הנצחת דמות
מגיש: עמרי טל – י"א 2
לאונורה ברכה ז"ל
סלוניקי, יוון ç אושוויץ-בירקנאו
בחרתי להנציח את דמותה של לאונורה ברכה . לאונורה היתה אחות של סבתא רבה שלי, אסתר. במשך כל שנותיה נהגה סבתא רבה שלי לחבק את אמי, ששמה ליאורה על שם לאונורה ולמלמל תוך חיבוק חזק...ולפעמים גם דמעה או יותר... "לאונורה בליקה שלי".
לאונורה נולדה בשנת 1922 בעיר סלוניקי שביוון לרפאל וקלרה ברכה. היו לה שלוש אחיות, אסתר, פלומבה ובלה ואח אחד, יעקב. המשפחה חיה בעיר סלוניקי ביוון והיתה חלק מקהילה גדולה של יהודים שחיו בה. אבא של לאונורה נפטר מעט לפני שפרצה המלחמה.
לאונורה התגוררה עם משפחתה בבית צנוע. המצב הכלכלי בבית היה קשה בפרט לאחר שאב המשפחה נפטר, ולכן עזרה בפרנסה. היא עזבה את הלימודים ועבדה בתור תופרת באחת המתפרות בעיר. אחותה הגדולה של לאונורה, אסתר, עזבה את המשפחה ויחד עם חברה, דוד עלו לארץ ישראל בשנת 1933. אסתר ודוד התחתנו וגרו בתל אביב. הם עבדו קשה מאד על מנת לשלוח כסף למשפחה בסלוניקי, כסף שיאפשר להם לרכוש "סרטיפיקט" (אישור) עליה לארץ ישראל שהיתה תחת שלטון בריטי. למרבה הצער, הכסף ששלחו נגנב על ידי האדם שסמכו עליו ובמעשה זה הוא למעשה חרץ את גורלה של המשפחה.
לאונורה היתה נערה בת 18 שפרצה המלחמה. היא חיה עם משפחתה בשכונה בסלוניקי ביוון, שרוב תושביה היו יהודים. הבית היה קטן וצנוע, אבל נקי ומסודר ותמיד היה אוכל מזין וטעים על השולחן. לאחר פינוי היהודים מהשכונה, הרסו הגרמנים והיוונים את השכונה. היום על חורבות השכונה נמצאת אוניברסיטת סלוניקי, בשולי האוניברסיטה ישנו איזור קטן ובו אנדרטה קטנה המזכירה על אודות השכונה היהודית. כמו כן ישנו קיר מפורסם שבנוי ממצבות יהודים.
כל מה שאספר עכשו על לאונורה סופר על ידי אחיה הצעיר יעקב ששרד את המחנות, היחיד מבני המשפחה. לא נותר אף אחד מכל המשפחה שיכול לספר או לתעד מה אירע ללאונורה לאחר שיעקב נפרד ממנה. גם יעקב המעיט במילים והיחידים ששמעו את סיפורו לא שמחו ולא הסכימו לספר לבני המשפחה. רק כשסבא וסבתא רבא שלי, דוד ואסתר היו על ערש דווי, הם סיפרו מעט לסבתא שלי שהייתה איתם ברגעים האחרונים.
לאחר שהגרמנים כבשו את יון היהודים עדיין המשיכו לחיות בסלוניקי תחת הכיבוש שמדי פעם מפנים ונעלמים עשרות מהם.
לאונורה עבדה כתופרת. המשפחה חיה בדוחק, מה שנקרא "מהיד לפה". לאונורה ואחיותיה לא הספיקו להינשא או ללדת ילדים. לאונורה היתה נערה יפה וחייכנית. שמחה במועט שיש לה. האחיות והאמא היו מגובשות ולא נפרדו בחייהן ובמותן. הן דאגו מאד לאח יעקב. האח יעקב נישא בתחילת המלחמה לאשה בשם טובה (בואנו) ונולדו לו שני בנים.
בחודשים מרץ ואפריל 1943 פונו רוב יהודי סלוניקי. רובם, יחד עם משפחת ברכה, הועברו במסע שארך שמונה ימים לאושוויץ. יעקב הופרד במהרה מאשתו טובה וילדיו וכן מאמו ואחיותיו. הוא הופנה למחנה עבודה סמוך לאושוויץ , מחנה בשם "בונה", לשם הופנו כל הגברים החזקים. יעקב, כמו כל חבריו הסלוניקאים היה גבר חזק שעבד לפני המלחמה בנגריה. גבוה ושרירי ולכן הגרמנים ניצלו אותם לעבודה במחנה שהיה מפעל לייצור כלי נשק.
עוד דבר שהציל את יעקב היה זה שהוא "תפס טרמפ" על היותו סלוניקאי חזק והצטרף לחברים מסלוניקי שהיו מתאגרפים ובראשם שלמה (סאלמו)ארוך, לעיני החיילים הגרמנים, שהיו מהמרים על המנצח. בגלל זה נתנו להם אוכל . יעקב מספר שהיו תקופות שהיה שמן יותר באושוויץ מאשר בסלוניקי. על סיפורם מבוסס הסרט "ניצחון הרוח".
לאחר שבועות ספורים במחנה "בונה", נודע ליעקב משמועות, שאשתו, בניו וכן אימו ואחיותיו הובלו אל מותן, בתאי הגזים, יחד עם כל הנשים והילדים שהגיעו לאושוויץ מסלוניקי. סלוניקאים שעבדו באושוויץ ועברו למחנה "בונה", סיפרו לו שראו את משפחתו נכנסת לתאי הגזים. עדות היא למעשה הפעם האחרונה שראו את לאונורה ומשפחתה צועדת לכבר תאי הגזים.
