. השניים נישאו בסלוניקי חרף התנגדותם הנמרצת של הורי הכלה. הוריה האמידים התנגדו לנישואי בתם הפסנתרנית היפה עם דריו, רווק יפה תואר אך חסר אמצעים.
אם הכלה, רשל בן פורדו היתה רופאת שיניים, בשנים בהן נדיר היה שנשים תצאנה לעבודה. רשל היתה רופאת השיניים הראשונה בסלוניקי. לקליניקה שלה הגיעו טורקים רבים להתרפא, (סלוניקי היתה אז חלק מן האימפריה העותומאנית). בשל יופייה היו "מתחכמים" איתה אולם היא שהיתה אשה רצינית, לקחה שני ז'לובים (שומרי ראש) שיגנו עליה וכך השיגה שקט בחדר הטיפולים שלה.
מתילדה, בתה היפה, נשלחה לווינה ללמוד נגינה בפסנתר. מפגש אקראי בין דריו יפה התואר למתילדה הוליד ניצוצות. הוריה לא נתנו את ברכת הדרך ומתילדה שניחנה, כפי הנראה, בנחישות של אמה, החליטה לברוח מהבית כדי להינשא לבחיר ליבה. היה זה בשנת 1905. אחיה של מתילדה - חבריו הטובים של דריו, לקחו אותה תחת חסותם והשניים נישאו. רשל ויצחק בן פורדו החרימו את חתונת בתם ואף לבריתו של בנם הבכור שלמה מגריזו (1921) לא הגיעו.
עם הולדת הבן השני יצחק ב- 1923, פנו לאם הכלה ודברו אל רגשותיה, "קראנו לבן יצחק, כשם אביך, האם לא תבואי לבריתו?". הסבתא רשל הגיעה לברית והמשיכה לשמור על קשר עם בתה וחתנה. הבת השלישית רשל, נקראה כשם סבתה. שלושה ילדים מוצלחים נולדו למתילדה ודוד מגריזו. לימים תקדים רחל מגריזו – כהן את זמנה, וכסבתה, תפנה ללימודים אקדמיים, תלמד משפטים ותפתח קריירה כעורכת דין ונוטריונית.
ילדות בסלוניקי, 1921-1933
שלמה, הבן הבכור נשלח בתחילה לבית ספר יווני, אולם יום אחד כשחזר הביתה וסיפר שהמורה הכה אותו בסרגל על אצבעותיו, האב הנרעש הודיע ש"אני, לבית ספר בו מכים ילדים, לא שולח את הבן שלי", והעביר אותו לבית ספר איטלקי אליו נהגו ללכת יהודים רבים בני סלוניקי. בבית ספר זה למד שלמה עד ליום עלייתו לארץ עם משפחתו. שם למד את השפות איטלקית וצרפתית על בוריין. בבית הספר האיטלקי היו יחסים חמים בין המורים לתלמידים, ודעתו של האב נחה. שלמה התבלט בהישגיו הלימודיים כמו גם בהישגיו הספורטיביים. כבר כילד שלט בארבע שפות: יוונית, ספניולית, איטלקית וצרפתית.
בשנת 1933 החלו ניצני אנטישמיות ראשונים בסלוניקי. דוד מגריזו פחד, אולי צפה את הנולד והוביל את ההחלטה, עולים לפלשתינה. עוד באותה שנה המשפחה עלתה ארצה.
החיים בישראל
המסע באוניה נמשך מספר ימים עד שהמשפחה הגיעה לתל אביב. בתחילה, גרו בדרך יפו בתל אביב ובהמשך, ברחוב אילת. דוד עבד במועדון "קדימה", שהיה מקום מפגש לגברים הסלוניקאים, שם שתו קפה, שיחקו וניהלו את העולם. דוד ניהל את המטבח ומידי פעם שמש כמלצר במועדון, אשתו עזרה לידו בבישול. הפרוטה מעולם לא היתה מצויה בכיסם, אך האהבה לא פסקה עד יומם האחרון.
שלמה נשלח לבית הספר היסודי "אליאנס" שהיה אז בקרבת יפו, ומשם לתיכון "גאולה" שם הכיר את שלושת חבריו יהודה שרמן (שרי.), חיים זינגר ושלמה שאלתיאל. החברים ונשותיהם יהיו מעתה ואילך חבריו לחיים. במשך השנים, רבים רצו להיות חבריו, אולם שלמה, שלא היה אדם חברותי במיוחד, דבק בחבריו מן התיכון. זו הקבוצה החברתית שתלווה את שלמה ומרגלית אשתו, לאורך חייהם.
בימי תיכון "גאולה" הזכורים לו לטוב, התבלט בהיותו ספורטאי מצטיין בריצות 800 מ' ו-1500 מ'. הוא היה חבר במועדון הספורט "הפועל" תל אביב וזכה בתואר אלוף הארץ בריצה ואף נבחר כנציג פלשתינה לאולימפיאדת ברלין בשנת 1935, אולם היטלר כבר עלה לשלטון והאלוף מפלשתינה נשאר בארץ. תמונת פניו היפות של הספורטאי המצטיין - שלמה מגריזו עטרה בשנות הארבעים של המאה הקודמת את קופסאות הסיגריות, כמקובל באותם הימים.
בסוף כתה יא' חלה האח יצחק בשחפת, המצב הכלכלי בבית הורע מאוד ושלמה, למרות אהבתו הרבה לבית הספר, ללימודים, לחברים ולספורט החליט לצאת אל עולם העבודה. הוא השתלב בעבודה בבנק ברקליס והפרוטות שקבל מן הבוסים האנגלים, העביר במלואן להוריו כדי ש"יסגרו" את החודש. ערך זה של עזרה לבני המשפחה הוטמע בו וליווה אותו עד ליומו האחרון.
משהוקם בנק דיסקונט על ידי משפחת רקנאטי ביקשו ממנו, מאחר וכבר רכש את יסודות הבנקאות, לבוא ולעבוד בבנק דיסקונט. העלו מעט את משכורתו וקריירה ענפה וארוכת שנים החלה אז.
שלמה עבר מחלקות רבות בבנק כשהוא לומד כל נושא לעומקו, וממשיך הלאה, עד שמונה לסגנו של דני רקנאטי מנכ"ל הבנק.
סיפור נישואיהם של מרגלית ושלמה
מרגלית בת רבקה ומשה-מואיז לבית מטרסו, ממשפחה סלוניקאית אף היא, סיימה את לימודיה בגימנסיה "הרצליה" וחיפשה מקום לעבוד בו. דודה, אדון ונציה, הפעיל את קשריו וכך התקבלה לעבודה בבנק דיסקונט. הבנק קלט סלוניקאים רבים, בוגרי תיכון, לעבודה בשורותיו.
"הייתי אז בחורה יפה בת שמונה-עשרה", מספרת מרגלית, אשתו של שלמה, "והזהירו אותי מפניו. אמרו שהוא מזלזל ולא רוצה להתחייב לא לידידות ולא לחברות ואני אמרתי, לא צריך, לא שמתי עליו את האצבע שלי, וכך היה, הוא באמת לא שם עלי... עד שהיה לנו נשף חנוכה של עובדי הבנק. הלכתי לנשף עם אחד הנערים ובסוף הערב שלמה בא אלי ואמר, בואי ואקח אותך הביתה. כנראה מצאתי חן בעיניו, וככה החלה ההיכרות בינינו".
"לאחר טכס הנישואין בשנת 1948 בתל אביב, נסענו לחגוג את ירח הדבש במלון בחיפה. שלמה עבד אז במלוא המרץ והרוויח טוב אך לא דאג לעצמו, הוא היה רזה, שיא הרזון וכנראה גם מאוד חולה. הגענו למלון בחיפה וראיתי שהוא רועד מקור, ירדתי למטה והבאתי לו "פלגין" (כדור להורדת חום), כיסיתי אותו בכל השמיכות שמצאתי ולמחרת חזרנו לתל אביב. צלצלתי בדלת בבית הורי, אמי פתחה את הדלת ונבהלה, כיסתה את פניה בכפות ידיה ואמרה בספניולית, 'טה פוייטס?, האם ברחת...?' 'ירח הדבש' של שלמה נמשך במיטה עם חום גבוה עד שאובחנה שפעת ים תיכונית. אולי נבהל מהחלטתו להתחתן...".
"הוא היה יפה תואר במיוחד, נהגתי להסתכל עליו ולאמר, נניח שיבוא קריקטוריסט ויצייר אותך, על מה הוא ייתלה? כל איבר בפניו היה מושלם, האף, העיניים, האוזניים, הפה, השיער..".
מוסיפה תלמה בתו, "אבא ואמא היו זוג יפה שחיו חיים טובים ברווחה גדולה וניהלו בית מאוד שמח. אבא היה מאוהב באמא עד יומו האחרון וחשב שאין דבר יפה, מושלם ומוצלח ממנה. אמא גילתה גמישות לרצונותיו של אבא ונשארה אשת בית. היא היתה מרכז הבית, אשה בעלת מזג טוב, חייכנית, בשלנית (ממתכוני המטבח הספרדי) ומרבה לצחוק. אבא נהג לחקות בהומור איך היא מסיימת שיחות טלפון, 'מדברת ומדברת ואז, נתראה מחרתיים אבל רגע, את זוכרת ש... ושוב מדברת, מדברת, ואז, שלום ולהתראות ו...רגע, תגידי מה שלום זאת? והיידה מתחילים מחדש...'. וכולנו צחקנו. אבא תמיד אמר שהיה לו מזל גדול, גם בוס כל כך נפלא (דני רקנאטי) וגם אשה כל כך נפלאה".
שלמה עלה בסולם הדרגות הניהולי ויחד עם אדון מולכו, אדון הכהן ואדון פנחס היוו את השדרה הניהולית הראשונה של בנק דיסקונט. בגיל צעיר כבר היה מנהל בכיר, היה פרסונה דומיננטית בבנק, חזק ועוצמתי וגם אנושי ורגיש. ביחד.