זהו היה סופה המר של לאונורה, נערה פשוטה, אנונימית ממשפחה קשת יום מסלוניקי שחלמה לעלות לארץ ישראל בעקבות אחותה ולהקים משפחה. היה חשוב לי להנציח את דמותה של לאונורה משום שישנן דמויות רבות מונצחות ומפורסמות של אנשים שהובילו והנהיגו בתקופת השואה. עליהם ועל גבורתם מספרים המון. אבל יש גם את האנשים הפשוטים שלא היה להם עבר מזהיר, בקושי הווה ואת העתיד גדעו ורצחו כמו שאותם רצחו. כמו כן היה זה סופה של רוב משפחת ברכה, האם קלרה והאחיות לאונורה, פלומבה ובלה.
יעקב שרד את המלחמה. בסוף המלחמה ארגון הג'ויינט הקימו מחנה לפליטים על יד אושוויץ. שם פגש יעקב את שרה, יהודיה פולניה ששרדה גם היא את אושוויץ ואת צעדת המוות. היא היתה חולה בטיפוס, ללא שיער, עם מטפחת על הראש. רעבה מאד. אמרו לה שכדאי לה שתתחבר לסלוניקאים, שהם יודעים כיצד להשיג אוכל. כשהיא פגשה את יעקה הוא אמר לה: "מעכשו אל תדאגי , אין לי יותר אחיות ואת תהיי כמו אחותי" . היא הסתובבה איתו והוא דאג לה עד שהתחזקה. באיזשהו שלב יעקב שהיה אלמן ואב לשני ילדים קטנים שנרצחו, אמר לשרה: "אני רוצה שתהיי אשתי- לא אחותי" שרה לא רצתה, היא היתה שבורה מכך שאיבדה את משפחתה. לא הסכימה לעשות שום דבר מלבד לחפש את קרוביה. באותה התקופה נהגו היהודים שניצלו לנסוע ברכבות חינם ברחבי אירופה, לחפש קרובים שניצלו. היא נסעה מגרמניה להולנד ובכל תחנה השאירה על הקיר את הפרטים שלה אם ימצא קרוב משפחה, מהולנד לבלגיה ובכל תחנה פגשה את יעקב שנסע בעקבותיה. מאוחר יותר המסעות של שרה נשאו פרי ואח שלה שניצל אותר.
בסוף לאחר מסע מפרך הגיעה חזרה לגרמניה ונישאה ליעקב בעיריה בחתונה אזרחית. הם המשיכו לאתונה והצטרפו למחנה הכשרה חקלאית של הג'ויינט לקראת עליה לארץ. שם התחתנו חתונה יהודית קולקטיבית (התמונה המפורסמת).
לבסוף בשנת 1946 עלו על אוניית המעפילים המפורסמת "חביבה רייק" שנתפסה על ידי הבריטים ונוסעיה הובלו לעתלית. סבא וסבתא רבא שלי, דוד ואסתר שגרו בתל אביב, הצליחו איכשהו לשחרר אותם מהמחנה ולקחו אותם תחת חסותם בשנה הראשונה.
יעקב ושרה הולידו שלוש בנות, קלרה, נחמה ויונה. יעקב עבד בבנין.
מאז, מדי שבת בבוקר יעקב היה מגיע לביתם של דוד ואסתר והם היו יושבים כ4 שעות ומלחששים ובוכים ומספרים אחד לשני על מחשבותיהם רגשותיהם. יעקב היה קשור מאד לניצולי הקהילה הסלוניקאית בארץ וכל פעם שהיה יוצא ספר או כתב עת בעניין גורל יהדות סלוניקי היה שומר עותק לאמא שלי או שולח לה לאמריקה.
אין לנו, למשפחה, הרבה פרטים מפני שהם לא סיפרו וכל שאלה שנאלה, דחו בנימוס את התשובה.
שרה נפטרה בשנת 2006 דוד נפטר בשנת 2006 יעקב נפטר בשנת2007 ואסתר בשנת 2009 ארבעתם קבורים בסמוך זה לזה בבית קברות ירקון. יהי זכרם ברוך!
á חתונה קולקטיבית- מחנה הכשרה באתונה. הזוג השלישי מימין הם דוד יעקב ואשתו שרה.
à ביה"כ ,מטרופוליטן בסלוניקי
áשלט בשפת "לדינו" זיכרון לקהילת סלוניקי שנספתה כמעט כולה באושוויץ-בירקנאו.
ç משפחת ברכה, לאונורה בחזית מימין בשמלה בהירה . יעקב עומד מצד שמאל. התמונה היחידה שיש למשפחה.
á האוניה חביבה רייק שעל סיפונה הגיעו לארץ יעקב ושרה
áדרכון ותעודת מעבר של סבתא רבה אסתר מיוון לפלשתינה.
á מתוך הסרט "ניצחון הרוח" על המתאגרפים הסלוניקאים".
à דף תיעוד הנספים באושוויץ /
משפחת ברכה
עוד תמונות מהקהילה בסלוניקי / עמרי טל
à ביה"ס "אליאנס" בסלוניקי.
á עסק יהודי á כינוס היהודים בכיכר
á האיסוף á האיסוף הוהחלוקה בכיכר העיר
à
השליחה למחנות