בשנת 1969 נשלח, בין הראשונים, להרווארד למשך ארבעה חודשים לקורס ניהול מתקדם. נשלחו לקורס מנהלים בכירים שיועדו לתפקידי מנכ"לות. שלמה עצמו לא רצה להיות מנכ"ל הבנק, אלא העדיף להשאיר לעצמו שעות פנאי למשפחתו- אשתו, ילדיו ובהמשך, נכדיו וכן לתחביביו - המוזיקה והספרים. הוא איזן בין התחומים השונים בחייו ומצא זמן לכל דבר.
בתחילת שנות החמישים, שנים של צנע במדינה הצעירה, משפחת מגריזו החזיקה בטלפון, מכונית ומכשירים חשמליים, בדירתם היפה ברחוב שמריהו לוין. בשנת 67 עברה המשפחה לדירה יפה אף יותר ברחוב חיסין בתל אביב.
שלמה ידע לאזן בין אהבות רבות בחייו. בכל יום כשחזר מעבודתו התיישב בכורסא וקרא וקרא וקרא. הכל עניין אותו, פילוסופיה, אומנות, היסטוריה ועוד. הוא קרא בצרפתית ובעברית, איש ספר שלא גמר י"ב כיתות אך היה אוטודידקט. ברקע תמיד נשמעה מוזיקה, אחת מאהבותיו הגדולות, קודם כל אופרות ואחר כך מוזיקה קלאסית, מוזיקה איטלקית, צרפתית ויוונית. פעמיים בשנה נסעו שלמה ומרגלית לווינה לשמוע אופרות.
הרגל אהוב זה נקטע עם מינויו של קורט וולדהיים, על עברו הנאצי, לקאנצלר האוסטרי (בשנת 1986). שלמה באחת החליט להחרים את הקאנצלר, מדינתו ובעיקר את בירת האופרה, ווינה. היה זה וויתור רב משמעות מבחינתו.
אהבה נוספת היתה סלוניקי. העיר אותה עזב כילד. שואת יהודי סלוניקי העסיקה אותו וכל ספר חדש בנושא שנוסף למדף, נרכש על ידו. הוא קרא כל בדל אינפורמציה ושואת יהודי סלוניקי ויוון רדפה אותו.
שלמה היה כתובת לכל בעיה ובכל נושא, קודם במעגל הקרוב, משפחתו הגרעינית ואחר כך במעגלים הולכים וגדלים, תמך בהוריו עד יומם האחרון ואף רכש עבורם דירה ברחוב נצח ישראל. בכוח חוכמתו, רגישותו וסמכותו עזר לבני המשפחה המורחבת בפתרון בעיות חיים שונות. מרגלית אשתו זוכרת איך בשנים הראשונות לנישואיהם שמשה כ"לשכת עבודה", שכנים וקרובים פנו אליה שתפנה לשלמה בתיווך לעבודה בבנק. ובהמשך, הוזעק לייעץ, לפשר ולגשר בכל מיני קונפליקטים ומורכבויות.
באחת הפעמים הגיעו מרגלית ושלמה לחופשה באילת כשהתקשר הדוד ואמר, אתה מוכרח לבוא ולפשר בין שני בניי. שלמה עזב הכל וחזרו לתל אביב לבצע את המשימה.
ילדיו, תלמה ודוד, שנולדו בתל אביב, זוכרים אבא נפלא ומעורב, מצחיק וחכם. גאה מאוד בהישגי ילדיו. שניהם למדו משפטים ומכהנים היום בתפקידים בכירים. תלמה מגריזו-בירו מכהנת כמנכ"לית איגוד השיווק וחברה בהתנדבות בהנהלת בית האבות על שם רקנאטי ובהנהלת מוזיאון מורשת יוון וסלוניקי הפועל במקום. אביה היה יו"ר ההנהלה וראה חשיבות עליונה לספק לזקנים דוברי הלדינו בית חם בו ידברו בספניולית ויאכלו מאכלים אליהם הורגלו.
דוד מגריזו שותף במשרד עורכי דין, מהמובילים בארץ.
לתלמה שלושה ילדים ושלושה נכדים ולדוד, אחיה, ארבעה ילדים.
בשנת 2003 נכנסו מרגלית ושלמה לדיור מוגן בהוד השרון והספיקו ליהנות מחיי חברה, תרבות ופעילות ספורטיבית עד למותו של שלמה בשנת 2011. הוא נקבר בתל אביב עירו, בקריית שאול.
מסכמת תלמה, "המשפחה שגדלתי בה זו משפחה שאפשר להתגאות בה וגם לקחת ממנה דוגמא והכל בזכות אם הבית, מרגלית שתמיד היתה שם בנוכחותה. מרגלית, אשתו, מוסיפה, "הייתי אשתו של וניסיתי בכל כוחותיי להחזיק בית בריא שצוחקים בו הרבה, מתנשקים ומתחבקים."